שרה מענה את הגר. מענה ולבסוף מגרשת. לא רק את הגר, גם את הנער ישמעאל. יש כאלו שמחשבה זו זה מעוררת בהם הקשרים נוראים. התעמרות בשפחה שמסתיימת בתמונה של אם ובנה הצעיר תועים במדבר ללא יעד, ללא תמיכה וללא עתיד. אחד מאותם אנשים שביקרו את שרשרת האירועים הזו, הוא רבינו הרמב"ן : "חטאה אמנו בעינוי הזה, וגם אברהם בהניחו לעשות כן, ושמע ה' אל עניה ונתן לה בן שיהא פרא אדם לענות זרע אברהם ושרה בכל מיני העינוי".

לדעת הרמב"ן עינוי הגר היה טעות בשיקול הדעת. טעות הרסנית והרת גורל. לדעת הרמב"ן, זה הרגע שניתב את ההיסתוריה של שני העמים לנתיב רווי דם וסבל.

לדעת הרמב"ן מדובר בהגזמה לא ראויה. למרות הבעיה החינוכית שהתגלתה בישמעאל, לא נכון להפעיל ענישה קשה כמו זו. למעשה לפנינו שאלה חינוכית: כיצד יש להתייחס לסורר ולפורק עול? האם הנחת והשיח הן הדרך היחידה? או שמא יש דרך נוספת?

"הנה שרה עינתה את הגר עד אשר ברחה מפניה. וכתב הרמב"ן ששרה חטאה בזה וגם אברהם שהניחהּ לעשות. ואין הדבר כן, כי כבר כתב המדיני (אריסטו) שתיקון המוטבע במידה פחותה, הוא בהטותו והכריחו לצד המְנגד... וכן שרה, כאשר ראתה את הגר בגאווה וגאון ודרך רע, עינתה אותה ונשתעבדה בה בקושי, יותר ממה שהיתה רגילה, וכל זה לתכלית טוב כדי להשיבה אל המיצוע, והיא כפורעת מוסר, ברחה מפניה דרך המדבר". (אברבנאל, בראשית פרק טז).

האברבנאל דוחה את פרשנות הרמב"ן. למעשה, הוא צועד בדרך הזהב של תיקון המידות של הרמב"ם כפי שהיא מתבארת בהלכות דעות (פרק ב): "ומה היא תקנת חולי נפשות--ילכו אצל החכמים, שהם רופאי הנפשות, וירפאו חוליים בדעות, שמלמדין אותם עד שיחזירום לדרך הטובה. והמכירים בדעות הרעות שלהם, ואינם הולכים אצל החכמים לרפא אותם--עליהם אמר שלמה, "ומוסר, אווילים בזו". וכיצד היא רפואתם: מי שהוא בעל חמה--אומרים לו להנהיג עצמו שאם הוכה וקולל, לא ירגיש כלל, וילך בדרך זו זמן מרובה, עד שתיעקר החמה מליבו. ואם היה גבה לב--ינהיג עצמו בביזיון הרבה, ויישב למטה מן הכול, וילבוש בלויי סחבות המבזין את לובשיהן, וכיוצא בדברים אלו: עד שייעקר גובה הלב ממנו, ויחזור לדרך האמצעית, שהיא דרך הטובה; ולכשיחזור לדרך האמצעית, ילך בה כל ימיו. ועל קו זה יעשה בשאר כל הדעות: אם היה רחוק לקצה האחד, ירחיק עצמו לקצה השני, וינהוג בו זמן מרובה עד שיחזור לדרך הטובה, והיא מידה בינונית שבכל דעה ודעה". לדעת הרמב"ם האדם הבריא והמוסרי, הוא האדם המאוזן. כל נטייה למידה שאינה ממוצעת, דורשת תיקון. התיקון נעשה על ידי הטיה חזקה למידה ההופכית. זאת למרות שהממידה ההופכית עצמה אינה מידה טובה, השימוש בה מאזן מידה רעה אחרת, עד שבמשך הזמן האדם יתרגל ללכת בדרך ממוצעת ונוכל להפסיק להשתמש במידה רעה על מנת להגיע אל הטוב.

אם כן שתי גישות חינוכיות לפנינו. הראשונה, מתנגדת ל"חיסונים". לא משתמשים בגורם שלילי שאינו מאוזן בהגדרה, אפילו כדי לאזן גורם שלילי אחר. הגישה השניה, גישת הרמב"ם, היא שכל דבר יש שימוש. גם למידות רעות. לכן ראוי להשתמש במידה רעה על מנת להביא לתיקון ושיפור כללי של האדם.

מבלי להיכנס להשלכות מעשיות חינוכיות בימינו, גישת הרמב"ם מציגה תמונת עולם מפתיעה. אין אדם או אפילו התנהגות רעה. יש אדם שמתנהג בצורה לא מאוזנת. משום כך, מפני שאין מידה רעה מוחלטת, גם הרע משמש לטוב. שימוש נכון במידה, שהיא כשלעצמה רעה, מביא בסופו של דבר לתיקון גדול, לשלמות הכללית של האדם.