בית המדרש

  • פרשת שבוע ותנ"ך
  • וארא
לחץ להקדשת שיעור זה

'תדע כי אני ה''

מדרגת משה ומדרגת האבות ◆ בטחו בהוי"ה ◆ שיעורי האמונה של עשרת המכות ◆ צפרדעים – טבע של מסירות נפש ◆ ושמע צעקתנו ◆ אחריות ל'אחרית כראשית'.

undefined

הרה"ג זלמן ברוך מלמד שליט"א

כ"ח טבת תשע"ט
14 דק' קריאה 51 דק' צפיה
חשיבות הקביעות בתורה
אנחנו מודים לריבונו של עולם שאנחנו זוכים להיות אורחים שלו ביום השבת ובמיוחד בשבת בישיבה. השבת מעלה אליה את כל המדרגות המיוחדות של בית המדרש. כל מה שאדם עושה בשבת: סעודות השבת בישיבה, השינה בישיבה, מקבל משמעות מיוחדת. לא צריכים לחפש משהו מלאכותי או צדדי שיעשה את השבת מיוחדת. השבת נותנת טעם של קדושה ומציאות מיוחדת לכל מה שאנחנו עושים.
אנשים שואלים: למה כדאי להישאר בישיבה, מה מיוחד בשבת בישיבה יותר מבכל מקום אחר - התשובה היא שהכול מיוחד! התפילה מיוחדת, הסעודה מיוחדת והלימוד מיוחד. חכמינו זכרונם לברכה אמרו שאחד הכללים החשובים ביותר בתורה הוא 'אֶת הַכֶּבֶשׂ אֶחָד תַּעֲשֶׂה בַבֹּקֶר וְאֵת הַכֶּבֶשׂ הַשֵּׁנִי תַּעֲשֶׂה בֵּין הָעַרְבָּיִם' (במדבר כח, ד), שהקביעות היא כלל גדול בתורה. אדם שקובע את עצמו בבית המדרש בין בימי חול ובין בשבתות, קושר את עצמו עם התורה לא מחפש בכל פעם ריגוש אחר, 'קביעא - וקיימא', הקביעות היא קיימת. היא מחדירה את התורה לתוך הנפש ויוצרת בסיס איתן לבניין של קומות על גבי קומות רוחניות.

