בית המדרש

  • פרשת שבוע ותנ"ך
  • תצוה
לחץ להקדשת שיעור זה
שיחת מוצ"ש פרשת תצווה תשע"ט

השראת שכינה

השכינה שורה בישראל ◆ התורה הגואלת ◆ ואלה הבגדים ◆ קדושתו של אהרן ◆ ציץ נזר הקודש ◆ שכינה - צורך גבוה ◆ התמדה וקביעות בדורנו.

undefined

הרה"ג זלמן ברוך מלמד שליט"א

י"א אדר א' תשע"ט
14 דק' קריאה 47 דק' צפיה
השכינה שורה בישראל
בציווי על עשיית הקטורת אומר ה' למשה: 'ואַתָּה קַח לְךָ בְּשָׂמִים רֹאשׁ' (ל, כג). זה סגנון מיוחד בתורה, אך בפרשיות הללו הוא חוזר כמה פעמים. 'ואתה' פירושו נסמך וטפל למישהו אחר – 'הוא' ו'אתה'. הזוהר מסביר (קעט, ב), שכל פרשיות עשיית המשכן כולו ובגדי הקודש, נעשו בהשראה אלוקית עליונה. לכן ה' אומר למשה 'ואתה', אינך עושה זאת לבד, השכינה איתך, ואתה מצטרף אליה.
באופן יותר עמוק הוא מבאר, שבכל מצווה שאדם מקיים השכינה כנגדו. לפני עשיית מצווה יש אומרים 'לשם יחוד קודשא בריך הוא ושכינתיה'. מה פירוש הדבר - אנחנו עושים כאן מצווה, והקב"ה מופיע בתוכנו על ידי מעשינו. הוא המצווה אותנו, והוא המופיע והמתגלה על ידי מעשה המצווה. יש כאן שני צדדים. יש כאן התגלות, ויש המקור הפנימי, הנסתר והעליון, שהוא המתגלה. כשאנחנו עושים מעשה מצווה, אנחנו מחברים את ההופעה האלקית בעולם יחד עם המקור שלה. כל מצווה מתחילה מריבונו של עולם, קודשא בריך הוא, שציווה אותנו לעשות אותה, הוא ציווה אותנו לעשות את רצונו, להופיע אותו ולגלות אותו כאן בעולם. על ידי קיום מצווה נוצר חיבור עמוק מאוד בין ההופעה האלקית, שמופיעה במעשינו, ובין המקור שלה - ריבונו של עולם. המטרה בדברים הללו היא לא להיכנס לענייני תורת הסוד, אלא להסביר שכל זה בעוצמה ובעומק יותר גדול, היה בבניית המשכן. כביכול ריבונו של עולם מופיע את ההופעה האלוקית על ידינו. ויש כאן חיבור מאוד גדול בין ישראל לריבונו של עולם שפועל את המצוות על ידינו, ומשרה את שכינתו על ידי מעשינו.
בתחילת הפרשה נאמר: 'וְאַתָּה תְּדַבֵּר אֶל כָּל חַכְמֵי לֵב אֲשֶׁר מִלֵּאתִיו רוּחַ חָכְמָה' (כח, ג). שואל הזוהר: לכאורה היה צריך לכתוב 'אשר מלאתים', כיוון שמדובר על כמה חכמים והוא מסביר שהמילים 'אֲשֶׁר מִלֵּאתִיו רוּחַ חָכְמָה' נאמר על הלב. את הלב מילאתי רוח חכמה. ואין הכוונה לכל לב מליבות החכמים כי לא כתוב 'חכמי לבבות' אלא חכמי לב. רמוז כאן המקור העליון שאליו מחוברים כל החכמים, ואותו לב עליון מלא ה' ברוח חכמה אלוקית. יש כאן התבוננות מיוחדת, שהחכמה לא ניתנה לכל חכם באופן פרטי, אלא שיש מקור עליון שכל החכמים צריכים להיות מחוברים אליו.
ההשגחה המיוחדת הזו שהיתה בכל פרטי הציווי של מעשה המשכן נובעת מכך שהשכינה ששרתה במשכן היתה במדרגה מיוחדת במינה. אנחנו יודעים שיש מדרגות בהשראת השכינה. אפילו אדם אחד שיושב ועוסק בתורה - שכינה כנגדו. שלושה - עוד יותר. ויש עוד מדרגות – חמישה, עשרה. ככל שיותר אנשים עוסקים בתורה יש יותר הופעה של שכינה. זה דורש התבוננות. כל אדם שמניח תפילין, במעשה שלו הוא מכריז שיש ריבון לעולם והוא מקיים את מצוותיו. כל מעשה מצווה הוא מעשה שמגלה את ריבונו של עולם. אבל עדיין לא לגמרי גלוי שזו השראת שכינה.
