בית המדרש

  • מדורים
  • פתחי אמונה
לחץ להקדשת שיעור זה

לימוד השיעור מוקדש לרפואת

שולמית בת צביה

שיעור מס 6

רמב"ם וכוזרי

שתי דרכים מרכזיות בלימוד אמונה רמב"ם וכוזרי. מה פסגת האמונה? כמה מקום נותנים לשכל באמונה?

undefined

אדר א תשע"ט
10 דק' קריאה
השיטות וההבדלים
כידוע יש שתי שיטות בלימוד אמונה ודעת ה', הדרך הפילוסופית ודרך האמונה התמימה.
השוני המהותי בין השיטות הוא בדרך בניית הקשר שלנו אל הבורא יתברך.
הדרך הפילוסופית היא הדרך בה אנו פונים אליו דרך הבנתנו ושכלנו. אנו חושבים, חוקרים, מתפלספים (במובן חיובי) ומגיעים למסקנה שמציאות הבורא היא מוכרחת, וכן היותו בלתי מוגבל הוא מושכל מוכרח וכן הלאה ומתוך ראיות ותפיסות אלו אנו דבקים בו ומשתעבדים אליו. יש יסודות אותם קיבלנו במסורת, אך גם כאן המסורת עניינה עוד כלי לבירור שכלי של אמיתות הדבר. כלומר ישנם חיובים מושכלים למתן תורה ושכר ועונש כגון האמירות: היתכן שלכל דבר ביקום יש תכלית כלשהיא אך לעולם כולו אין? היתכן שבורא עולם יצר תכלית ולא גילה לנו אותה? אך הם מחוזקים ומאומתים ע"י אמונת המסורת. כמו כן החיפוש אחר הוכחות מדעיות לתועלת המצוות, אין בזה רע כל עוד זהו לא המרכז של הקיום, וישנם כאלה שעיקר המוטיביציה לקיום נובעת מכך שברית מילה היא דבר בריא ושחיטה היא הדרך הכי פחות אכזרית והתפילין לוחצות בדיוק במקום של הדיקור הסיני...
ודאי שכל האמירות הללו הן נכונות וטובות אך הקשר הנפשי אל רבש"ע הנבנה בצורת חשיבה זו מקבל אופן שכלי, קר ויבש. 1
הדרך השניה היא צורת המפגש עם הבורא. הכרתנו את בורא עולם איננה מתחילה רק משכלנו אלא דרך התגלותו אלינו אנו מתחברים אליו. בכל מפגש שהוא, אין האדם מתקשר רק באמצעות השמיעה או הראיה אלא בשניהם כאחד, כשאני מדבר עם חבר כל החושים פועלים כולל מחשבות, רגשות, רצונות ודמיונות מהות האדם בכללותה מקבלת רשמים מהזולת. כך גם במפגש עם הבורא כל הוויתנו ומהותנו מקבלים רשמים ומתפעלים מכך, זוהי מציאות אחרת מאשר הבנה שכלית מצומצמת. איננו דנים האם הוא מוכרח או לא כיון שהוא כבר התגלה אלינו ונפגשנו איתו. במשך ארבעים שנה במדבר העם כולו ראה ,שמע וחווה בכל מהותו את רבש"ע: מן, ענני הכבוד, באר-מרים, נצחון במלחמות, ניסים תמידיים. שיא השיאים הוא במעמד מתן-תורה בו העם כולו התעלה למדרגת הנבואה ו"שמע קול אלוקים מדבר אליו מתוך האש". בהמשך ההיסתוריה של עמנו ראינו בחוש מציאות של נבואה בעמ"י 2 , שכר ועונש המיוחדים לנו 3 , חורבן וגלות, כוחות מיוחדים של טוהר וצדקות, עמידה ,שאין כדוגמתה, בין שבעים אומות עוינות בכל ארצות תבל, העברת תורה וקיומה בכל הגלויות השונות, שיבת ציון ותחילת הגאולה. כל אלו הם חלק מתודעתנו הלאומית ובכולם יש מפגש עם ה', אמנם לא כנבואה אך ה' מתגלה בעולמו דרך המאורעות השונים. עצם הוייתנו הלאומית היא גילוי שם ה' בעולם 4 וממילא הקשר שלנו עם ה' איננו איזו שהיא ידיעה על ישות עליונה מוכרחת אלא קשר עמוק של חיים שמהותית לא יכול להכנס לכמה הוכחות. א"א לצמצם חיים לתוך הוכחה. את החיים בעצמם לא ניתן לתפוש ולהוכיח 5 , כך גם את ה', ואנו דבקים בו דרך התגלויותיו אלינו. צריכים ללמוד את הדרך לראות את האלוקות המתגלה בכל מקום (עיין מאמר צמאון לאל חי).
בדרך זו האמונה היא עצם חיינו "צדיק באמונתו יחיה", קשר של חיבור נפשי פנימי הנוגע בכל רובדי החיים.
אין לשיטה זו שום דבר נגד השכל "חלילה לאל מהיות דבר התורה סותר עדות דבר הנראה עין בעין או דבר שהוכח במופת שכלי" 6 אך האמונה עמוקה וגבוהה יותר משכל ורגש. ודאי שצריך ללמוד בשכל ולהשתמש בו כדי להבין את אמונתנו, אך כל זה הוא הקדמה, הסרת המפריעים להתגלות האמונה 7 .