מדרגת משה ומדרגת האבות
הרמב"ן על הפסוקים "וַיְדַבֵּר אֱלֹהִים אֶל מֹשֶׁה, וַיֹּאמֶר אֵלָיו אֲנִי ה', וָאֵרָא אֶל אַבְרָהָם אֶל יִצְחָק וְאֶל יַעֲקֹב בְּאֵל שַׁדָּי, וּשְׁמִי ה' לֹא נוֹדַעְתִּי לָהֶם" (שמות ו, ב-ג), מביא את דעת רש"י ואבן עזרא - היה הבדל בין הנהגת ה' עם משה ובין הנהגתו עם האבות. האבן עזרא אומר שהנהגת הקב"ה עם האבות היתה בדרך הטבע. הקב"ה עזר וסייע להם אבל היה נראה שהכול טבעי. וזה עצמו נס, שהטבע נעשה מאד טוב לצדיקים, הכול 'הולך להם' והכול מסתדר להם, מסתלקים בפניהם כל העיכובים. כשהתורה אומרת לנו: 'וְהָיָה אִם שָׁמֹעַ תִּשְׁמְעוּ אֶל מִצְוֹתַי... וְנָתַתִּי מְטַר אַרְצְכֶם בְּעִתּוֹ' (דברים יא, יג-יד) - זה נס. הרי הטבע הוא עיוור, ולא פועל לפי ההתנהגות של האדם אבל הקב"ה מבטיח לישראל שאם ישמעו למצוותיו, הטבע יותאם להתנהגות שלהם. ואומר הרמב"ן שאמנם זהו נס, אבל זהו נס שבתוך הטבע. כך היה אצל האבות.
רבים שאולים: למה התורה לא מזכירה את העולם הבא ומדברת רק על השכר שבעולם הזה, עונה על כך הרמב"ן: עולם הבא הוא לא חידוש. העובדה שלאנשים צדיקים מגיע שכר, זה דבר מובן מאליו. ברור מסברה שה' לא יקפח שכר בריאה שעשתה את רצונו בכל מהלך חייה. אבל לומר שכאן בעולם הזה הטבע ישתנה לפי ההתנהגות של האדם – זה חידוש שהקב"ה צריך להבטיח בתורה.
עכשיו, בימי משה, מתחילה הנהגה חדשה: 'אֲנִי הוי"ה', ולא 'אֵל שַׁדָּי'. שם הוי"ה רומז לשינוי סדרי הטבע. זהו ההבדל בין הנהגת האבות ובין הנהגת משה, לדברי האבן עזרא שמובאים ברמב"ן. הרמב"ן עצמו אומר על הדברים: 'דבריו נכונים, וניבא ולא ידע מה ניבא'. כלומר, רמוזים כאן דברים עמוקים יותר. הוא מוסיף: שלא רק ההנהגה האלקית עם האבות שונה, אלא גם במדרגת ההופעה האלקית עצמה ובמדרגת הנבואה היה הבדל בין נבואת משה ובין נבואת האבות. נבואת האבות היא אספקלריא שאינה מאירה, ונבואת משה היא באספקלריא מאירה. הופעה אלוקית יותר עליונה ונישאה.
ההבדל הוא לאו דווקא מבחינה חיצונית הנראית לעין אלא עמוק יותר. הרי כתוב 'וָאֵרָא אֶל אַבְרָהָם אֶל יִצְחָק וְאֶל יַעֲקֹב', אליהם הקב"ה נראה, ואילו אצל משה נאמר: 'כִּי לֹא יִרְאַנִי הָאָדָם וָחָי' (שמות לג, כ). ולכאורה אם משה הוא במדרגה גבוהה יותר, הוא גם צריך לראות. אלא שההבדל הוא לא בראיה החיצונית אלא במדרגה הפנימית. משה אומר: 'אי אפשר לראות את ה''. מדרגתו היא למעלה מראיה חיצונית. מדרגה פנימית נישאה, זו המדרגה של שם הוי"ה. כל השמות של הקב"ה הם שמות של הופעותיו בעולם, ורק שם הוי"ה הוא מעל המציאות. זו מדרגה מיוחדת במינה. אלו הם דברי הרמב"ן.
אני רוצה להשלים את הדברים מדברי המלבי"ם על הפסוק: 'וַיְדַבֵּר אֱלֹהִים אֶל מֹשֶׁה, וַיֹּאמֶר אֵלָיו אֲנִי ה''. יש כאן שינוי מדיבור לאמירה. מה ההבדל בין שתי הלשונות הללו - אומר המלבי"ם, שהיה בלשן גדול, שדיבור זו תכונה כללית, לאו דווקא כלפי אחרים. האדם נקרא מדבר, והוא עושה זאת בכל מיני אופנים - באמירה, בקריאה ובציווי. הדיבור מבטא את עצם התכונה הכללית, עצם היכולת להתבטא, ואפילו בינו לבין עצמו. דיבור זה כלל, ואמירה היא התפרטות והופעה של הדיבור. אצל כל הנביאים אין לשון של דיבור. זו מילה כללית, עליונה.
אם כן, 'וַיְדַבֵּר אֱלֹהִים אֶל מֹשֶׁה', אל משה הקב"ה הופיע בלשון דיבור, בהופעה מרוממת לפי דרגתו, אך מה שמשה צריך להעביר זו רק האמירה המצומצמת 'וַיֹּאמֶר אֵלָיו אֲנִי ה''.
הרב זצ"ל אומר, שהעולם נברא בעשרה מאמרות, ולעומתן יש עשר דברות, מלשון דיבור. בריאת העולם, המעשית, היא בעשרה מאמרות, אמירה מפורטת של יצירת המציאות המגושמת, הממשית, ואילו עשר הדברות האלוקיות הן עליונות. גם רעיון זה הוא על פי אותו הסבר של ההבדל בין דיבור ובין אמירה. לפי זה, התורה רומזת בתחילת הפרשה שלנו שיש מדרגות-מדרגות בהופעה האלוקית, בסדר המציאות, ובהופעת שם ה'. שם הוי"ה הוא התגלות מרוממת, מעל הטבע, מעל הראיה והתפיסה.

'בִּטְחוּ בַהוי"ה'
הזוהר פותח את הדיבור על הפרשה שלנו בעיסוק במידת הביטחון. הוא דורש את הפסוק: 'בִּטְחוּ בַה' עֲדֵי עַד כִּי בְּיָהּ ה' צוּר עוֹלָמִים' (ישעיה כו, ד). 'בִּטְחוּ בַה'' - שם הויה – 'עֲדֵי עַד'. עד קצה היכולת שלכם תבטחו בה', שהוא גבוה מעל גבוה. כשבוטחים בריבונו של עולם, 'הַבּוֹטֵחַ בַּה' חֶסֶד יְסוֹבְבֶנּוּ' (תהלים לב, י), הבוטח בה' חוסה תחת כנפי השכינה, וממילא הוא שמור מכל צרה ומכל נזק ויש לו סייעתא דשמיא. יכול להיות מצב שבו לא רואים אפשרות לשינוי בדרך הטבע. האדם עשה את כל מה שהוא יכול, ואין עוד דבר שהוא יכול לעשות. אם הוא בוטח בה' ביטחון מלא - מידת הביטחון משפיעה שהמציאות תשתנה. אין הכוונה דווקא לניסים גלויים, כי הטבע בדרך כלל לא משתנה אבל המציאות יכולה להשתנות גם בתוך סדר הטבע. כך אומר בעל ספר העיקרים על מידת הביטחון. ככל שהאדם בוטח יותר, כך הסייעתא דשמיא יותר גדולה. אפילו אם אין לו מספיק זכויות כדי לקבל טובה גדולה, אם הוא נשען על הקב"ה ובוטח בטוב ה' שהכול מאתו - זה יכול לפעול.
מידת הביטחון היא לא רק לדעת שהכול מאת ה' אלא גם לדעת שהכול לטובה. מתוך הביטחון שהכול מאת ה', להיות סמוך ובטוח שיהיה טוב. זה לא אומר שאף פעם לא יקרו דברים אחרים, אבל לא צריכים לחשוש שמא יהיה לא טוב, כי ריבונו של עולם מנהל את עולמו. אני חושב שהזוהר עוסק במידת הביטחון דווקא בפרשה שלנו, בגלל שאנחנו מתחילים לפגוש את ההתגלות במדרגה של משה, במדרגת שם הוי"ה, השם הזה הוא השם הכי עליון שאפשר להשיג. הוא נמצא כביכול בגבול שבין הנסתר והגלוי. בעולמות העליונים ישנם דברים שלא ניתנים להשגה. יש גבול עד היכן ניתן להשיג. 'שְׁאַל נָא לְיָמִים רִאשֹׁנִים' (דברים ד, לב) - אבל לא לפניהם. תגיע אל הקצה העליון שאתה יכול להגיע, אל המפגש שבין הטבע ובין מה שלמעלה מהטבע, ושם מתגלה הנקודה של מידת הביטחון.
כשאתה בוטח בה', אתה צריך לדעת שהשם מתגלה לפעמים מהמקור הבלתי גבולי, מעל הטבע. מידת הביטחון צריכה להיות עמוקה. לא רק להכיר את הגדולה האלקית האינסופית, אלא להכיר בכך שאנחנו נפגשים עם הגודל העליון שהוא גבוה מעל גבוה, שאנחנו לא משיגים אותו עד הסוף, שם מתגלה מידת הביטחון. זו המשמעות של הפסוק 'בִּטְחוּ בַה' עֲדֵי עַד'. לבטוח בה' שהוא גבוה מעל גבוה, 'כִּי בְּיָהּ ה' צוּר עוֹלָמִים', ריבונו של עולם הוא שברא את העולם, והוא יכול לשנות אותו. באות י' ברא את העולם הזה, ובאות י' הוא ברא את העולם הבא, וממילא העולם יכול תמיד לקבל שפע מהמקור שלו, מעל הטבע. מידת הביטחון צריכה להגיע עד לשורשים האלה. כך אומר הזוהר.

'וידעתם כי אני ה''
עוד דורש הזוהר על הפסוק: 'וְלָקַחְתִּי אֶתְכֶם לִי לְעָם וְהָיִיתִי לָכֶם לֵאלֹהִים וִידַעְתֶּם כִּי אֲנִי ה' אֱלֹהֵיכֶם הַמּוֹצִיא אֶתְכֶם מִתַּחַת סִבְלוֹת מִצְרָיִם' (ו, ז), שזו המצווה הראשונה שניתנה לישראל, זה היסוד - לדעת את ה', להכיר בכך שה' יכול לעשות ניסים ונפלאות, יכול להוציא את ישראל ממצרים, ומתוך כך שישראל מכירים בזה נמשכת ההופעה של המכות, ואז מתגלה במציאות שה' מוציא את ישראל ממצרים.
בשלב הזה ישראל מצווים על קבלת עול מלכות שמים באופן כללי. אבל אחרי ארבעים שנה שעם ישראל לומד את התורה לכל פרטיה, הם מגיעים למדרגה נוספת: 'וְיָדַעְתָּ הַיּוֹם וַהֲשֵׁבֹתָ אֶל לְבָבֶךָ כִּי ה' הוּא הָאֱלֹהִים בַּשָּׁמַיִם מִמַּעַל וְעַל הָאָרֶץ מִתָּחַת אֵין עוֹד' (דברים ד, לט). זו כבר ידיעה שמתפרטת ומופיעה בכל פרט ופרט. לדעת שריבונו של עולם נמצא, לא רק בהסתכלות כללית, אלא בכל המציאות, בתוך כל הפרטים. צריך לחיות את זה בכל רגע ובכל שעה.
ויש קבלת עול מלכות שמיים מפורטת עוד יותר, בכל איבר ואיבר. הרי כנגד רמ"ח איברים יש רמ"ח מצוות, ובכל מצווה שאדם מקיים יש איבר בתוכו שמקבל קיום וחיות. כשהאדם עובד את ה' בעיניים, מסתכל על דברי תורה, על דברים שבקדושה – הוא מחייה את העיניים. אפשר גם לעבוד את ה' באף, להריח ולברך 'בורא מיני בשמים'. כשהפה מדבר דברי תורה, הפה מתקדש לשם שמיים, הפה שלי מדבר דבר ה'. האוזניים מקשיבות לדבר ה', הידיים מקיימות מצוות תפילין ולולב, הרגליים הולכות לדבר מצווה. קבלת עול מלכות שמים מפורטת זאת אומרת להחיות את הכלל של קבלת עול מלכות שמיים, להוריד אותו ולהמשיך אותו לכל פרטי העשייה. וככל שעם ישראל מתקדמים הם מצווים על קבלת עול מלכות שמים מפורטת יותר. אלה דברי הזוהר כאן.
אם כן בפרשה שלנו מופיע הציווי הבסיסי: 'וִידַעְתֶּם כִּי אֲנִי ה''. מה הכוונה 'וִידַעְתֶּם' - יש שמדייקים שהמילה 'לידע' אינה רק הכרה. הרמב"ם כותב בתחילת הלכות יסודי התורה 'יסוד היסודות ועמוד החכמות הוא לידע שיש שם מצוי ראשון'. יש חכמה, בינה ודעת, 'לידע' זו לא רק הבנה והכרה – לידע זה חיבור של השכל והרגש. דעת היא מילה שמבטאת התחברות – 'וְהָאָדָם יָדַע אֶת חַוָּה אִשְׁתּוֹ' (בראשית ד, א), התחבר איתה. זאת אומרת, בשלב של הדעת האדם לא רק מבין באופן אובייקטיבי, מסתכל מבחוץ, אלא שייך ומחובר למה שהוא מבין. לא רק מבין שיש ריבונו של עולם, אלא קשור, שייך אליו, מלא בדבקות אליו. זהו עניינה של ידיעת ה'.

'ושמנו קראת בשמך'
מהיסוד הזה אנחנו מגיעים אל תקופת ה'שיעורים הכלליים': עשרת המכות. 'שיעור כללי' בישיבה הוא שיעור יותר רחב, באולם גדול, שמיועד לכולם, כך הקב"ה נתן 'שיעור כלל עולמי' ביציאת מצרים, 'אָז נִבְהֲלוּ אַלּוּפֵי אֱדוֹם אֵילֵי מוֹאָב יֹאחֲזֵמוֹ רָעַד' (שמות טו, טו). כל העולם כולו מקבל שיעורים באמונה. שיעור ראשון בהכרת ה', שיש בורא ומנהיג לעולם, ושיעור שני שריבונו של עולם בחר בעם ישראל.
'עֲבָדִים הָיִינוּ לְפַרְעֹה בְּמִצְרָיִם וַיֹּצִיאֵנוּ ה' מִמִּצְרַיִם בְּיָד חֲזָקָה' (דברים ו, כא). בעל ה'נתיבות', ר' יעקב מליסא, בפירוש 'מעשה ניסים' על הגדה של פסח, שואל: למה הקב"ה היה צריך להוציא את עם ישראל ממצרים ביד חזקה וזרוע נטויה, למה להכות אותם במכות כאלה ולהרוס את מצרים, הרי הקב"ה היה יכול לעשות זאת בדרכי שלום, להטות את לבב המצרים להבין שלעם ישראל יש תפקיד, ולכן הם צריכים לשחרר אותם. למה לפגוע בילדים, שהם לא השונאים, בשביל מה כל המכות?!
משיב ר' יעקב מליסא שדווקא היד החזקה והזרוע הנטויה גורמת להודאה הגדולה שאנחנו מודים לריבונו של עולם, כי בגלל המכות כל העולם כולו ראה בבירור שהקב"ה בוחר בישראל. על כל מכה שהקב"ה הכה את המצרים אנו אומרים 'כִּי לְעוֹלָם חַסְדּוֹ' (תהלים קלו, א). זהו חסד שהוא לעולם. המכה לא רק מאפשרת את היציאה ממצרים, אלא לעד ולעולם כל העולם נוכח שהקב"ה בחר בעם ישראל, ובעצם מכאן ואילך ריבונו של עולם 'מחוייב' לשמור על עם ישראל, כי הוא הודיע לכל העולם שאלה בניו - 'בְּנִי בְכֹרִי יִשְׂרָאֵל' (שמות ד, כב), ואבא צריך לשמור על הבנים שלו.
מתוך כך, כשבהמשך ישראל חוטאים בחטא העגל, משה רבינו אומר לקב"ה: 'לָמָּה יֹאמְרוּ מִצְרַיִם לֵאמֹר בְּרָעָה הוֹצִיאָם לַהֲרֹג אֹתָם?!' (שם לב, יב), ה' לא יכול לעשות את זה כי זה חילול השם. כשישראל חוטאים בחטא המרגלים, משה חוזר ואומר: 'וְאָמְרוּ הַגּוֹיִם אֲשֶׁר שָׁמְעוּ אֶת שִׁמְעֲךָ לֵאמֹר: מִבִּלְתִּי יְכֹלֶת ה' לְהָבִיא אֶת הָעָם הַזֶּה אֶל הָאָרֶץ אֲשֶׁר נִשְׁבַּע לָהֶם'! (במדבר יד, טז) ריבונו של עולם! אתה קשרת את עצמך כביכול בעם ישראל, וכל מה שקורה לעם ישראל מזוהה עם כוחותיך, אם אינך עוזר לעם ישראל, זה נראה כאילו אין לך כוח להציל אותם, וזה לא יכול להיות.
הפרסום הזה, שהקב"ה בחר בעם ישראל, נעשה על ידי המכות, והוא זה שגורם לכך שלעולם הקב"ה שומר על ישראל. לכן אנו אומרים: 'לְמַכֵּה מִצְרַיִם בִּבְכוֹרֵיהֶם כִּי לְעוֹלָם חַסְדּוֹ' (תהלים קלו, י). העולם עובר כאן שיעור גדול, שיש בורא לעולם שבחר בעם ישראל, ועניינם של עם ישראל הוא להיות קשורים לריבונו של עולם.

שיעורי האמונה של עשרת המכות
השיעורים הללו הם שיעורים עמוקים. השיעור הראשון – מכת דם. עוד לפני המכה אומר משה לפרעה: 'כֹּה אָמַר ה' - בְּזֹאת תֵּדַע כִּי אֲנִי ה'' (שמות ז, יז). מתחיל עכשיו שיעור בידיעת ה': 'הִנֵּה אָנֹכִי מַכֶּה בַּמַּטֶּה אֲשֶׁר בְּיָדִי עַל הַמַּיִם אֲשֶׁר בַּיְאֹר וְנֶהֶפְכוּ לְדָם'. המהר"ל מסביר בספר גבורות ה', שלהפוך את המים לדם זו מהפכה. להפוך דבר אחד לדבר אחר יכול לעשות רק מי שברא את העולם. ולכן 'בְּזֹאת תֵּדַע כִּי אֲנִי ה''. ידיעה חיובית, תכירו את ה', תעריכו את גדלותו, וממילא תתבטלו אליו - תאהבו אותו ותתקשרו אליו, שזה הפירוש של ידיעה, כמו שהזכרנו.
במכה השנייה הסגנון קצת שונה. בסוף המכה השנייה פרעה מבקש ממשה רבינו שיסיר את הצפרדעים, ומשה אומר לו שיבקש מתי הוא רוצה שזה יקרה, 'לְמַעַן תֵּדַע כִּי אֵין כַּה' אֱלֹהֵינוּ' (ח, ו). כאן הלשון היא שלילית. תדע שלא רק שיש אלוקים, אלא שאין כה' אלקינו. שלב ראשון הוא ידיעה חיובית, ושלב שני הוא ידיעה שלילית, מרוחקת ואין סופית. תדע שאתה לא יודע.
הרמב"ם אומר בתחילת פרק שני של הלכות יסודי התורה: כיצד אדם יאהב את ה' ויירא ממנו - כשאדם מתבונן בגדולתו של הקב"ה טובו ושלמותו הוא מתמלא אהבה. כי אדם בטבעו אוהב טוב, גודל ושלמות, וכשהוא מתבונן בריבונו של עולם, בגדלותו והופעתו בעולם, הוא מתמלא באהבה לריבונו של עולם, כלומר הוא מלא רצון לחיבור וקישור לקב"ה שכולו טוב ושלמות. אך כשהוא רואה את הגודל הזה הוא גם נרתע: מי אני שאתקרב אל ה'... הוא מתמלא ביראה ובתחושה של התבטלות. הרמב"ם לא ממשיך את התהליך, אבל הסדר הוא שתמיד הנפש של האדם נעה בין הרצון לקרבה ובין הבהלה מהקרבה. היא קצת נרתעת, ואז מרגישה ריחוק ורוצה קרבה, זה מין מהלך של 'רצוא ושוב'. שתי המידות של אהבה ויראה משלימות אחת את השניה, והן גורמות את כל תנועות הנפש. כשהאדם נושם, הוא מכניס ומוציא אויר, קרבה וריחוק. וכך גם סדר החיים הוא במהלך של הלוך וחזור, רצוא ושוב. כך החיבור של האדם לריבונו של עולם.
בדומה לזה היה המהלך של המכות. בהתחלה לידע כי אני ה', ואחרי שאתה חושב שאתה יודע – 'תֵּדַע כִּי אֵין כַּה' אֱלֹהֵינוּ', ה' גבוה מעל גבוה, בלתי מושג. זה גם קשור למכות עצמן. הדם היא מכה של ראיה, רואים במוחש את המים נהפכים לדם. אבל צפרדע היא מכה של שמיעה, המכה הייתה הקולות הנוראים שהצפרדעים השמיעו ללא הפסקה, 'יום ולילה לא ישבותו'. השמיעה זהו חוש פחות ישיר, יותר פסיבי, אדם שומע מאליו. הראיה ושמיעה מקבילים לאהבה ויראה. כדי לראות צריך להתקרב להתחבר, לפעול וליזום. בשמיעה אתה פסיבי, מקבל, ולא פעיל. וכך הן תכונות האהבה והיראה: רואים את גדולת ה', מתחברים אליו, ופתאום נרתעים, כי רואים ש'אֵין כַּה' אֱלֹהֵינוּ'.
במכת ערוב חוזר שוב הביטוי 'לְמַעַן תֵּדַע כִּי אֲנִי ה' בְּקֶרֶב הָאָרֶץ' (ח, יח). הסברנו שמכת צפרדע מביאה את פרעה להבנה ש'אֵין כַּה' אֱלֹהֵינוּ' (ח, ו), הבנה של שלילה, של יראה. ובערוב המטרה היא לחזור לאהבה, לדבקות, להשגה של הגודל האלוקי שאתו נפגשים. במכה הבאה, מכת דבר, הביטוי הוא: 'בַּפַּעַם הַזֹּאת אֲנִי שֹׁלֵחַ אֶת כָּל מַגֵּפֹתַי אֶל לִבְּךָ... בַּעֲבוּר תֵּדַע כִּי אֵין כָּמֹנִי בְּכָל הָאָרֶץ'. בצפרדע למדנו ש'אֵין כַּה' אֱלֹהֵינוּ'; בערוב – 'כִּי אֲנִי ה' בְּקֶרֶב הָאָרֶץ', ובדבר – 'אֵין כָּמֹנִי בְּכָל הָאָרֶץ'. תדע, שלא רק שיש ה' אלא שאין כמוני בכל הארץ. כל אלו שיעורים, כמו שאמרתי. שיעורים באהבת ה', ביראת ה', שיעור כללי לכל העולם כולו, כדי שידעו שריבונו של עולם, אלקי ישראל, הוא המוציא את ישראל ממצרים, והוא אלוקי ישראל.

צפרדעים – טבע של מסירות נפש
נחזור למכת הצפרדעים. למה הקב"ה העניש את המצרים במכה הזו של הרעש - אומר הזוהר, שעם ישראל כל הזמן דבוקים בריבונו של עולם, וכמו שאומר הפסוק: 'הַמַּזְכִּרִים אֶת ה' אַל דֳּמִי לָכֶם' (ישעיה סב, ו). הם נמשכים להזכיר את ה' ולכן לא נותנים דומיה. בחצות הלילה קמים להזכיר את ה', וכבר כשמאיר הבוקר מקדימים ומשבחים, ואחר כך בחצות היום ושוב בלילה - זהו עם ישראל, העם הקדוש. כנגדם הביא הקב"ה על המצרים במצרים מכה מאלה שלא משתתקים - הצפרדעים, משום שהמצרים גרמו פגיעה בעם הקדוש שרצה להזכיר את ה' ללא דומיה ובגלל המצרים קולם של ישראל השתתק. ורחל בוכה עליהם כל זמן שהם בגלות: 'קוֹל בְּרָמָה נִשְׁמָע נְהִי בְּכִי תַמְרוּרִים רָחֵל מְבַכָּה עַל בָּנֶיהָ' (ירמיה לא, יד), ולכן גרם הקב"ה ל'צְעָקָה גְדֹלָה בְּכָל אֶרֶץ מִצְרָיִם' (שמות יא, ו).