מהי השראת שכינה גלויה – ההשראה שהייתה במשכן. בסוף ספר שמות (מ, לה) מתואר שכאשר גמרו לבנות את המשכן ירד ענן על המשכן, וכבוד ה' מלא את המשכן, ו'לֹא יָכֹל מֹשֶׁה לָבוֹא אֶל אֹהֶל מוֹעֵד כִּי שָׁכַן עָלָיו הֶעָנָן וּכְבוֹד ה' מָלֵא אֶת הַמִּשְׁכָּן'. הורגשה מציאות כזו של אור גדול. מרגישים את השראת השכינה, משהו נסי, על-טבעי. כך גם היה כשנבנה בית המקדש, אור ה' מתגלה בבית המקדש, ואי אפשר להיכנס. גם השראת השכינה על כל מעשה מצווה פרטי היא משהו מתוך אותה השראת שכינה גלויה. יש מדרגות בהופעת השכינה. והשראת השכינה גדלה לפי הציבור. המדרגה של השראת השכינה שבמשכן היא מדרגה של הופעת שכינה גדולה ועליונה, כי זו הופעת שכינה מיוחדת של כלל ישראל. המשכן מחבר את כלל ישראל ביחד. כולם סובבים סביב המשכן, כולם פונים דרך המשכן אל ריבונו של עולם, כל הפרשות הללו עניינן הוא הופעת שכינה בישראל, 'וְעָשׂוּ לִי מִקְדָּשׁ וְשָׁכַנְתִּי בְּתוֹכָם' (כה, ח).
'וְאַתָּה תְּצַוֶּה אֶת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל וְיִקְחוּ אֵלֶיךָ שֶׁמֶן זַיִת זָךְ כָּתִית לַמָּאוֹר לְהַעֲלֹת נֵר תָּמִיד'. (כז, כ) חכמים אומרים לנו (שבת כב:) שעל ידי המנורה ראו כל באי עולם שהשכינה שורה בישראל. היה במנורה שמן במידה שתספיק ללילה ארוך של חורף, אבל הנר המערבי היה דולק תמיד, לא כבה יום ולילה, ויש אומרים שלא הוסיפו לו שמן. מסביר אור החיים, כאשר משה צווה את בני ישראל על בניית המשכן, אמר להם שעל ידי המשכן השכינה תשרה בישראל. היו ליצנים שהתלוצצו ואמרו 'וכי על ידי מעשה של בשר ודם ילוד אישה תשרה שכינה?' לכן, אומר הקב"ה למשה: 'לְהַעֲלֹת נֵר תָּמִיד'. לא יום אחד יידלק הנר אלא תמיד, כי אם יראו רק יום אחד, יאמרו שהשכינה שרתה בישראל רק באותו יום. המנורה, ובעיקר הנר המערבי, מגלים לכל שהשכינה שורה בישראל .

התורה הגואלת
עוד אומר אור החיים על הפסוק 'וְאַתָּה תְּצַוֶּה', ציווי זו לשון מלכות. ה' רומז למשה - אתה תהיה מלך, לא רק עכשיו, גם לעתיד לבוא. ה'אור החיים' מביא את דברי הזוהר שאומר שהגאולה מהגלות הראשונה היתה בזכות אברהם, מהגלות השניה היא בזכות יצחק, השלישית בזכות יעקב, והאחרונה – לעתיד לבוא – בזכות משה, שעל ידו קיבלנו את התורה, מרמז שהגאולה האחרונה תהיה בזכות לימוד התורה. משה הוא הגואל, והוא דורש שכולם יעסקו בתורה:
והרביעית תלוי בזכות משה. ולזה נתארך הגלות, כי כל עוד שאין עוסקים בתורה ובמצוות אין משה חפץ לגאול עם בטלנים מן התורה. וזה שרמז הכתוב באמרו: 'ואתה תצווה את בני ישראל,' על דרך 'כי מלאכיו יצווה לך לשמרך בכל דרכיך', שיהיו מובילים אתכם. ועל דרך אומרו 'אין 'צו' אלא לשון מלכות', כי משה ימלוך עלינו לעתיד, בתנאי שיעסקו ישראל בתורה.
וזה אומרו'ויקחו אליך שמן זית' , שהוא התורה שנמשלה לשמן - מה שמן מאיר לעולם כך התורה.
ודקדק לומר'זך' , שצריכין לעסוק בתורה לשמה, בלי שמרים, שהם לקנתר או להתגדל וכדומה.
ואמר עוד'כתית' , שצריכים לעסוק בתורה ולכתת גופם וכוחם, על דרך אומרו 'אין התורה נקנית אלא במי שממית עצמו עליה'.
ואומרו'להעלות נר תמיד' , 'תמיד' זה אין לו שיעור, ולא תשוב לדאבה עוד, והיה ה' לאור עולם.
הגאולה דורשת מאתנו לימוד תורה איכותי, מזוקק, לשם התורה ולא לשם דברים אחרים. לימוד קבוע ומאומץ. כבר ראינו בשבוע שעבר, 'למיימינים בה' התורה היא סם חיים. היד הימנית היא היד החזקה. מי שעוסק בתורה במסירות, בהקרבה, ולא בעצלות או ברפיון, זוכה לתורה, ותורה כזו מקרבת את הגאולה.

ואלה הבגדים
התורה מרחיבה מאוד בעיסוק בבגדים המיוחדים. יש הדרכה מפורטת, איך עושים את הלולאות, את האפוד והחושן, את הטבעות והכתפות, והכול לפרטי פרטים. אומרת הגמרא, במסכת ערכין (טז.), שיש לבגדים הללו תפקיד חשוב:
אמר רב ענני בר ששון: למה נסמכה פרשת בגדי כהונה לפרשת קרבנות? לומר לך, מה קרבנות מכפרים אף בגדי כהונה מכפרים. כתונת מכפרת על שפיכות דמים, דכתיב: 'ויטבלו את הכותונת בדם'.
הכתונת שומרת על הגוף ומצילה מפגיעה, וכנגד זה הכתונת של הכהנים היא כפרה על שפיכות דמים.
מכנסיים מכפרים על גילוי עריות. דכתיב: 'ועשה להם מכנסי בד לכסות בשר ערווה'.
זה מובן. המכנסיים נועדו לצניעות, ומכפרים על חוסר צניעות.
מצנפת מכפרת על גסי הרוח, כדרבי חנינא, דאמר: יבוא דבר שבגובה ויכפר על מעשה גובה.
מצנפת מונחת על הראש, ורומזת לאדם לא להגביה את הראש. תיקון לגאווה וגסות רוח.
אבנט מכפר על הרהור הלב.
האבנט, שהוא החגורה נמצא באזור הלב. זו חגורה מעט מוגבהת.
חושן המשפט - על הדינים, דכתיב: 'ועשית חושן משפט'.
כשמו כן הוא, קשור לתחום המשפט ומכפר על הפגמים שיש בתחום הזה.
אפוד - על עבודה זרה, דכתיב: 'אין אפוד ותרפים'.
אפוד משמש גם לעבודה זרה, והאפוד הקדוש מכפר על האפוד הטמא.
מעיל מכפר על לשון הרע. אמר הקב"ה: יבוא דבר שבקול, ויכפר על מעשה קול.
במעיל יש פעמון ורימון, וכשהכהן הולך הפעמונים מצלצלים ומשמיעים קול. לכן מעיל מכפר על מעשי קול, לשון הרע, שהוא השמעת קול מיותר ופוגע.
ציץ מכפר על מעשה עזי פנים. כתיב הכא: 'והיה על מצח אהרן', וכתיב התם: 'ומצח אשה זונה היה לך.
המצח מבטא את האור, הטוב, היופי, והחכמה שיש באדם - 'חכמת אדם תאיר פניו'. אבל הוא עלול לפעמים לבטא עזות פנים. המצח מבטא עוצמה, משהו חזק, בין לחיוב ובין להפך. הציץ שמונח על המצח בא לכפר על עזות מצח.
צריך להבין דברים אלו. כיצד הבגד שאהרן לובש מכפר על חטאים שעשו אנשים אחרים. אהרון הוא הכהן הגדול, האדם שמייצג ומחבר את כל ישראל. המשנה במסכת אבות (א, יב) אומרת: 'הווי מתלמידיו של אהרן, אוהב שלום ורודף שלום, אוהב את הבריות ומקרבם לתורה'. שואל המהר"ל: למה דווקא 'הווי מתלמידיו של אהרן'? הרי בכל מסכת אבות יש דוגמאות לאנשים בעלי מידות טובות, ולשון כזו לא נאמרה על אף אחד מהם. למה לא נאמר כמו בכל המשניות, 'הוי אוהב שלום ורודף שלום' ומסביר, שלאהרן היה בעצם תפקיד כפול. תפקידו הראשון הוא לחבר את ישראל לאביהם שבשמיים, להיות השליח של כל עם ישראל לעבודת ה', לקבל את הקרבנות, לקבל את מתנות הכהונה. מכוח התפקיד הזה הוא מוכרח לאחד את כל ישראל, זאת אומרת, שצריך להיות מוסכם על כל ישראל שיש אדם אחד מרכזי שכולם שולחים אותו לשליחות הזו. זו כבר משימה נוספת, התפקיד והמקום שלו יוצרים שני דברים. חיבור בין ישראל לאביהם שבשמיים, וחיבור בין ישראל לעצמם.
וכמובן, זה גם היה האופי של אהרן. התפקיד מתחיל מהאישיות. הוא היה אוהב שלום והיה רודף שלום, והיה גם אוהב את הבריות ומקרבם לתורה. כלולים כאן שני הדברים. הוא גם מחבר את ישראל בינם לבין עצמם - אוהב שלום ורודף שלום; וגם מחבר את ישראל לאביהם שבשמיים – מקרבן לתורה. זו הייתה המהות של הכהן שכולם קשורים איתו, ולכן התרוממות שלו מתקנת את כולם. תארו לעצמכם, שאדם לובש בגדים ובזה הוא פועל פעולה רוחנית! זה לא אדם רגיל, זה אדם מיוחד! כי בגד הוא ביטוי למהות פנימית. כל אדם בוחר לעצמו בגדים לפי מה שמתאים לו, לפי מה שהוא מרגיש שמבטא אותו. לכל אומה יש תלבושת, יש תלבושות מיוחדות לאנשים ששייכים לדרך מסויימת, שמבטאת את ההשתייכות שלהם לדרך הזו - כיפה סרוגה, כיפה גדולה, כיפה שחורה, ציציות ארוכות... על אחת כמה וכמה, שאצל אדם מיוחד כמו הכהן הגדול הלבוש מבטא דברים עמוקים. התורה אומרת לו - תלבש את הבגדים הללו, שתואמים למהות הפנימית של התפקיד שלך ככהן גדול. הכותונת צריכה לכסות את החלקים המרכזיים של הגוף, ולשמור מן הקור או החום, זו שמירה על הנפש. וזה רומז על תיקון לשפיכות דמים. ובגדים שעניינם צניעות - תפקידם לטהר את הנפש ולכפר על איסור גילוי עריות. כך לכל בגד ובגד יש תפקיד.
הרב ב'עולת ראיה' אומר שאת ברכת 'מלביש ערומים' אפשר להבין באופן פשוט, כהודאה על כך שברוך ה' הקב"ה נותן לנו בגדים, אך הרב מעמיק בזה שהלבוש הוא מעלה מיוחדת לאדם. הבהמות לא מתלבשות, רק לנו יש את החוש הבריא של הצניעות, שאומר לנו שנכון להיות לבוש ומכוסה. אדם הראשון וחוה, קודם לחטא הם היו כל כך רוחניים עד שהם לא היו צריכים להתלבש, כי כל הקשר ביניהם היה בטהרה ובקדושה. אבל החטא גרם שירדו במדרגה, ואז הם נוכחו לדעת שזה לא מתאים שהם לא לבושים. פתאום הם מרגישים שכאשר הקב"ה קורא להם הם מתביישים לצאת כי הם ערומים. כשנהיו ערומים מהמצווה של איסור האכילה מעץ הדעת, ממילא הם הוכרחו לכסות את עצמם, כי הם ירדו ממעלתם.
בכל אופן, במצב הנוכחי של העולם, הצניעות היא מעלה רוחנית בריאה והרב מסביר שאנו מודים על עצם המדרגה שבה אנחנו נמצאים, שאנחנו מבינים שצריכים להיות צנועים. אנחנו לא מברכים רק על זה שיש לנו בגדים, אלא גם על זה שיש לנו הבנה שצריך את הבגדים. לבגד יש שני תפקידים. הראשון הוא למנוע חסרונות - לכסות את מה שצריך לכסות. והשני הוא לבטא את המעלות. אדם שהולך עם בגדי כהונה - יודעים שהוא כהן, וזה מבטא את המהות שלו. הלבוש מגלה את הפנימיות של האדם. ולכן התורה נותנת הדרכה כל כך מפורטת ללבושו של הכהן הגדול.
אנחנו צריכים לדעת שגם המידות והמצוות הם סוג של לבושים. 'מִדּוֹ בַד' (ויקרא ו, ג) - המידות הטובות הם לבושים של האדם. אדם מתנהג במידות יפות הוא מגלה על ידן את האישיות שלו. כשהוא גומל חסדים, מתנהג בנדיבות, או מבטא אהבה לבריות, מתגלה שהאיש הזה הוא איש טוב. הטוב שלו יכול היה להישאר בתוך הלב, ואף אחד לא היה יודע שהוא טוב. אבל כשהוא מתנהג בהתאם למידות שלו אז האישיות הפנימית שלו באה לידי ביטוי. ההתנהגות היא לבוש שמראה מי הוא, מגלה מה הוא רוצה ולאן הוא שואף. לכן פרשה שלמה עוסקת בבגדי הכהונה, ומלמדת אותנו על הכוח של הלבושים.

קדושתו של אהרן
עוד לימוד חשוב נלמד מהמדרש שהזכרנו, רואים בו את הקשר החזק שיש בין הכהן הגדול ובין כלל עם ישראל, עד כדי כך שמה שהוא עושה, ואפילו מה שהוא לובש - עושה תיקונים לכל ישראל. ניקח לדוגמה את הציץ, שלפי דברי המדרש נמצא על מצח אהרן ומכפר על מעשי עזות פנים. איך הוא מכפר - הכהן הגדול לובש את ציץ הקודש, ובזה הוא מבטא את המדרגה הפנימית שלו. כי כמו שאמרנו, הבגדים מבטאים מהות פנימית של האדם שלובש אותם. ואהרן הוא כמובן קדוש ורחוק מעזות פנים, משפיכות דמים או מתאוות עריות.
אבל מדוע זה מכפר על כל ישראל - משום שהקדושה שלו היא לא קדושה פרטית, זו קדושה שמגלה את הפנימיות של כלל ישראל. הכהן הגדול הוא דמות מאוד מיוחדת שמבטאת ומייצגת את עם ישראל. לכן כשמתגלה הקדושה שלו על ידי שהוא לובש את הציץ, בעצם מתגלה הקדושה של כל עם ישראל. כל עם ישראל מחובר אליו, מתהדר במעלות המיוחדות הללו. האישיות הזו מייצגת את העם, ולכן יש בזה תיקון לכל ישראל.
וכך גם בהמשך הפרשה: 'וְאַתָּה הַקְרֵב אֵלֶיךָ אֶת אַהֲרֹן אָחִיךָ וְאֶת בָּנָיו אִתּוֹ מִתּוֹךְ בְּנֵי יִשְׂרָאֵל לְכַהֲנוֹ לִי' -(כח, ג). התורה מדגישה שהכוהנים נלקחים 'מתוך בני ישראל' כי קדושתו של אהרן יוצאת מתוך בני ישראל, הוא מופיע את עם ישראל. כשאהרן נהיה כהן גדול - לעם ישראל יש כהן גדול. כל עם ישראל מתעלה עכשיו. הכהן הגדול הוא לא אדם פרטי, והמינוי שלו לתפקיד הזה מבטא את עניינם של ישראל, שיש להם כהן גדול, שיש להם חיבור אל ריבונו של עולם. עכשיו הם מאוחדים סביבו, עכשיו יש אדם שמבטא את גדלותם ומעלתם של ישראל.
ממילא הפעולות שהוא עושה הן פעולות כלל ישראליות, ולא פעולות פרטיות. המעשים שהכהן הגדול עושה הם בעצם מעשים ששייכים לכלל, והלבושים שלו עושים תיקונים. המהות הפנימית שהלבוש מגלה עושה תיקונים, והמהות הזו שייכת לכלל. הכהן הגדול מתעלה ומתקדש, והבגדים שלו מגלים את הדבר הזה, אבל זה פועל על כל ישראל. כמו שהלב מפעיל את כל הגוף, כך הכהן הגדול הוא ליבם של ישראל. כשהלב מתוקן ומרומם הוא פועל על הכול.