החיסרון הפנימי בגישת ההוכחות
בזמן הרב זצ"ל, יהודי ת"ח אסף הרבה הוכחות פילוסופיות על מציאות הבורא וקיבצם לספר. כשראה ספר זה האדר"ת, חותנו של מרן הרב, ציטט גמרא מהירושלמי האומרת "כל מילתא דלא מיחוורא מייתין ליה מדוכתאין סגיאין 8 " דהיינו אם צריך להוכיח דבר מה בהרבה הוכחות סימן שהוא חלש.
לצורך הסברה והפנמה ננקוט במשלו של הרמב"ם לאהבת ה', שהוא בעצם משלו של שלמה המלך ע"ה בשיר השירים, הקשר שבין איש לאשתו.
לעיתים קורה בשל כל מיני סיבות למיניהן, מוצדקות ולא מוצדקות, אשה אומרת לבעלה: אתה לא אוהב אותי! לא אכפת לך ממני!
הבעל פגוע כולו, שכן הוא משקיע הרבה למענה ומתחיל לנסות להוכיח שכן אוהבה. קניתי לך, הכנתי לך, אמרתי לך פעמים רבות שאני אוהב אותך... ומשום מה זה לא משכנע אותה... אמנם לעיתים כן, אך מדוע לא תמיד?
מדוע? הרי הוא הוכיח לה באותות ובמופתים שהוא אוהב אותה ומשקיע בה?
אלא ודאי שאם הבעל עושה ופועל אך האשה לא מרגישה סימן שיש משהו חסר וקר בעשייתו של הבעל.
בקשר בריא יכולה אפילו אמירה קטנה, ללא שום מתנה ממשית, המגיעה מתוך מקום נפשי פנימי של קשר עמוק עם הבן-זוג פותחת שערים ולבבות-הקשר מתעצם. יותר מכך, כאשר נלך ונשאל את האשה מניין לך שבעלך אוהב אותך, היא תאמר עד כמה שנותן ומשקיע וכו' התשובות על ההשקעה הן נכונות אך חיוורות, האם האהבה מצטמצמת לתוך פרח?? כל אחד יודע שלפעמים ישנן דברים העמוקים מדי בכדי לבטא "לבא לפומיה לא גליא."
כך גם בעבודת ה', צריך לב אמיתי ומלא בחיות. יהודי הבונה את היחס שלו לרבש"ע, קרי האמונה 9 , מתוך מבט שכלי גרידא יתקשה להחיות עצמו באמונתו.
ברור הדבר שהשכל הינו הכרחי, יותר מכך, הוא הכלי היותר עליון שלנו, המרומם ומבדיל אותנו משאר בע"ח אשר על-פני האדמה. אך בכ"ז השכל הוא סוג של כפייה על האדם. הכפייה נצרכת למצבי קיצון בהם לולי זאת המסגרות, במקרה דנן המצוות, היו נפרצות.