דבר נוסף ניתן ללמוד מן הצפרדעים. הגמרא אומרת במסכת פסחים (דף נג:):
דרש תודוס איש רומי: מה ראו חנניה מישאל ועזריה שמסרו את נפשם על קדושת ה' ונכנסו לכבשן האש? נשאו קל וחומר בעצמם: מה הצפרדעים, שאינם מצויים על קדושת ה', כתוב בהם: 'וְעָלוּ וּבָאוּ בְּבֵיתֶךָ... וּבְתַנּוּרֶיךָ וּבְמִשְׁאֲרוֹתֶיךָ' (ז, כח)... בשעה שהתנורים בוערים, אנו, שמצווים על קדושת ה' - על אחת כמה וכמה.
רש"י מסביר, שהגמרא שואלת מדוע חנניה מישאל ועזריה לא נהגו על פי הפסוק 'וָחַי בָּהֶם' (ויקרא יח, ה) ולא שימות בהם (יומא פה:), ומסרו את נפשם - והתשובה היא שהם למדו מן הצפרדעים. מקשים התוספות: הרי אנו מצווים למסור את הנפש על עבודה זרה, ובמקרה כזה אין דין 'וָחַי בָּהֶם', ומתרצים התוספות, שהצלם שאליו נדרשו חנניה מישאל ועזריה להשתחוות לא היה ממש עבודה זרה. ותירוץ נוסף, שגם אם הוא היה עבודה זרה, היתה להם אפשרות לברוח, והם לא עשו כך, ועל זה תמהה הגמרא - מה ראו שלא ברחו – אלא למדו מן הצפרדעים שנכנסו מעצמם אל תוך התנורים.
הרב יעקב וינברג בספר 'שרידי אש', שואל: הרי לצפרדעים אין בחירה, הם פועלים על פי הטבע שלהם, ולכן לכאורה אי אפשר ללמוד מהצפרדעים. מכאן הוא לומד, כשבאה לגדולי ישראל שאלה בהלכה, הדבר הראשון שממלא את לבם הוא אהבה לה', מסירות הנפש שלא לחלל את שמו, ולעשות את הדבר הכי נכון שאפשר. כך הפסיקה שלהם נובעת מתוך רצון פנימי טבעי ולא רק מהכרעה שכלית. ובזה הם דומים לצפרדעים, שבאופן טבעי עשו את רצון ה'. השאיפה היא שיהיה באדם טבע פנימי של מסירות לריבונו של עולם, מסירות לקדש את שמו ולא לחלל את שמו, וכך בכל מעשה שעושים המחשבה הטבעית והבריאה שמנחה את האדם היא איך לעשות כך ששמו של הקב"ה יתקדש.

'ושמע צעקתנו'
בתחילת הפרשה (ו, ה) אומר ה' למשה: 'וְגַם אֲנִי שָׁמַעְתִּי אֶת נַאֲקַת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל אֲשֶׁר מִצְרַיִם מַעֲבִדִים אֹתָם, וָאֶזְכֹּר אֶת בְּרִיתִי'. לכאורה המילה 'אֲנִי' מיותרת, ועוד, מה פשר הלשון 'מִצְרַיִם מַעֲבִדִים - מסביר בעל 'אהבת ישראל' שכשישראל צעקו לקב"ה שיושיע אותם מהעבודה הקשה ומצער גופם, בתוך הזעקה הם נזכרו שהקושי הוא לא רק פיזי, אלא העבודה הקשה פוגעת גם בעבודת ה' שלהם. ואז התחילו לזעוק על זה שעבודת ה' שלהם נפגעת. הם הבינו למה כל זה קורה - בגלל העוונות שלהם. והם התמלאו חרטה ותשובה, והתחילו לזעוק על העוונות. הצעקה על הקושי שלהם גרמה להתבוננות במה שגורם לקושי, ודחפה אותם לזעוק אל ה' שיסלח להם על החטאים שלהם.
המשיכו בני ישראל ואמרו לעצמם: 'רק עכשיו אנחנו נזכרים לחזור בתשובה בגלל שפרעה עושה לנו צרות ומשעבד אותנו', הרי צריכים לחזור בתשובה כי אסור לחטוא לא כי יש צרות, והצעקה שלהם מעמיקה. עומק בתוך עומק בצעקת בני ישראל. לכן אומר ה' למשה: 'וְגַם אֲנִי שָׁמַעְתִּי'. רק אני שמעתי את העומק של הצעקה, אף אחד לא ידע איך הצעקה שלהם התגלגלה, אך אני שמעתי שבעצם הם צועקים על כך ש'מִצְרַיִם מַעֲבִדִים אֹתָם' בעבודת ה', על כך שרק בגלל שמצרים מציקים להם הם נזכרו לעבוד את ה'. זו גם המשמעות של הפסוק בקריעת ים סוף (יד, י) – 'וּפַרְעֹה הִקְרִיב'. פרעה קירב את ישראל לאביהם שבשמיים.
יש כאן הערה מוסרית. האדם צריך כל הזמן להתבונן בעצמו שלא יהיה צריך גורמים חיצוניים או צרות ח"ו כדי שיחזור בתשובה. צריך לעשות תשובה אמיתית שהאדם מתעורר אליה מעצמו. זו הערה חסידית.

