בית המדרש

  • פרשת שבוע ותנ"ך
  • תרומה
לחץ להקדשת שיעור זה
שיחת מוצ"ש פרשת תרומה תשע"ט

ושכנתי בתוכם

קח תרומה! ◆ צדקה תרומם גוי ◆ ליבא בעי ◆ בית מקדשנו ◆ כתר תורה◆ כי מוצאי מצא חיים ◆ נעשה ונשמע

undefined

הרה"ג זלמן ברוך מלמד שליט"א

ד' אדר א' תשע"ט
12 דק' קריאה 44 דק' צפיה
קח תרומה!
נאמר בפרשה:
וַיְדַבֵּר ה' אֶל מֹשֶׁה לֵּאמֹר: דַּבֵּר אֶל בְּנֵי יִשְׂרָאֵל, וְיִקְחוּ לִי תְּרוּמָה, מֵאֵת כָּל אִישׁ אֲשֶׁר יִדְּבֶנּוּ לִבּוֹ תִּקְחוּ אֶת תְּרוּמָתִי (שמות כה, א).
בתנא דבי אליהו (פרשה יז) נאמר:
כיוון שקיבלו ישראל מלכות שמים בשמחה, ואמרו 'כֹּל אֲשֶׁר דִּבֶּר ה' נַעֲשֶׂה וְנִשְׁמָע' (שמות כד ז), מיד אמר הקדוש ברוך הוא למשה: 'דַּבֵּר אֶל בְּנֵי יִשְׂרָאֵל וְיִקְחוּ לִי תְּרוּמָה'.
נשאלת השאלה מה הקשר בין שני הדברים. המגיד של הבית יוסף אמר לו על פי הפסוק 'מֵאֵת כָּל אִישׁ אֲשֶׁר יִדְּבֶנּוּ לִבּוֹ', שהתרומה הראשונה צריכה להיות בנדיבות הלב, לא בכפיה, אך להלכה נפסק שכופים על האדם לתת צדקה. צדקה היא דבר נכון וצודק, ולא צריכים לחכות לנדיבות הלב.
אלא שבעניין הצדקה יש שתי מטרות: האחת - לסייע לעני. 'כִּי לֹא יֶחְדַּל אֶבְיוֹן מִקֶּרֶב הָאָרֶץ' (דברים טו, יא), וצריך לסייע לו על ידי הצדקה. המטרה השנייה היא לפתח את מידת הטוב שבאדם, שהנפש תהיה שלמה, נפש ששואפת לטוב. מהו העיקר - ברור שהמגמה העיקרית של ריבונו של עולם היא שאנחנו נהיה טובים, לפתח בנו את מידת החסד והרחמים, ורק בשביל זה נברא העולם בצורה כזו שתמיד יש בו עניים. הרי אם כל המטרה היא לסייע לעניים, יכול היה הקדוש ברוך הוא לעשות זאת בעצמו.
חכמינו אמרו במסכת שבת (קד.): 'מאי טעמא פשוטה כרעיה דגימל לגבי דלת?' למה הרגל של האות ג' פונה לכיוונה של האות ד' שאחריה - 'שכן דרכו של גומל חסדים לרוץ אחר הדלים'. האות ג' רומזת לגמילות חסד, והאות ד' רומזת אל הדלים והאביונים, והג' פונה אל האות ד', כי דרכו של גומל החסד היא לרוץ אחר הדל. גומל חסדים אמיתי לא מתעורר להיטיב רק כאשר קשה לו לראות את מצבו של הדל, אלא הוא רוצה להיטיב ומחפש להיטיב כל הזמן. כבר באותיות, שהן יסודות התורה, רמוז שגמילות החסדים מפתחת ומגלה את מידת הטוב שבאדם.
