לאחר שהוכחנו בשיעור קודם כי הסנהדרין מייצגת את העם, וכוחה נובע מכך, נתקדם השיעור צעד נוסף ועקרוני בשיטת מו"ר הגר"ש ישראלי זצ"ל. הוא קובע:

הבנה זו של מו"ר בדעת הרמב"ם פותחת פתח להבין את שיטתו בעניין האפשרות לחדש את הסמיכה. לפי זה הכל תלוי בהסכמת העם ונתינת הסמכות לדון מהעם אל השופט שהם בוחרים לימים ההם. ומכיוון שהסמיכה משמעותה מתן הרשות והסמכות לדון, היא יכולה להתבצע או על ידי קבלת סמיכה מסמוך מפי סמוך שמקבלת אישור על ידי העם, או על ידי שהעם נותן ישירות או באמצעות החכמים כולם את הסמכות לפלוני כדיין ושופט. הבנה כזו מצאנו גם אצל רבי מאיר שמחה הכהן מדוינסק בפירושו לתורה "משך חכמה". גדול ישראל זה מרחיב את הדיבור על הקשר בין עניין קידוש החודש ותפקידו של בית הדין הגדול בנושא, לבין סוגיית חידוש הסמיכה לפי שיטות הרמב"ם והרמב"ן. הוא קובע בפשטות "דשיטת רבנו (הרמב"ם) כי אם רצו ישראל שבארץ ישראל לסמוך זקנים הרי הם מוסמכים" (שמות י"ב א). [החזיק החרה אחריו שר הדתות הראשון של מדינת ישראל, הרב מ. מימון, (שהיה גם בין החותמים על מגילת העצמאות) שניסה לעורר את סוגיית חידוש הסמיכה עם הקמת המדינה ופרסם את הדברים גם בקובץ "התורה והמדינה" (שמו"ר הגר"ש ישראלי היה עורכו) קובץ ג.] גם מדעת בעל ה"משך חכמה" משמע במפורש שהכל תלוי בציבור והסכמתו למתן הסמכות.

מסכם את הדברים מו"ר: