בית המדרש

  • ואנחנו קמנו ונתעודד
לחץ להקדשת שיעור זה

לימוד השיעור מוקדש לעילוי נשמת

חנה בת חיים

מתוך כנס התחזקות והתחדשות אלול תשס"ה

תוכנית לימודים יהודית

חובת המחנכים ללבן את הסוגיות העומדות על הפרק; הציבור הדתי-לאומי לוקה ב"תסמונת האישה המוכה" הכולל: הדחקת הבעיות, תסביכי נחיתות והנאמנות הכפולה; הדרך לצאת מהתסמונת.

undefined

הרב אהרון טרופ

תשס"ה
5 דק' קריאה 20 דק' צפיה
חובת הבירור
הגירוש חייב לעורר בנו שאלות ותהיות ויש לעודד את עבודת הבירור של התלמידים ושלנו. זו המשמעות של "נחפשה דרכינו ונחקורה" ומתוך כך נדע איך "ונשובה אליך".

אם לא נאפשר בירור אמיתי ונפטור את תלמידינו בתשובות בנאליות כדאשתקד, מלבד מה שנחטא בכך לאמת ונגדל אנשים שטחיים מצטטי סיסמאות, אנו עלולים להיהפך ללא רלוונטים לתלמידים, שכן דרכו של נוער לשאול ולברר ולא להיות מקובע בקונספציות ישנות.

העניין המרכזי לדעתי שמעורר שאלות רבות הוא "תסמונת האישה המוכה". תסמונת זו סובבת סביב שלוש נקודות עיקריות:
א. הדחקת והשכחת הבעיות, התעלמות מהאלימות ומההשפלה .
ב. תסביך נחיתות, המוליד האשמה עצמית מחד ויאוש מיכולת שינוי והתמודדות מאידך.
ג. נאמנות כפולה עד כדי שכחת הזהות העצמית וויתור על החזון והמטרות.
להלן נפרט את מאפייני התסמונת:

הדחקת ושכחת הבעיות
החינוך הדתי בחר להתעלם משך כל השנים מפרשיות כאובות. רצח ארלוזרוב מוכר וידוע, אך רצח דה האן, כמו גם רצח ג'רופי, במעברת עין שמר, על רקע של כפיה חילונית, לא נלמד. גירוש תושבי נחלים, מאזור שאר ישוב של היום, כמו גם נישול הגרעין הדתי מאזור בית אורן שבכרמל, לא מופיע בשום ספר היסטוריה של החינוך הממלכתי-דתי. גזיזת הפאות של ילדי תימן וחטיפת הילדים כמו גם כפיית החינוך החילוני על עולי המזרח לא נמצאות בחומר הלימודים. הסזון הוא נושא שממעטים לעסוק בו אם בכלל. ברבים מבתי-הספר הדתיים מציינים את יום הזיכרון לרבין, אך אין יום זיכרון לנטבחי אלטלנה, שהיה גם הוא רצח פוליטי. אין יום זיכרון לחורבן ימית ובנותיה.

מהם השיקולים המנחים בבחירת חומר הלימודים? מן הסתם הרצון להוסיף אהבה ואחדות באומה, רצון אמיתי ומטרות חשובות, אך לא זו הדרך. ישנן נשים מוכות החושבות שאהבה ושלום בית פירושן הדחקת הבעיות. זו טעות איומה.
צריך לזכור את הבעיות ולהפיק את הלקחים. אישה שמוחלת על כבודה, על הפגיעה הנמשכת בה ועל השפלתה לא תזכה לעולם באהבה אותה היא מחפשת. אהבה אינה יכולה להיבנות מהדחקה. אהבה יכולה להיבנות רק מתוך התמודדות אמיצה עם העובדות.

כך גם בעניינינו, כדברי הרב זצ"ל, "אהבתנו את אומתנו לא תסמא את עינינו". המטרה היא כן אהבת חינם, אך לא התרפסות המולידה זלזול כפי שאנו רואים. כך לא מגיעים לאהבה! לא בחיי הפרט ולא בחיי הכלל. עלינו לחנך את תלמידינו לאהבת עם ישראל, אך עלינו גם ללמדם איך בונים אהבה. רק אישה שתבהיר לבעלה כי היא זוכרת ולא סולחת עד שבעלה המכה ישנה את התנהגותו, יש לה סיכוי לזכות לחיי אהבה. רק אם נבהיר היטב, גם באופן מעשי, שלא נשכח ולא נסלח עד שהנוגעים בדבר ישנו את יחסם והתנהגותם וינסו להשיב את אשר גזלו , רק אז ורק כך יש סיכוי להגיע לאהבה ואחדות אמיתית באומה.

ברור שישנם עוד גורמים רבים, חשובים ביותר, כמו הקשבה, סבלנות, התחשבות וכו', אך נדמה לי שאותם אנו מכירים היטב. עיקר בעייתנו היא באי הכרת הגורם השלילי של הכניעה וההתרפסות.

תסביך נחיתות
נפוצה במקומותינו האשמה עצמית: לא עשינו מספיק, לא אהבנו מספיק, לא ויתרנו מספיק, התנשאנו, וכו' וכו'. איני בא לטעון שאין מקום לברר מה עוד יכולנו לעשות שלא עשינו, אך צריך לזכור היטב מיהו הצד שנהג באלימות, גירש והשפיל. יש להבין ולהפנים שרוב הבעיה נמצאת אצלו ולא אצלנו.