מבאר הרב (חומש הראיה) שגם בלימוד התורה יש שתי מטרות. מטרה אחת היא לקיים את העולם. אם ישראל שומרים את התורה העולם מתקיים. זו מגמה חשובה מאוד - קיומו של עולם. אבל ישנה מגמה נוספת, שהיא יותר פנימית ושורשית - לעשות דברים טובים. לעשות את הדברים שנכון וטוב לעשות. ומהם אותם הדברים - את זה אנחנו לא יודעים בעצמנו, והקב"ה מדריך אותנו בתורתו. לימודה של התורה מרומם את הנפש. מעשי המצוות, וקיום התורה משלימים את האדם להיות מתוקן ושלם. זו המגמה היותר גדולה ועמוקה, משום שהיא מסבירה את הערך העצמי של התורה - התורה היא לא רק אמצעי לקיום העולם, אלא היא מטרה בפני עצמה היא הטוב, היא השלימות. אם אדם לא מצליח להגיע למדרגה הזו, צריך לחנך אותו לכך שעל ידי התורה העולם מתקיים, אבל המדרגה היותר עליונה היא ללמוד תורה לא בגלל שהעולם מתקיים על ידי הלימוד, אלא מפני שהתורה היא דבר ה', ועל ידה האדם מתעלה ומשתלם ונהיה אדם יותר מתוקן.

צדקה תרומם גוי
כעת מתרץ הרב את הקושיה שבה פתחנו וומסביר מהו הקשר בין אמירת 'נַעֲשֶׂה וְנִשְׁמָע' ובין תרומת המשכן. כאשר ישראל היו במעמד הר סיני ואמרו 'נַעֲשֶׂה וְנִשְׁמָע', הם הגיעו למצב של טהרה וזיכוך גדולים מאוד. חכמינו זכרונם לברכה אומרים שישראל שעמדו על הר סיני פסקה זוהמתם. הם נמשכו לעשות את רצון ה' מהסיבה הגבוהה יותר – בשביל להיות קרובים אליו, אל האור ואל השלמות והתיקון. מתוך ההשגה הזו הם אמרו 'נַעֲשֶׂה וְנִשְׁמָע', הם לא היו צריכים שישמיעו להם הסבר, 'למה צריכים ללמוד תורה כי יש לזה תוצאות כאלה וכאלה', אלא חשו שהתורה היא קדושה וטהורה, אור ההופעה האלוקית.
וכיוון שבני ישראל הגיעו אל המדרגה של משיכה לקיום התורה עצמה, בגלל עצם מהותה של התורה, ולא בשביל תוצאות אחרות, אמר להם הקב"ה: 'וְיִקְחוּ לִי תְּרוּמָה'. מדוע נאמר: 'וְיִקְחוּ לִי תְּרוּמָה' צריך היה לומר 'ויתנו תרומה'. אלא שכאן רמוז שאפשר לתת צדקה מפני שמרחמים על העני המסכן שסובל, ואז עיקר הצדקה היא כאשר העני מקבל, אבל אפשר לתת צדקה כי אתה רוצה להיטיב, לגמול חסדים, כי אתה נמשך אל הטוב, כמו אברהם אבינו שיושב בפתח האוהל ומבקש אורחים. הוא רוצה להיטיב ומחפש האם יש מישהו שאפשר להיטיב איתו. ואז עיקר הצדקה היא הלקיחה משלי וההוצאה מרשותי. כעת ברור מה הניסוח 'וְיִקְחוּ לִי תְּרוּמָה'. הציווי הוא שתופיעו את הרצון שלכם להיטיב, שתיקחו את התרומה ותהיו מוכנים לתת אותה. אחרי שהגעתם למדרגה כזו של לימוד כל התורה, וקיום כל המצוות בגלל עצם מעלתם ולא בשביל תוצאות אחרות, אני מצווה אתכם לפי מדרגתכם 'לקחת תרומה'. קחו מעצמכם, תופיעו את הרצון הפנימי שלכם.
הצדקה במעלה הזו שייכת דווקא בישראל ולא בגויים. דווקא ישראל שהתרוממו למעלה של עשיית המצוות 'לשמה', לשם עצם הטוב שבמצוות, שייכים למצוות הצדקה בצד המרומם שלה. לכן אמרו חכמים (בבא בתרא י, ב), על הפסוק (משלי יד, לד) 'צְדָקָה תְרוֹמֵם גּוֹי' – אלו ישראל, 'וְחֶסֶד לְאֻמִּים חַטָּאת' – זהו החסד של אומות העולם. מבאר הרב, כיוון שבישראל מטרת הצדקה העיקרית היא לרומם את הגוי את העם, לרומם את הנותנים, ולזכות אותם בעשיית הטוב והחסד. למצוות הצדקה יש מעלה משלה, ועניינה הוא לא רק מצד החיסרון של המקבל. לא כן באומות העולם, שכל תכלית המצווה היא התוצאה - הרווח של העני.