הודאי שמו כן תהילתו
עד כה דיברנו מעניין החיסרון המהותי-רוחני של ביסוס האמונה על יסודות שכליים-פילוסופיים. אך יש להדגיש שריה"ל חולק על הבאת ראיות פילוסופיות כאמצעי הנכון להוכחת האמונה. הכוזרי מסביר שטענות שכליות לוקות בחסר וז"ל:
" זה שאתה אומר היא הדת ההקשית המנהגית, מביא אליה העיון ונכנסים בה ספקות רבות. ואם תשאל הפילוסופים עליה אינך מוצא אותם מסכימים על מעשה אחד ולא על דעת אחת, מפני שהם טענות יש מהם מה שהם יכולים להעמיד מופת, ומהם מה שיספיקו בם, ומהם מה שלא יספיקו בם, כל-שכן שיעמידו בם מופת." 10
כלומר בהוכחות שכליות תמיד ישאר מקום של ספק מפני שסוף-סוף שכלנו הנברא והמוגבל לא יכול לתפוס ולהבין את כל הסובב, ויתכן ויבוא חכם ובראיות שונות יפריך את כל התיאוריות. 11
אמנם ביחס ליסוד הסברת החבר את אמונתו, ספור יציאת מצרים ומתן תורה, אומר החבר(סעיף טו):
"אבל פתיחת דברי היא המופת, ועוד כי היא הראָיה 12 אין צריך עמה לא ראיה ולא מופת."
כלומר, ההוכחה הטובה והיציבה ביותר היא ההישענות על ההיסתוריה והתודעה הלאומית, על ההתגלות בפועל.
ריה"ל אכן משתמש בשכל, אך במטרה להוכיח את חלקיותו. אנו אומרים "הודאי שמו כן תהילתו 13 " זוהי מגמתנו בלימוד האמונה וביסוסה, להגיע ליציבות וודאות פנימית ביחס לשייכות שלנו אל ה'. יש גריעותא בכך שבכל דור מחדש אדם צריך לבדוק ולאמת את אמונתו עפ"י המדעים החדשים. אמנם אפשר לראות בכך גם מעלה, בתנאי שזה כתוספת פאר בבניין האמונה, לא היסוד. האדם רגיל לבחון אמיתות כל דבר בשכלו ובחושיו, זה דבר נכון אך חלקי. ידיעת האדם לעולם לא תהיה שלימה, ידיעותינו הן תמיד כפי שאנו תופשים את המציאות ולא כפי מה שהיא באמת. הידיעה האמיתית השלימה היא כאשר הי"ת נגלה אל עבדיו הנביאים. על-כן צריך גם את אמונתנו לבסס על דברים מוחלטים כנבואה ותודעה לאומית 14 .


שימוש בשכל
הרצי"ה היה אומר שהאמונה היא השכל היותר עליון ומקיף, כך שניתן וצריך ללמד אותה בכלים שכליים לאפוקי אם האמונה היתה רגש כמו אהבה או שנאה.
שמא ישאל השואל הרי גם כל ספר הכוזרי מבוסס על הוכחות ומה בין אלו לראיות פילוסופיות-מדעיות של הרמב"ם? על-כך יש להשיב שצריך להתבונן מה רוצה החבר להשיג בראיותיו, לאן הוא מכוון. מסורת צריכה לימוד וחקירה שכן ישנן הרבה מסורות וצריך לבדוק את אמיתותן. אנו צריכים להבין ולדעת שהיתה פגישה עם רבש"ע בהר-סיני וכן שה' המשיך להתגלות אלינו כל תקופת הנביאים. ריה"ל לא עושה שימוש בשכל כדי לדעת האם יש ה' או לא, הוא בעצם מגלה את הדרך להפגש עמו ע"י גילויו.
בדרך זו הלכו גם שאר גדולי ישראל 15 כאשר חקרו בענייני אלוקות וכו', אין הם דנים על הנחת היסוד של מציאות ה' או אחדותו אלא חוקרים ביכולת הבנתנו אותו, את גילוייו השונים ואופני התחברותנו אליו.
באשר לכל האמיתות אותם משיגים החוקרים בדעתם, יש להביא את דברי הר"ן בדרשותיו "ואין ספק שהצופה בנבואה משקיף האמיתות ורואה אותם" 16 . 17