אחריות ל'אחרית כראשית'
אנחנו יכולים לקחת מגאולת מצרים לגאולתנו בימים אלה. אנשים כבר חסרי סבלנות: 'למה הגאולה מתעכבת, אנחנו כבר רוצים את הגאולה השלמה, את קיבוץ הגלויות, את בניין המקדש, את ישוב כל הארץ!' יש אנשים שחושבים שלא רק שהגאולה מתקדמת לאט, אלא שאנחנו גם נסוגים, כי הורסים יישובים וכדומה... אנחנו מתבוננים בגאולת מצרים, ואנחנו לומדים שאנחנו לא מבינים את הנהגת ה'. ריבונו של עולם הוא גבוה מעל גבוה, והעיכובים הם עצמם סדר ההתקדמות, גם מבחינה רוחנית ולא רק גשמית. צריך לראות שיש סדר גדול של התקדמות, לא לראות את הדברים בצורה חיצונית ושטחית, אלא בצורה עמוקה.
הקב"ה כל הזמן מקדם אותנו, בכל המובנים, ברוחניות ובגשמיות. אבל כיוון שהגאולה היא דבר מאוד עמוק היא באה בשלבים. דבר שטחי, שקורה בבת אחת, עלול בבת אחת גם להשתנות.
כפי שלמדנו, אחרי תקופת האבות, על ידי גאולת מצרים, שם ה' התגלה בעולם. האבות ב'אל שדי', ומשה בשם הוי"ה. אין ספק שגם עניינה של הגאולה העתידה הוא הופעה חדשה של קריאה בשם ה'. ולהופעה הזו צריך הכנות, ניקיונות ומירוקים. המלבי"ם אומר, שגאולה שבאה בבת אחת היא גאולה עם כאב. אך גאולה שבאה לאט לא מוכרחת לבוא בצער. הייסורים שהיו במצרים היו נצרכים כי זו הייתה גאולה בבת אחת.
עלינו להתבונן במבט כזה, 'אחרית כראשית', בעיניים סבלניות. צריך לעשות מצדנו כל מה שאפשר אבל בכל מה שלא תלוי בנו - לדעת שהכול לטובה, הכול מתקדם. לראות את טוב ה' שמתגלה על ידי ההתקדמות הרוחנית שמתרחשת כל הזמן.
ביחס לתחושה שיש נסיגה, אם יש לנו תחושות שיש אנשים שמתרחקים - לא להסתכל עליהם, להסתכל עלינו. אנחנו אחראים לזה. אם אנחנו אנשים שפחות מדקדקים במצוות, אנחנו האשמים. אנחנו צריכים להיות אטרקטיביים, מושכים, להראות שהתורה נפלאה ולימוד התורה כל כך מתוק, ושקיום המצוות הוא מאד מרומם. אם אנשים יראו את הגודל הזה, את השמחה, את האושר הפנימי, את ההכרה הגדולה, את העמקות של החיים - כולם יימשכו. ואם אנחנו לא מגיעים לזה, אנחנו צריכים לקחת את האחריות. זהו התפקיד שלנו. אין אשם אחר.
אנחנו לא צריכים להתלונן, אלא לקחת אחריות על עצמנו, ולראות איך אנחנו עושים שהתורה שלנו תהיה מתוקה, אהובה, 'הַנֶּחֱמָדִים מִזָּהָב וּמִפַּז רָב וּמְתוּקִים מִדְּבַשׁ וְנֹפֶת צוּפִים' (תהלים יט, יא). לא רק לשיר את זה, אלא ממש להרגיש את זה. שהדברים ירוממו אותנו, ימלאו אותנו, כך ש'כָּל רֹאֵיהֶם יַכִּירוּם כִּי הֵם זֶרַע בֵּרַךְ ה'' (ישעיה סא, ט). זה מה שיעשה את השינוי, בעזרת ה'.
֎ ֎ ֎
לקבלת השיחה כל שבוע במייל או בווצאפ,
שלחו הודעה לכתובת bogrim@yeshiva.org.il , או למספר 0547881227
את המידע הדפסתי באמצעות אתר yeshiva.org.il