ליבא בעי
על מנת להשלים את הדברים אני רוצה להביא פיסקה מתוך אורות הקודש (מוסר הקודש, עמ' שיג). הדרגה שהרב מדבר עליה כאן היא דרגה מאוד גבוהה, אבל אנחנו מציבים יעד.
הכותרת היא 'גאונות החסד'
בכל גאונות, רואה העין הבהירה, החודרת אל התוכן הרוחני המסבב את הפעולות, את הוד הרוח הגאוני בעצמותו. בכביריות חילו, בפאר תפארתו.
הרב מגדיר כאן הגדרה לגאונות - חדירה אל שורש הדברים, לעומק שלהם. הרב מחדש שיש גאונות בכל תחום, לא רק בחכמה, אלא גם בחסד. מהי גאונות בחסד - ישנן פעולות חסד רבות, מעשי חסד שהוגשמו, אך יש רצון פנימי רוחני ושורשי לעשות חסד. אומר הרב:
בגאונות החסד של נדיב גדול, שהחסד וההטבה היא משאת נפשו ונזר חייו,
גאון החסד הוא נדיב גדול, הוא אדם שרוצה מאוד מאוד להיטיב, הנפש שלו חפצה להיטיב, אך לא תמיד יש לה את האפשרות. היא מוגבלת, אין לה כסף, או שאין לה את היכולת הפיזית לעשות את מה שהלב חפץ. מהו העיקר, הנתינה או עצם הרצון, מה מרכזי ומשמעותי יותר.
מכירה ההסתכלות הפנימית, את זיו החסד מצד עצמו, שהוא דבר יותר יקר ומרומם, יותר נשגב ונעלה, מכל הפעולות של החסדים וההטבות המתגשמות במעשה ובפועל.
מי שמסתכל לעומק מזהה את החסד שבתוך הלב, משום שכל המעשים שאדם עושה הם רק הגילוי של הטוב הפנימי שבו, אבל עצם הטוב הוא בלב והוא גדול ונעלה יותר מכל הפעולות המתגשמות במעשה ובפועל.
ברור ומובן מאליו, שלא מספיק שאדם 'מאוד רוצה להיטיב', אם הוא לא מיטיב כאשר הוא יכול. מי שבאמת רוצה גם מבצע בפועל. השאלה היא האם יש משמעות לאדם שרוצה ולא יכול. אומר לנו הרב שיש לזה משמעות מרכזית, הגדולה יותר מכל הפעולות של החסדים וההטבות.
וגאונות החסד הזו מתגלה לפעמים אצל עניי הארץ, שרק הוד הקודש של החסד שוכן תמיד בליבם פנימה, ולפעמים יוצא אל הפועל בנדיבות מעשית, כשיפגש הכישרון הנדיבותי עם היכולת לזה.
הרב מלמד אותנו להתבונן בכך ש'רחמנא ליבא בעי'. הלב הוא עיקר עניינו של האדם, והיכולת היא כבר בידי ה'. הקב"ה מאפשר לחלק מן האנשים יכולות גדולות, ולחלקם יכולות יותר קטנות. ענינו של האדם הוא הרצון, יש לאדם חופש מה לרצות, ואם בתוך תוכו הוא בנה רצון וחפץ מאוד גדול, או אפילו טבע להיטיב – בזה הוא נמדד.

בית מקדשנו
הפרשה שלנו עוסקת במקדש. בעל 'אוהב ישראל', הרבי מאפטא, אומר שכל מצווה שיש בתורה היא נצחית, וגם כאשר אי אפשר לקיים אותה בפועל את הרוח של כל מצווה צריך לקיים בכל דור ודור, וכל אדם ואדם. דבר ה' הוא נצחי. אם הקב"ה אומר 'וְעָשׂוּ לִי מִקְדָּשׁ וְשָׁכַנְתִּי בְּתוֹכָם' (כה, ח), - כל אחד צריך לראות איך הוא עושה מקדש ומשרה בו את השכינה.