מגמת לימודי האמונה
שתי השיטות מכוונות את האדם להגיע לידי תודעה נפשית עמוקה של ידיעת ה' כתודעת החיים עצמם. המחלוקת היא מה הדרך הנכונה יותר לרבים להגיע לכך, מהו המרכז של עבודת ה'. הרב זצ"ל ובעקבותיו הרצי"ה ובעקבותיהם בישיבתנו הקדושה נוקטים ששיטתו של ריה"ל, מהר"ל, גר"א 18 וגדולי ישראל שהלכו בדרך זו היא השלימה יותר להביא לדבקות אמת באלוקים חיים. אין הכוונה חלילה שאסור ללמוד את המורה נבוכים או שער היחוד אלא צריך לברר מה היסוד והבסיס עליו נבנה את אמונתנו. יש הדרגתיות, כיסוד ועיקר היא דרך הכוזרי, כתוספת הרחבה וידיעה לומדים את המורה נבוכים.

עבודת ה' של הרמב"ם
על אף שיטתו השכלית-מחקרית, וודאי הרמב"ם עצמו היה מלא כל כולו באהבת ה' אדירה ולא היה עובד ה' בקרירות. בסוף הלכות תשובה כותב הרמב"ם מהי אהבת ה', תיאור חי ועשיר כפי מש"כ, לא יכול היה להכתב אלא ע"י מי שבעצמו מרגיש כך. וכן במרכזיות שנותן למעמד מתן-תורה בתור יסוד אמונה בקשר שבין ה' לעולמו רואים קירבה בין רמב"ם לריה"ל 19 .
ישנה קושיא ידועה על דברי הרמב"ם הסותרים לכאורה בין ספה"מ ליד-החזקה במצוות האמונה. בהלכה הראשונה בספרו כותב: "יסוד היסודות ועמוד החכמות לידע שיש שם מצוי ראשון..." ובסה"מ כותב: " מצוה א היא הציווי אשר ציוונו בהאמנת האלהות, והוא שנאמין שיש שם עילה וסבה הא פועל לכל הנמצאים."
האם הציווי הוא להאמין או לידע? בפשטות יש לומר שמשמעות המילה אמונה היא ידיעה, וכך מפורש באחת מאגרות הרמב"ם וכן משמע בעוד ראשונים שלשון אמונה משמעותה ידיעה. הרב סולובייצ'יק 20 לומד כאן פשט שהוא יסוד בעבודת ה'. שני המקומות משלימים זא"ז. המצווה להאמין היא שתהיה לנו ידיעה שכלית בכך שיש בורא ומנהיג לעולם. אך המצווה לידע היא שנהפוך את הידיעה הזאת לתודעת חיים עמוקה שמלווה אותנו בכל מעשה ובכל צעד.
וכך כותב: "אני איני מסכים עם אלו המפרשים לשון 'לידע' שברמב"ם במובן של להבין, דהיינו שיהא אדם מישראל מחוייב להתפלסף ולחקור בכל הנוגע מציאות האלוקים... והרמב"ם מסכים כמעט בכל לחכמי הקבלה ש"לית מחשבה תפיסא ביה". פירושו של "לידע" הוא לדעתי, כי אמונתנו במציאות ה' תיעשה להכרה תמידית, מתמדת במציאות אלוקים, הכרה שאין בה לעולם היסח-הדעת..."
התניא כותב ש"דעת הוא לשון התחברות והתקשרות" 21 וזהו גם המובן של סתירה זו, רבש"ע מצווה שלא רק תהיה לנו איזו תובנה אלא שנדע אותו ונחיה את הקשר איתו באופן מתמיד בבחינת "בכל דרכיך דעהו". " וידעת היום- והשבות אל לבבך וגו' ".