פן אחר של תסביך הנחיתות הוא התחושה שאין סיכוי לשינוי כי אין לנו את היכולת והכוח לשנות. זו טעות נפוצה, שהצבא והתקשורת מנסים כל הזמן לחזקה. האמת היא שהצבא פחד מהתמודדות עם סירובי הפקודה ולכן עשה כל מאמץ לברוח מהתמודדות, החל מויתור גורף ליחידות רבות מלהשתתף בגירוש, דרך ויתור למאות חיילים בודדים בסדיר. היו למעלה מאלף חיילי מילואים שסירבו בכלל להתייצב למילואים והצבא פטר אותם ללא שום התמודדות. וכלה בהעלמת הנתונים הללו מעיני הציבור והפחתה מגמתית של מספרי הסרבנים.

אין ספק שלו כל הרבנים היו מורים באופן חד וברור לסרב פקודה, כפי שהורה הגר"א שפירא שליט"א, מספר המסרבים היה גדל באופן משמעותי והאוירה בצבא היתה שונה. בפועל, היו אלפי חיילים חילוניים שרצו לסרב אך לא היה להם האומץ לעשות זאת. אם היתה האוירה שונה, אף הם היו מצטרפים לסירוב, ומסתבר שהגירוש היה נמנע וכל השיח הציבורי במדינה היה משתנה.
זה היה נכון לפני הגירוש וזה נכון גם עתה.

עלינו להפסיק לפקפק ביכולתנו להתמודד עם השחיתות והרשע שפשו בשלטון ובמוקדי הכח במדינה. ישנן נשים מוכות שכבר לא מאמינות ביכולתן להתמודד ולשנות, הן מצפות לנס ורק כשהוא בושש מלהגיע, הן מגיעות לרגע האמת, בו הן מתחילות להבין שעליהן לא לבנות על ניסים, אלא להתמודד בעצמן, להתפלל ולקוות לסייעתא דשמיא במעשיהן.
עלינו לחנך להאמין ביכולתנו, בעזרת ה', להתמודד ולשנות, וזאת בין השאר בהצגת העובדות והחששות של הצבא מפני סירובי הפקודה.

נאמנות כפולה ושכחת הזהות העצמית
כל הקשר שלנו למדינה וכל אהבתנו אותה הוא מתוך ההבנה שהיא חלק מהגאולה, שהיא קידוש ה' בעולם, שהיא יסוד לכסא ה' בעולם. לכן נאמנותנו אליה היא אך ורק מתוך נאמנות לה' ולתורתו. כבר פסק הרמב"ם ש"מלך שהורה לבטל דבר מן התורה אין שומעים לו, שהרי דברי הרב ודברי התלמיד דברי מי שומעין?!". וכן הורה הלכה למעשה, בעניין הגירוש, הגר"א שפירא שליט"א. כפי שכבר הורו עימו, בזמנם, הגר"ש גורן והגר"ש ישראלי זצ"ל, ביחס לגירוש יהודי חברון, וכפי שהורה ולימד הרב צבי יהודה זצ"ל ש"על כל איש ישראל, על כל שר בממשלה, על כל איש צבא למנוע ולעכב" מסירת שטחי ארץ ישראל וגירוש יהודים.

בשנים האחרונות ראינו נסיגה מתמדת בזהות העצמית שלנו ואימוץ הנאמנות למדינה ולצבא גם כשזה סותר את זהותנו ועצמיותנו, גם כשזה סותר את נאמנותנו למלכו של עולם ולתורתו. ראינו זאת בכרסום שחל בשמירת השבת בצבא ובפגיעה החמורה בצניעות בהכנסת חיילות ליחידות הלוחמות, תוך כדי שתיקה או לכל היותר מחאה חלושה שלנו. ישנן נשים מוכות שמוותרות על כל אישיותן ועל זהותן העצמית מתוך מחשבה ששמירה עליהן מבטאת בגידה וחוסר נאמנות לבעל. הן חוטאות בכך לעצמן והורסות לעצמן את חייהן.

עלינו לחנך את תלמידינו לא לוותר על זהותנו ולא לשכוח אותה. אנו עבדים רק של הקב"ה! כל היחס שלנו למדינה ולצבא, לחוקים ולפקודות, נמדד אך ורק לאור הנאמנות שלנו לזהותנו זו של עבדי ה'. מתוך כך עלינו לזכור ולהזכיר את החזון של המדינה שהיא יסוד כסא ה' בעולם. יש לחדד את המטרה ואת היעדים, לחשוב ולתכנן, לא רק איך לשרוד, אלא גם איך להנהיג ולהוביל את העם לקראת אותם יעדים ומטרות.

יש לחנך לתחושת שליחות! בכל תפקיד שהבוגר הדתי ממלא, עליו לחפש כיצד לקדם ולהוביל לקראת הגשמת החזון. לא מספר הכיפות בטייס או בתקשורת הוא החשוב, אלא מספר ואיכות השליחים שמבצעים שם את שליחותם.

בשולי הדברים, חייבים להוסיף, שבמציאות הקשה הגדולה והמורכבת, בה אנו חיים, ישנן דעות שונות בתוך המחנה. עלינו להפריד בין המחלוקות בדעות, שבזה אין לטשטש ואין לעשות הנחות, לבין ההתייחסות לגופם של אנשים ובפרט של הרבנים.
עלינו לנהוג כהדרכת חז"ל "את והב בסופה", שלא היו זזים משם עד שנעשו אוהבים זה לזה.

גם בהקשר הפוליטי, יש לאחד את כל מי שחפץ במדינה יהודית, ולראות כיצד הולכים יחדיו על מטרה זו, למרות חילוקי הדעות הקשים בדרכי השגתה.

את המידע הדפסתי באמצעות אתר yeshiva.org.il