ציץ נזר הקודש
הרב ב'חומש הראי"ה', מבאר את עניינו של הציץ. הגמרא אומרת (סוכה ה.), שהציץ הוא טס של זהב שרחבו שתי אצבעות ומוקף מאוזן לאוזן. מדוע דווקא רוחב שתי אצבעות - מסביר הרב שריבונו של עולם הוא גבוה מעל גבוה, והשפע הרוחני העליון ששופע ממנו הוא בלתי מוגבל, אלא שהיכולת שלנו לספוג את הגדולה האלקית היא מאוד מזערית ביחס לשפע שהקב"ה משפיע. כדי שנוכל לקלוט את אורו, האור הגדול האלוקי משתלשל, משתלשל ומשתלשל, ואנחנו קולטים את האור במידה זעירה מאוד. מהי המידה הכי זעירה - אצבע. זו האצבע הראשונה, שמבטאת את המעט שאנחנו קולטים ביחס לגודל של המקור.
בתוכנו יש שאיפה ופנייה אל המקור. מעט מהאור האלוקי שמופיע עלינו, ומתבטא ומתפשט בכל הכוחות האנושיים שלנו - בחכמה האנושית, בהשגה האנושית - האור הזה מתרבה ומתרחב. כלומר, אנחנו קולטים מעט מאוד – אצבע, אבל על ידי ההעמקה שלנו והעבודה שלנו 'נוצרת' עוד אצבע. ולכן טס הזהב היה ברוחב שתי אצבעות.
זאת אומרת, שציץ הזהב הזה מבטא את האור הגדול, העמוק והעליון הזה. הציץ מבטא את מה שיש במוח ובפנימיות הנפש. שוב, הלבוש מבטא את הפנימיות. הכהן הגדול זוכה להשראה עליונה משום שהשראת השכינה ששורה על כלל ישראל מופיעה עליו. השראת השכינה בעינינו מופיעה בשכל. אמנם כשאדם מבין דבר, ברור לנו שלא רק הראש שלו מבין, אלא כל כולו מבין והוא נחשב אדם חכם יותר. אף על פי כן זה מופיע במקום מסוים - במוח. אז כביכול ההופעה האלקית שבישראל מופיעה במוחו או בלבו של אהרן.
על הציץ כתוב 'קֹדֶשׁ לַה'' (כח, לו). אומר אור החיים שכתוב 'וְהָיָה עַל מֵצַח אַהֲרֹן וְנָשָׂא אַהֲרֹן אֶת עֲוֹן הַקֳּדָשִׁים... לְרָצוֹן לָהֶם לִפְנֵי ה'' (שם, לח), כלומר הציץ מרצה על ישראל, ומוסיף אור החיים שבגמרא נאמר שכתבו על הציץ בשתי שורות - השורה העליונה 'קודש', ולמטה 'לה''. הוא מסביר ש'קודש' רומז לישראל, 'קֹדֶשׁ יִשְׂרָאֵל לַה' רֵאשִׁית תְּבוּאָתֹה' (ירמיה ב, ג), והם לה'. הם מקדישים את עצמם, מחוברים לריבונו של עולם תמיד. הדבר הזה הוא לרצון לה', החיבור הזה והדבקות הזו, ולכן הציץ מרצה:
כי כללות ישראל הנקראים קדש, הם לה' חשוקים דבוקים משועבדים, ולזה יהיה לרצון לפני ה', שיש לו רצון בישראל... והוא סוד (שיר השירים ו, ג) 'אֲנִי לְדוֹדִי', ובזה יתרצה 'דוֹדִי לִי'.
הציץ, כמו שני הכרובים, מבטא את החיבור שבין ישראל לאביהם שבשמיים.

שכינה צורך גבוה
בהמשך הפרשה נאמר:
וְשָׁכַנְתִּי בְּתוֹךְ בְּנֵי יִשְׂרָאֵל, וְהָיִיתִי לָהֶם לֵאלֹהִים, וְיָדְעוּ כִּי אֲנִי ה' אֱלֹהֵיהֶם אֲשֶׁר הוֹצֵאתִי אֹתָם מֵאֶרֶץ מִצְרַיִם לְשָׁכְנִי בְתוֹכָם, אֲנִי ה' אֱלֹהֵיהֶם (כט, מה-מו).
כל המקדש הוא כדי שהקב"ה ישרה שכינתו בישראל. אומר רש"י:
לא הוצאתי אותם מארץ מצרים רק בעבור כי אשכון בתוכם.
הרמב"ן מחדד את הדברים:
יש בעניין סוד גדול. כי כפי פשט הדבר, השכינה בישראל צורך הדיוט ולא צורך גבוה.
