האם מדובר בהכרעה "מלמעלה"? או שמא היה דבר מה בהיסטוריה של משה שהשפיע על החלטה זו?

לכאורה התשובה מופיעה באופן גלוי בפשט הכתובים:
"וַיְהִי בַּיָּמִים הָהֵם, וַיִּגְדַּל מֹשֶׁה וַיֵּצֵא אֶל-אֶחָיו, וַיַּרְא, בְּסִבְלֹתָם; וַיַּרְא אִישׁ מִצְרִי, מַכֶּה אִישׁ-עִבְרִי מֵאֶחָיו. וַיִּפֶן כֹּה וָכֹה, וַיַּרְא כִּי אֵין אִישׁ; וַיַּךְ, אֶת-הַמִּצְרִי, וַיִּטְמְנֵהוּ, בַּחוֹל. וַיֵּצֵא בַּיּוֹם הַשֵּׁנִי, וְהִנֵּה שְׁנֵי-אֲנָשִׁים עִבְרִים נִצִּים; וַיֹּאמֶר, לָרָשָׁע, לָמָּה תַכֶּה, רֵעֶךָ. וַיֹּאמֶר מִי שָׂמְךָ לְאִישׁ שַׂר וְשֹׁפֵט, עָלֵינוּ--הַלְהָרְגֵנִי אַתָּה אֹמֵר, כַּאֲשֶׁר הָרַגְתָּ אֶת-הַמִּצְרִי; וַיִּירָא מֹשֶׁה וַיֹּאמַר, אָכֵן נוֹדַע הַדָּבָר. וַיִּשְׁמַע פַּרְעֹה אֶת-הַדָּבָר הַזֶּה, וַיְבַקֵּשׁ לַהֲרֹג אֶת-מֹשֶׁה; וַיִּבְרַח מֹשֶׁה מִפְּנֵי פַרְעֹה, וַיֵּשֶׁב בְּאֶרֶץ-מִדְיָן וַיֵּשֶׁב עַל-הַבְּאֵר. וּלְכֹהֵן מִדְיָן, שֶׁבַע בָּנוֹת; וַתָּבֹאנָה וַתִּדְלֶנָה, וַתְּמַלֶּאנָה אֶת-הָרְהָטִים, לְהַשְׁקוֹת, צֹאן אֲבִיהֶן. וַיָּבֹאוּ הָרֹעִים, וַיְגָרְשׁוּם; וַיָּקָם מֹשֶׁה וַיּוֹשִׁעָן, וַיַּשְׁקְ אֶת-צֹאנָם".

אירועים אלו, מקדימים את ההתגלות בסנה ונראה לומר בפשטות, שההתגלות הראשונה למשה, ההתגלות בסנה, התרחשה בעקבות אירועים אלו.
כך גם דרשו חז"ל : 'ויהי בימים ההם ויגדל משה' ­ במה נתגדל? בזה ש'ויצא אל אחיו'.

כבר למדנו פעמים רבות שלרמב"ם חשיבה ייחודית ומפתיעה. כך גם בפעם הזאת:
הרמב"ם, באחד מפרקי הנבואה שבמורה (ב.מה), פורס את דרגות הנבואה השונות שקיימות ובתוך דבריו הוא מתייחס לתיאור זה של משה: "הראשונה בדרגות הנבואה, היא שמלווה את האדם סיוע אלוהי המניע אותו וממריץ אותו למעשׂה טוב גדול בעל ערך, כגון לחלץ ציבור של אנשים מעולים מידי ציבור של אנשים רעים, או לחלץ אדם מעולה גדול, או להשפיע טובה על אנשים רבים. והוא ירגיש בנפשו מניע ודחף לפעול. זה קרוי רוח ה', ועל האדם שמלווה אותו מצב זה אומרים: צלחה עליו רוח ה'..

דע שכוח כזה לא עזב את משה רבנו מאז הגיע לבגרות. לכן נתעורר להרוג את המצרי ולהרתיע את החוטא מבין שני הנִצים. מעוצמת הכוח הזה שבו, אפילו לאחר שפחד וברח, בהגיעו למדין זר ופוחד, מכיוון שראה עוול כלשהו, לא התאפק מלהסירו ולא יכול לשׂאתו, כמו שנאמר: 'ויקם משה ויושִען' ".

לפי דברי הרמב"ם, הרצון והמעשה שעשה משה, להציל עשוק מיד עושקו, לא היו המבוא והסיבה לעלייתו של משה במעלות הנבואה. לדעת הרמב"ם מסירות הנפש של משה אינה הגורם להשראת רוח הקדש – הוא התוצאה שלה!
נכון, לא כל איש טוב הוא בעל רוח הקדש. הרמב"ם מדגיש שמדובר ב"מניע ודחף לפעול". דחף כה עוצמתי, עד שהוא דוחף את משה בכוח בלתי ניתן לעצירה לעשות זאת שוב בסיטואציה לא נורמלית, כשהוא בורח ופוחד.
אם כנים דברינו, לדעת הרמב"ם, התורה לא מסבירה כלל וכלל כיצד ומדוע עלה משה לגדולה. התורה מתארת את משה הבוגר, כבעל רוח הקדש. היא לא מספרת לנו מה הוביל אליה.

וכל כך למה? בגלל שאלה פשוטה מאוד: איך יתכן שתינוק שגדל בבית פרעה מינקותו וספג את התרבות המצרית, לפתע פתאום מזדהה עם עם של עבדים נרצעים, עד כדי כך שהוא רואה בהם אחיו! חוסר ההסבר נוטה יותר לחוסר בחירה. זה פשוט קרה.

הסבר זה מבאר את לשונו המוזרה של הרמב"ם (הלכות ע"ז א.יז) בהתייחסו לאמנות ישראל בגלות מצרים: " וכמעט קט היה, והעיקר ששתל אברהם נעקר; וחוזרין בני יעקוב לטעות העמים, ותעייתם. ומאהבת ה' אותנו, ומשומרו את השבועה לאברהם אבינו, עשה משה רבנו ורבן של כל הנביאים, ושלחו. "
מהבור של מצרים, אי אפשר לצאת בלי עזרה מלמעלה. בשביל לראות ולאהוב את העבדים כאחים צריך עיניים אלוהיות. אנחנו לא מצופים לעשות מה שעשה משה. משה רבינו הוא לא דגם למנהיג – הוא יצירה אלוהית.