הוא מביא את דברי הזוהר: 'זכאי מי שעושה לה' דירה נאה בלבו ובאיברים שלו', ומסביר הרבי מאפטא, שכשאדם מאמין באמונה גדולה, ורואה את כל הגודל של הבריאה הנפלאה ומתוך כך לומד על גדולתו של הבורא, ומוסיף ומתבונן בכל החכמה ובכל המידות שמתגלות בעולם וגם בשמיים ושמי השמיים, ורואה כמה הוא בטל כלפי הגודל הזה, כמה הוא נמשך אל הגודל הזה, הוא מגיע לענווה גדולה מאוד. הוא מרגיש שפל רוח בפני הגדולה האלוקית, ואז הוא זוכה שיתקיים בו 'מָרוֹם וְקָדוֹשׁ אֶשְׁכּוֹן, וְאֶת דַּכָּא וּשְׁפַל רוּחַ' (ישעיה נז, טו). הקב"ה שוכן אצל מי שהוא דכא ושפל רוח. כך הוא עושה מעין מקדש, יוצר בתוכו מקום לשכינה להופיע. הדרך האישית לבנות מקדש בלב ובאיברים ולהשכין את הגדולה בליבו היא דרך הענווה וההתבטלות לגדולה של ריבונו של עולם.
אבל ענינו השלם של בית המקדש הוא בית מקדש לעם ישראל. בית מקדש שמאחד את כל ישראל, עושה אותנו לעם אחד. זהו המקום שכולם פונים אליו, ודרכו פוגשים את השכינה - 'וְעָשׂוּ לִי מִקְדָּשׁ וְשָׁכַנְתִּי בְּתוֹכָם'. ולכן, אם אדם רוצה גם היום להתקרב לעניינו של בית המקדש, הוא צריך להעמיק בהתבוננות של עם ישראל כעם אחד, להיות בטל כלפי האומה, לראות את השאיפות הגדולות של עם ישראל ואת המטרות הגדולות של הכלל כולו - הגאולה וישוב הארץ. אלו הם הדברים שמקבצים את עם ישראל לעם שלם, שחי כעם ולא מפוזר ומפורד בין העמים. לכן אדם שרוצה שבית המקדש יבנה, ושואף בכל לבו למגמה הזו, משכין את השכינה בישראל ומקרב את בניין המקדש בפועל.
אומר בעל מסילת ישרים בסוף ביאור מידת החסידות, שאדם שכואב לו מאוד על כבוד ה' שלא מתגלה, נמצא במדרגה הגבוהה של חסיד. כבוד ה' מתגלה דרך הופעת כבודם של ישראל, כי הקב"ה קבע שהופעתו בעולם תהיה על ידי עם ישראל. כשישראל נגאלים, כבוד שמים מתעלה. לכן כל אחד צריך להתפלל על גאולת ישראל, על קיבוץ הגלויות, וכמובן על התשובה - שעם ישראל יחזור לעצמו ולשלמותו בכל המובנים.
כבוד שמיים יוכל להתגלות רק כשעם ישראל מגלה אותו וקורא בשם ה'. לדוגמה, אם הקב"ה עושה צונאמי בעולם, אף אחד לא יודע שזה כבוד שמיים. אבל אם ישראל באים ואומרים שזה מאת ה', מתגלה בזה כבוד שמיים. אם הקב"ה עושה אותות ומופתים, ואין מי שמסביר ומפרסם שהקב"ה עושה את זה - כבוד שמיים לא מתגלה. החסיד האמתי, שכואב לו על כבוד שמים, מוכרח להתבטל בפני כלל ישראל, לרצות את השאיפות הישראליות, להיות אידיאליסט ולא רק לחשוב על עצמו. לשאול את עצמו איך עם ישראל יהיה יותר דבק בריבונו של עולם, איך עם ישראל יופיע ויגלה כבוד שמיים בעולם. וכיוון שהחסיד מכין מקום לשכינה הוא מקרב את הופעת השכינה בישראל.

כתר תורה
נמשיך בפרשה. נאמר: 'וְעָשׂוּ אֲרוֹן עֲצֵי שִׁטִּים' (כה, י). כל הציוויים על בניית הכלים האחרים נאמרו בלשון יחיד – 'ועשית', ואילו כאן נאמר 'וְעָשׂוּ'. מדוע השינוי. מבאר אור החיים, שאת התורה יכולים לקיים רק כלל ישראל יחד. יש מצוות שרק כוהנים מקיימים, ויש מצוות שרק ישראלים מקיימים. אין אדם אחד שיכול לקיים את כל המצוות. לכן את הארון, שבו הונחה התורה, כל ישראל ביחד בונים. הגמרא (יומא עב:) לומדת דבר נוסף מהמילה 'וְעָשׂוּ':
אמר ר' יוחנן: שלושה זרים הם - של מזבח, של ארון, ושל שולחן, וכנגדם יש שלושה כתרים - כתר כהונה, כתר תורה וכתר מלכות. של מזבח - זכה אהרון ונטלו; של שולחן - זכה דוד ונטלו. זר של ארון מונח - כל הרוצה ליקח יבוא ויקח. שמא תאמר פחות הוא? תלמוד לומר ' בִּי מְלָכִים יִמְלֹכוּ'.'