לכאורה אנחנו צריכים שהקב"ה ישרה בתוכנו, והקב"ה לא צריך לשרות בתוכנו. אבל לפי מה שכתוב כאן בפסוק, המשמעות אחרת:
אבל הוא כעניין שאמר הכתוב: 'יִשְׂרָאֵל אֲשֶׁר בְּךָ אֶתְפָּאָר' (ישעיה מט, ג), וכעניין שאמר יהושע: 'וּמַה תַּעֲשֵׂה לְשִׁמְךָ הַגָּדוֹל' (ז, ט), ופסוקים רבים - 'אִוָּהּ לְמוֹשָׁב לוֹ' (תהלים קלב, יג), 'פֹּה אֵשֵׁב כִּי אִוִּתִיהָ' (שם יד), וכתוב: 'וְהָאָרֶץ אֶזְכֹּר'. (ויקרא כו, מב).
זהו סוד, שקשה להבין אותו. כביכול הקב"ה צריך אותנו, צריך לשכון בתוכנו. זה לא מובן. הרי הקב"ה לא צריך שום דבר, הוא שלם בתכלית השלמות. יש כאן סוד. הקב"ה רוצה לשרות בישראל כי ישראל הם הנושאים את שמו בעולם. ההופעה האלקית מתגלה על ידי ישראל, ואין דרך אחרת לגלות בעולם את מציאותו של ריבונו של עולם, גדלו וטובו. זה התפקיד של עם ישראל. השראת השכינה בישראל היא לא רק כדי שישראל יזכו בהשראת השכינה, אלא כדי שישראל יגלו את השכינה בעולם. הם המספרים תהילת ה', ואם ישראל לא יספרו תהילת ה', איך תתגלה תהילת ה'. לפעמים ישנם אירועים לא טבעיים כצונאמי וכדומה, אבל ללא עם ישראל אף אחד לא יפרש שה' עושה את כל השינויים הללו. צריך מישהו שמסתכל באמונה עמוקה ומלמד איך הטבע מגלה שיש בורא לעולם. זה עניינם של ישראל.
הקב"ה כביכול 'צריך' את ישראל. זה סוד עמוק מאוד. כמובן שבאמת הקב"ה לא צריך שום דבר, אבל השלמות של ההופעה האלוקית כביכול תלויה בישראל. בכל אופן מה שהרמב"ן אומר כאן זה שהקב"ה רוצה לשכון בתוכנו, ואנחנו הכלי של ההופעה האלוקית בעולם. זה עניינו של המשכן. הקב"ה חפץ לשרות בתוכנו, ואנחנו צריכים לאפשר לו להתגלות בתוכנו על ידי שנגלה את שמו בעולם. ככל שנגלה יותר את שמו בעולם, כך תתגלה יותר הופעת השכינה.

התמדה וקביעות בדורנו
אני רוצה ללמוד עוד נקודה אחת מהפרשה הזו. על הציץ נאמר 'וְהָיָה עַל מִצְחוֹ תָּמִיד' (כח, לח). וקשה, הרי הציץ לא באמת היה תמיד על מצחו של הכהן, כאשר היה הולך לישון או מתנקה הוא חייב להוריד אותו. אומרים חז"ל (שבת יב.), שהפירוש 'תמיד' הוא שכל זמן שהציץ נמצא על מצחו - לא יסיח את דעתו. תמיד הוא צריך להיות בתודעה, 'אני נושא עכשיו את ציץ הקודש, אני נושא את שם ה' בעולם'. חז"ל לומדים מכאן קל וחומר: ומה ציץ, שפעם אחת כתוב בו שם ה', חייב הכהן תמיד לזכור אותו, ולמשמש בראשו בכל שעה ושעה, כדי לזכור כל הזמן שעל מצחו יש ציץ - תפילין, שיש בהן אזכרות הרבה על אחת כמה וכמה.