יכולת ההשגה מוגבלת בלימוד אמונה
ישנו כלל חשוב בלימוד בכלל ובלימודי אמונה בפרט והוא שאין ביכולתנו להבין ולהשיג הכל, כאימרה הידועה "תכלית הידיעה היא שלא נדע." אין זה פותר אותנו מלהתאמץ להבין, שהרי עצם לימוד תורה הוא להבין ואם לא מבינים אז לא מקיימים מצוות לימוד תורה 22 .
אנו פונים אל הי"ת למרות שאיננו יכולים לתפוש בשכלנו את עצמותו, בלשון הזוהר הקדוש "לית מחשבה תפיסא ביה כלל". כך גם בלימוד תורה ככל שאנו מתרוממים למושגים יותר נעלים יכולת תפישתנו בהם מצטמצמת ועל עניינים עמוקים ורמים אמרו "לאו כל מוח סביל דא".
מ"מ יש אפשרות כן להבין גם דברים נשגבים אך לא בדרך הרגילה של הלימוד כי אם ע"י הסתכלות פנימית שמקורה ברזי תורה שמקיפה וחודרת אל תוך תוכי המציאות.
הרב זצ"ל כותב באורות ארץ ישראל:
"ומתוך כך א"א לעמוד על התוכן של סגולת ארץ-ישראל, ולהוציא לפועל את עומק חבתה, בשום השכלה רציונלית אנושית כי אם ברוח ד' אשר על האומה בכללה." 23
"על-ידי התרחקות מהכרת הרזים באה ההכרה של קדושת ארץ ישראל בצורה מטושטשת." 24
הרב מלמדנו שאכן ישנן ידיעות ותובנות שהן עמוקות מדי מכדי להיות מוגדרות בהגדרות מצומצמות.

תהליכים בבנין האמונה
עוד יש לדעת שלימוד האמונה הוא בניין נפשי פנימי וישנם דברים שלוקח כמה שנים לקלוט ולהפנים. כדוגמא, אפשר לומר לבחור את כל ההדרכות והתובנות שבעולם מיד עם כניסתו לישיבה כבר בתחילת שיעור א' ובכך לחסוך ממנו תהיות ובירורים, אך ברי לכולם שתובנות אלו לא יובנו באמת, יש שלבים שצריך לעבור בכדי לחיות ולהבין. כך גם במושגי אמונה, ודאי שצריך להשתדל להבין אך כיון שהמושגים גבוהים ורמים אין שום פגם אם הלומד בתחילה איננו מבין הכל, ילמד שוב וישמע עוד, ובהמשך, הדברים יקלטו בקרבו בהבנה אמיתית.
בדורנו, דור גאולה, לימוד אמונה בצורה של מפגש חי מקבלת יתר חשיבות. בזמן בו רואים ושומעים יהודים הרוצים "להתחבר" אל הלימוד, תפילה ומצוות- האופן השכלי היבש יכול לספק אולי מענה לשכל מבולבל אך לא לנפש מיוסרת המשתוקקת לדברי אלוקים חיים שיכנסו לתוך תוכה וירוו צמאונה.

דרכה של הישיבה
באורות האמונה כותב הרב:
"שני פרנסים טובים עמדו לישראל וכו' הרמב"ם והרמב"ן... אמנם משני הצדדים אשר להקשבת הרוח, מהצד המיסתורי הפנימי, הפאה הימנית, שמשם חוש האמונה העמוק נובע...ומהצד השמאלי, הצד ההכרי, המלא שכל וחשבון, בירור והגיון...האחרונה לבן מיימון והראשונה לבן נחמן." 25
כאן מפורש שיש שני צדדים צודקים ומשלימים, אלא שסובר הרב שהבניין העיקרי מגיע מתוך הסתכלות השואבת מתורת הרזים. למרות שלא כולם ברי הכי כדי ללמוד קבלה ופנימיות בכל עומקיה הננו מושפעים ממנה דרך למודנו, ומעצבים את אישיותנו עפ"י יסודות שנלקחו משם.
תורה שלימה יונקת מכל גדולי ישראל, אך צריך הכוונה המתאימה לכלל הציבור(ורובו ככולו) ולדעת רבותינו זצ"ל ויבלט"א שליט"א, דרך הכוזרי היא הנתיב המרכזי ושאר השיטות נכונות ומרחיבות. ישנם יוצאים מן הכלל שראויים להדרכה אישית כפי נטיית ליבם, כשרונם ויראתם, אך מן ההכרח להציב דרך המלך לרוב הציבור בה יוכל להתגדל בעמקות בתורה ויראת שמים.
אפשר ללכת בדרכם של גדולים אחרים, שכן כשם שפרצופיהם שונים כך דעותיהם שונות וכן נטיות נפשם שונות, אך זוהי דרכנו בקודש. 26