כל אחד יכול לקחת את כתרה של תורה, זהו כתר שלא 'תפוס'. התורה חשובה מאוד, היא הממליכה את המלכים, היא יותר מהמלכים והכוהנים.
דרשה נוספת דרש ר' יוחנן:
כתיב זַר, וקרינן זֵר! זכה - נעשה לו זֵר, לא זכה - נעשתה זרה הימנו.
את המילה 'זר' אפשר לקרוא בשתי צורות. מבאר רש"י: 'זכה - ללמוד לשמה ולקיימה', 'לא זכה נעשית לו זרה משתכחת ממנו'.
במסכת שבת (פח:), מופיע גם כן המושג של 'זכה' ו'לא זכה':
אמר ר' יהושע בן לוי: מאי דכתיב 'זאת התורה אשר שם משה'? זכה - נעשית לו סם חיים, לא זכה - נעשית לו סם מיתה. והיינו דאמר רבא: למיימינים בה סמא דחיי, למשמאילים בה סמא דמותא.
רבי יהושע בן לוי דורש את המילה 'שם' כמו 'סם', התורה היא סם, אך היא משתנה מאדם לאדם. מסביר רש"י:
מיימינים- עסוקים בכל כוחם, וטרודים לדעת סודה, כאדם המשתמש ביד ימינו שהיא עיקר.
כלומר כאדם שמתאמץ. כאן רש"י לא אומר רק 'לומדים לשמה', אלא 'עסוקים בה בכל כוחם'. במקום נוסף במסכת שבת מביא רש"י שני פירושים. פירוש אחד דומה למה שהוא אומר כאן, שימין רומזת לאדם שמתאמץ ומתייגע. אך יש קושי בפירוש הזה. רבא הרי אומר שמי שאינו 'מימין' בתורה אלא 'משמאיל' בה, נעשית לו סם המוות. לפי הפירוש הזה, לכאורה זה תמוה – וכי מי שלא מתאמץ ולא מתייגע ללמוד ראוי לסם המוות, לכן בפירוש השני אומר רש"י את מה שביאר במסכת יומא, אם הוא לומד לשמה - נעשית לו סם חיים, ואם שלא לשמה – להפך. שני הפירושים נכונים. נכון שצריך ללמוד לשמה, ונכון גם שלימוד התורה צריך להיות ב'צד ימין', היד החזקה. צריך ללמוד את התורה בעמל ובמסירות, וכך התורה נקנית, ואם לא - התורה משתכחת מהאדם והוא מאבד אותה.
הגמרא במסכת יומא מוסיפה דרשות נוספות בענייני לימוד תורה:
מכריז ר' ינאי: חבל על דלית ליה דרתא, ותרעא לדרתא עביד.
חבל על מי שאין לו חצר, ועושה שער לחצר. זה מגוחך, אם אין לו חצר שער לאן הוא עושה - זה משל למי שלומד תורה ואין בו יראת שמיים, משום שהתורה אינה אלא שער ליראת שמיים, ולכן צריך שיראת שמים תקדם ללימוד התורה, שהרי קודם צריך לבנות בית ואחר כך לעשות לו דלת. כך מבאר רש"י. אך מהי כוונתו של ר' ינאי שהתורה מביאה ליראת שמיים, הלא במסכת שבת הגמרא אומרת להפך, שיראת שמיים היא שער לתורה!
אלא ששני הצדדים נכונים. יש מדרגות ביראת שמיים: יש יראת שמיים ראשיתית, 'רֵאשִׁית חָכְמָה יִרְאַת ה'' (תהלים קיא, י), שבלעדיה אי אפשר להיכנס לתורה. זו יראת שמיים שמשמרת את התורה, ובלעדיה התורה משתכחת. עליה נאמר: 'אם אין יראה אין חכמה' (משנה אבות, ג, יז), והיא השער אל התורה. אבל יש יראת שמיים יותר עליונה, דבקות במדרגה עליונה מן התורה, ועליה נאמר 'אם אין חכמה אין יראה'. כאן התורה היא השער ליראת שמיים.