גם התפילין הם ביטוי של הפנימיות שלנו. גם הם לבוש. יש לבוש של בגדים, ויש לבוש של קישוטים. בתפילין נמצאת פרשיית שמע, 'שְׁמַע יִשְׂרָאֵל ה' אֱלֹהֵינוּ ה' אֶחָד' (דברים ו, ד), האמונה השלמה בריבונו של עולם. מופיעה בהן גם זכירת יציאת מצרים. צריך אדם למשמש בתפילין בכל שעה ושעה. צריך להיות במצב של תודעה מתמדת, 'אני נושא את שם ה' בעולם'. ולא רק בתפילין, אלא תמיד - בלב, במוח. התפילין רק מגלים את זה שאנחנו כאלה. אם אדם מניח תפילין, אך בתוכו הוא לא זוכר את הדברים הללו, זה משהו חיצוני. אם טיפש חסר דעת לובש בגדים יפים של איש חכם, הפסוק אומר על זה: 'נֶזֶם זָהָב בְּאַף חֲזִיר אִשָּׁה יָפָה וְסָרַת טָעַם' (משלי יא, כב), אין שום טעם ליופי של אישה טיפשה. כך אם אדם הולך עם קישוטים יפים, עם תפילין, אבל הם לא מבטאים את האישיות היפה והנאה שלו - אין לזה ערך. צריך תמיד לזכור שהתפילין מבטאות את הדבקות שלנו בריבונו של עולם.
ולא רק על הציץ נאמר 'תמיד'. גם על לחם הפנים נאמר 'לֶחֶם פָּנִים לְפָנַי תָּמִיד' (שמות כה, ל), וגם על המנורה נאמר: 'לְהַעֲלֹת נֵר תָּמִיד' (שם כז, כ) וכמובן, בכל יום מקריבים קרבן, קרבן התמיד. אמרו חכמים: 'כלל גדול בתורה 'וְאָהַבְתָּ לְרֵעֲךָ כָּמוֹךָ' (ויקרא יט, יח). בן עזאי אומר: יש כלל גדול מזה 'אֶת הַכֶּבֶשׂ אֶחָד תַּעֲשֶׂה בַבֹּקֶר וְאֵת הַכֶּבֶשׂ הַשֵּׁנִי תַּעֲשֶׂה בֵּין הָעַרְבָּיִם' (כח, ד). שעבודת ה' תהיה דבר קבוע, לא עראי. לא ללמוד תורה לפרקים, פעם כן ופעם לא. שהלימוד יהיה עמוק ויסודי ותמיד. שקידה, דבקות, קביעות.
בראש ובראשונה אדם צריך לפתח בעצמו תודעה מתמדת של דבקות בריבונו של עולם. לדעת שכל מה שהוא רואה וכל מה שהוא פוגש הוא הופעה אלוקית. ומתוך זה אדם דבק בתורה בתמידיות ולא לומד תורה לפרקים. היום הדור שלנו חי בדיוק להפך, הוא כל כך מפוזר, כל הזמן מאות הודעות ושטויות מסיחים את הדעת. אין קביעות, יש פיזור הנפש. אי אפשר כך להיות דבוקים בריבונו של עולם. אם אדם עושה במקביל כל כך הרבה דברים שמסיחים את דעתו, זה פוגם בקביעות. אין דבקות, הנפש מוטרדת. הכהן הגדול לא יכול לחיות כך, הוא צריך להיות במצב של 'וְהָיָה עַל מִצְחוֹ תָּמִיד'. לא 'משועבד תמיד' לפלאפון... משוחרר מ'חובת' ההתעניינות בכל מה שקורה פה ומה שקורה שם, משוחרר מהקישור לכל מיני קבוצות, מהחובה לראות ולהגיב... אני לא מדבר רק על זמן הלימוד, אפילו בהפסקות, בלילה, כשלא לומדים - זה פיזור הנפש. אם אדם באמת רוצה להתרומם במעלות רוחניות, הוא צריך לדעת לשמור על הקביעות לא להיות מפוזר. לא לחפש כל הזמן ריגושים חדשים, שינויים. אנשים היום לא יכולים להיות במקום קבוע זמן רב, הם לא יכולים לעשות דברים קבועים זמן רב, וזה לא טוב.
בפרשה שלנו אנחנו לומדים לשאוף להיות אנשים עם עוצמות, אנשים שעושים את מה שנכון לעשות בצורה אמתית ועמוקה. אמנם לא צריכים להיות מנותקים מכל המציאות, אבל בין הניתוק המוחלט ובין פיזור הנפש - הפער גדול מאוד. כפי שאומר לנו בן עזאי, 'יש כלל גדול מזה - את הכבש אחד תעשה בבוקר, ואת הכבש השני תעשה בין הערביים'. ההתמדה היא קביעות. חזק ונתחזק!
֎ ֎ ֎
לקבלת השיחה כל שבוע במייל או בווצאפ,
שלחו הודעה לכתובת bogrim@yeshiva.org.il , או למספר 0547881227
את המידע הדפסתי באמצעות אתר yeshiva.org.il