^ 1.הרבה אנשים יאמרו לאחר כל ההוכחות שבעולם, זה יפה מאד שיש בורא וכו' אך מה זה קשור אלי? לכן גם תנועות התשובה בדרכו של הרב זצ"ל לא מעבירים הרצאות בנוגע להוכחות הבורא וכדומה כבסמינר ערכים, שופר.
^ 2.מגילה יד, א "הרבה נביאים עמדו להם לישראל, כפלים כיוצאי מצרים, אלא, נבואה שהוצרכה לדורות נכתבה, ושלא הוצרכה לא נכתבה".
^ 3.עיין פרשת "והיה אם שמוע" ועיין כוזרי מאמר ב, נח.
^ 4.עיין אורות י שראל פרק א', טו.
^ 5.יש שיטות שטוענות שכל חיינו הם בעצם דמיון ואכמ"ל.
^ 6.הכוזרי -מאמר ראשון אות סז.
^ 7.מאמרי הראי"ה עמוד 70.
^ 8.ברכות ב ג.
^ 9.עיין שיעורי הרב זצ"ל לספר הכוזרי בסוף מאמרי הראי"ה.
^ 10.מאמר א, יג.
^ 11.מציאות זו של הפרכת תיאוריות שכיחה מאד במדעים השונים.
^ 12.הרב שילת בתרגומו מנקד כאן ראִיָה, ומשמעותו היא שיש הסתכלות כוללת, סוג של מפגש, אשר חזק יותר מכל הוכחה.
^ 13.פיוט בתפילת ימים נוראים.
^ 14.אי-אפשר להמציא לעם היסטוריה שלימה ואכמ"ל.
^ 15.כגון בחב"ד או במאמרים של הרב דעת אלוקים ועבודת אלוקים ועוד.
^ 16.הדרוש השלישי.
^ 17.דברים דומים מביא חובות הלבבות בשער היחוד בשם הפילוסוף: " לא יוכל לעבוד עלת העילות ותחילת ההתחלות אלא נביא הדור בטבעו או הפילוסוף במה שקנהו מן החכמה."
^ 18.שאמר ללמוד "ספר כוזרי שעיקרי אמונת ישראל ותורה תלויים בו." תוספת מעשה רב.
^ 19.עיין מתוך התורה הגואלת ח"ג הקדמה לכוזרי. הרצי"ה מבאר שהרמב"ם וריה"ל קרובים אלא ריה"ל מדבר אל תוך עמ"י ורמב"ם מתייחס אל בעיות שנתעוררו מבחוץ.
^ 20.בספרו "על התשובה" עמ' 195-201.
^ 21. "שמקשר דעתו בקשר אמיץ וחזק מאד ויתקע מחשבתו בחוזק בגדולת אין סוף ברוך הוא ואינו מסיח דעתו" לק"א פרק ג'.
^ 22.בלימוד תורה שבכתב הדין הוא אחר, שם יש ערך עצמי גם לקריאה בתורה ללא הבנה, ובמקובלים כתוב שגם בזוהר יש מעלה בקריאה אפילו ללא הבנה.
^ 23.פרק א.
^ 24.פרק ב.
^ 25.עמ' 86-87.
^ 26.בשולי הדברים נעיר [כל זה הוא על פי המידע וההתרשמות הכללית שלי, מלבד החסידות איני יודע על מקורות שממש מתנגדים] ששיטה זו היא הרווחת בקרב הרוב המוחלט של עם ישראל(ה'דתי') החל מהחסידות שדוחה את המחקר הפילוסופי דרך השיטה הליטאית-מוסרית [דברי הגר"א שלא ללמוד שער היחוד] ועד לשיטות המקובלים ורוב הגדולים הספרדים שבדורות האחרונים. כל אלה נקטו שדרך המחקר אינה הראויה לכלל הציבור. אמנם בשיטות הנ"ל ההמנעות נובעת הרבה מהחשש לנפילה בספקות וכדומה אך אנו הדגשנו את הצד הפנימי.
את המידע הדפסתי באמצעות אתר yeshiva.org.il