מוכרחים לחבר את שתיהן עד כדי כך ש'אמר להו רבא לרבנן: במטותא מינייכו, דלא תירתו תרתי גיהנם' – 'אני מבקש מכם שלא תירשו פעמיים גיהנם'. פעם אחת אתם מתאמצים בלימוד ומתייגעים מאוד, ואם הלימוד הוא לא מתוך יראת ה' זה סתם גיהינום, ופעם שניה היא שעולם הבא לא תקבלו, אם אין בכם יראת ה'. לכן כאשר אתם מתאמצים בלימוד - שזה יהיה עם יראת ה'. כך התורה נקנית, רק בשלמות. זוהי הדרך לזכות בכתר התורה שאליו רומז הזר שעל הארון.

כי מוצאי מצא חיים
ספר היראים אומר שמצוות מורא מקדש מתפשטת מדאורייתא גם לבתי כנסיות ובתי מדרשות. את דיני מצוות מורא מקדש מפרטות לנו המשנה והגמרא במסכת ברכות: אפילו אם אדם עומד רחוק מהמקדש הוא צריך לא לבזות אותו, אסור להיכנס במנעל לבית המקדש ועוד. אמנם הגדרים של מורא בית הכנסת אינם כמו הר הבית ובית המקדש, כיון שיש מדרגות בקדושה, אבל לבית המדרש יש גדר של מקדש מעט, וחכמים לומדים שקדושת בתי כנסיות ממשיכה אפילו כשהם שוממים. אנחנו עוסקים במשך כמה פרשיות בקדושת בית המקדש, ועלינו להבין שגם מקום שקבוע לתורה, לתפילה ולעבודת ה' - יש לו קדושה. מתוך ההבנה הזו, כל אדם שנכנס לבית הכנסת צריך להרגיש שהוא נכנס למקום חדש, למקום אחר, למקום של קדושה. זהו מעבר.
לכן אמרו לנו חז"ל (ברכות ח.), שהנכנס לבית הכנסת צריך להיכנס פנימה בשיעור שני פתחים. המהר"ל מסביר (נתיב העבודה, ה), שצריך קודם לצאת מהחוץ, להסיח את הדעת מכל העניינים האחרים, ענייני החול; ואחר כך להיכנס 'פתח שני', פנימה אל הקודש. לפנות את הלב מעניינים זרים, ולמלאות את הלב בקדושה.
עוד אומרת הגמרא (שם): 'אמרו לר' יוחנן – 'איכא סבי בבבל'. יש זקנים בבבל. תמה רבי יוחנן, איך יכול להיות שאנשים מאריכים ימים בחוץ לארץ - הרי כתוב 'למען ירבו ימיכם... על האדמה', ולא בחוץ לארץ! 'כיוון דאמרו ליה – 'מקדמי ומחשכי לבי כנישתא', הסבירו לו שאותם אנשים הולכים בכל בוקר ובכל ערב לבית הכנסת, הבין ר' יוחנן שזה עומד לזכותם. כפי שאמר ר' יהושע בן לוי לבניו: 'קדימו וחשיכו לבי כנישתא, כי היכי דתורכו חיי'. ומניין 'אמר ר' אחא בר חנינא, מאי קרא, 'אַשְׁרֵי אָדָם שֹׁמֵעַ לִי לִשְׁקֹד עַל דַּלְתֹתַי יוֹם יוֹם לִשְׁמֹר מְזוּזֹת פְּתָחָי', וכתיב בתריה, 'כִּי מֹצְאִי מָצָא חַיִּים' (משלי ח, לד-לה). מי ששוקד על דלתות בית ה' זוכה לחיים.
מפרש המהר"ל בנתיב העבודה (שם) שלכל דבר יש מקום, וכאשר הוא נמצא במקומו הוא מתקיים. לעם ישראל יש מקום טבעי - ארץ ישראל והיא מתאימה למהותם. לכן אמרה התורה שבארץ ישראל יאריכו ימים. לכן התפלא ר' יוחנן, איך ייתכן שמאריכים ימים בחוץ לארץ. השיבו לו, שהם הולכים באופן קבוע לבית הכנסת, בכל בוקר ובכל ערב. מה הקשר, מסביר המהר"ל, שההתמדה הזו מלמדת שאותם אנשים עושים את בית הכנסת עיקר, והבית שגרים בו טפל אליו. הם לא מחוברים לאדמת חוץ לארץ, אלא אל הקודש. הקשר שלהם עם בית הכנסת קושר אותם לקדושה.
כך צריך להיות היחס. עלינו לדעת שעיקר מקומנו הוא הקודש, בית הכנסת, בית המדרש. בהם אני מתחיל ומסיים את יומי. אחר כך אני הולך למקום אחר, לבית או לפנימייה. הבית העיקרי שלי הוא בית הכנסת. ובית הכנסת הוא בית ה', ביתו של ריבונו של עולם, שהוא אלוקים חיים. 'בְּאוֹר פְּנֵי מֶלֶךְ - חַיִּים' (משלי טז, טו). מי שמקושר עם החיים - חי. ארץ ישראל, בית הכנסת, הם מקומות שהשכינה נמצאת בהם, 'אֱלֹהִים חַיִּים וּמֶלֶךְ עוֹלָם' (ירמיה י, י), והקישור הרוחני הפנימי של אדם למקום של חיים - גורם לו לאריכות ימים.
כמובן המקום הטבעי יותר הוא ארץ ישראל שהיא ארץ החיים, ובה אפשר להגיע לאריכות ימים, אם מקושרים אליה מצד שהיא ארץ החיים, ארץ ה' וארץ הקודש. כיוון שמקור החיים הוא מקור עליון, ממילא מובן שמי שמקושר לארץ ישראל, אל בית המקדש, אל המקור של המציאות – מחובר אל החיים.
עלינו לשנן מתוך הפרשיות הללו שבית הכנסת הוא בית ה'. וכאשר אדם נכנס אליו, הוא נכנס לבית ה'. אנחנו כל כך רגילים להיכנס לבית הכנסת, עד שהיחס הזה קצת נשחק, וצריך לחזק אותו כל הזמן.
מספר המדרש (ילקוט שמעוני עקב תתע"א) מעשה באשה אחת שהזקינה הרבה, ובאת לפני ר' יוסי בן חלפתא, אמרה לו – 'רבי! זקנתי יותר מדי, ועכשיו החיים שלי חיים של ניוול הם, שאיני טועמת לא מאכל ולא משתה, ואני מבקשת להיפטר מן העולם'. אמר לה ר' יוסי: באיזו זכות הארכת ימים? אמרה לו – 'למודה אני, אפילו יש לי דבר חביב, אני מנחת אותו ומשכמת לבית הכנסת בכל יום'. כל יום אני פותחת בתפילה בבית הכנסת. אמר לה: 'אל תלכי שלושה ימים לבית הכנסת'. עשתה כך, וביום השלישי חלתה ומתה. דרש עליה המדרש את דברי שלמה המלך: 'אַשְׁרֵי אָדָם שֹׁמֵעַ לִי לִשְׁקֹד עַל דַּלְתֹתַי יוֹם יוֹם לִשְׁמֹר מְזוּזֹת פְּתָחָי'. קדושת בית מקדש מעט השורה בבית הכנסת היא קישור אל החיים.
אנחנו חוזרים ולומדים בכל שנה את פרשיות המקדש, וצריך לעשות משהו בפועל בעקבות הלימוד שלהן. יש לנו מקדש מעט ואנחנו צריכים לשפר את היחס אליו. בית המדרש קדושתו כפולה מקדושת בית הכנסת, משום שהוא מקום תורה ולא רק מקום תפילה. על ידי הוספה בקדושתם אנחנו מתחברים אל המקדש, כי השפע של קדושת בית הכנסת נמשך מקדושת המקדש. בשבועות אלו במיוחד אנחנו יכולים לעשות פעולות של מעין מורא מקדש, ולהתחזק בדבר הזה, בדרך לבניין בית המקדש במהרה בימינו!
֎ ֎ ֎
לקבלת השיחה כל שבוע במייל או בווצאפ,
שלחו הודעה לכתובת bogrim@yeshiva.org.il , או למספר 0547881227
את המידע הדפסתי באמצעות אתר yeshiva.org.il