בית המדרש

  • מדורים
  • פתחי אמונה
לחץ להקדשת שיעור זה

לימוד השיעור מוקדש לעילוי נשמת

שלמה בן יעקב

שיעור מס 20

'קבעתי את מושבי – בבית המדרש'

למה כל כך חשוב לקבוע זמנים ללימוד? האם כולם צריכים אותו זמן? ביאור דברי המשנה 'עשה תורתך קבע'.

undefined

הרב אלישיב קפקה

אדר א תשע"ט
6 דק' קריאה
קביעות הלימוד
מצוות תלמוד תורה
'כי הם חיינו ואורך ימינו ובהם נהגה יומם ולילה' – מצוות תלמוד תורה היא מצווה ייחודית מבחינת הזמן של קיומה.
תרי"ג מצוות אינן ברות ביצוע על ידי כל אחד מישראל, כידוע. איש לא שייך במצוות האשה, ולהיפך. 'ישראל' לא שייך במצוות הכהונה, וכן ישנן מצוות שבמהותן אינן מוטלות על היחיד אלא על הציבור כמצוות הקהל ומצוות הצבא.
לכל מצווה יש את זמן קיומה המיוחד, יום או לילה, יום חול או מועד וכן הלאה. יוצאות דופן הן שש מצוות שאין זמן מוגדר לקיומן אלא בכל עת אפשר לקיימן.
וזה לשון החינוך בהקדמתו, הביא דבריו הביאור הלכה (או"ח א, א):
שש מצות חיובן תמידי לא יפסקו מעל האדם אפילו רגע אחד כל ימיו וכל זמן וכל רגע שיחשוב בהן קיים מ"ע ואין קץ למתן שכר המצות.
מצוות תלמוד תורה מיוחדת בכך שאכן אנו מצויים על זמן מוגדר, ביום ובלילה (שו"ע יו"ד רמו, א), אך זהו זמן מינימום. מעבר לחיוב הבסיסי של לימוד בוקר וערב, כל רגע שאדם לומד הרי הוא מקבל שכר על כך.

'עשה תורתך קבע'
מצאנו בחז"ל ביטויים על כך שאנו צריכים לקבע עצמנו בלימוד כגון ההדרכה במסכת אבות 'עשה תורתך קבע' (א, טו), וכן מה ששואלים את האדם בדינו 'קבעת עיתים לתורה?' (שבת לא, א).
האם יש קשר בין גדר חיוב המצווה להדרכות הללו או לא? האם מה תוכן ההדרכה, מעשי או נפשי?
מדברי המפרשים נראה ששני הצדדים נכונים, יש אופני עשייה שמאפשרים ללמוד בצורת של קבע ויש הפנמה נפשית של חשיבות הלימוד.

עשיית הקבע
בעל תפארת ישראל על המשנה מאריך בכמה דרכים שונות לבאר את הביטוי 'עשה תורתך קבע'. יסוד הדברים הוא ליצור סביבת לימוד נוחה בכדי להסיר את כל המניעות וההפרעות בלימוד ובכך למצות את הכוחות ללימוד טוב.
לדוגמא, טוב לשבת במקום מואר, מאוורר ונעים ולא רועש מדי. כמו כן, תנוחת הישיבה תהיה זקופה מוכנה ללימוד, ולא רפויה. ללמוד מתוך ספרים נאים ובריכוז כל פעם בנושא אחד. וכן הלאה, עיין שם.

קבע נפשי
כאמור, יש מובן של קביעות נפשית, ולא רק מעשית. אמנם, רש"י מבאר את המשנה כך:
שלא תהא קובע עתים לתורה אלא כל היום תעשנה עליך קבע.
אך רוב ככל המפרשים על המשנה מבארים שלא מדובר בחובת הלימוד אלא בהעמדה של הלימוד בראש סדרי העדיפות של האדם. כך פירש הרמב"ם:
עשה תלמוד תורה העיקר, וכל מה שזולתו מעסקיך - בא אחריו, אם הזדמן - הזדמן, ואם לא הזדמן - אין נזק בהחמצתו.
הסבר קרוב לכך נמצא בפירוש מגן אבות לתשב"ץ:
אלא, שאותן שעות שתקבע לתורה יהיו קבע ושאר המלאכות יהיו משמשות לאותן שעות.
כמו שהזכרנו פעמים רבות, היחס אל התורה חשוב יותר מהלימוד עצמו. דהיינו, אפשר לדעת הרבה ידיעות של תורה אך לא להיות תלמיד חכם, כי תלמיד חכם זו אישיות הדבוקה בתורה הקדושה. כמו כן, כערך מידת החשיבות שהלומד מייחס אל התורה כך היא מידת השפעתה על הלומד.
אחד הביטויים המרכזיים לחשיבות שאדם מייחס לכל עניין שהוא, מתגלה במצבים של העדפה, דבר אחד צריך להדחות מפני האחר. וכן בסדר היום הכללי של האדם, אם הוא מקדיש זמן מוגדר לפעילות כלשהיא, הרי זה סימן שהדבר בנפשו. זהו סוד ה'קביעות'.
במהלך היום האדם עוסק בתחומים רבים ומלאכות שונות, וצריך הוא לשים לב מה מגמתו בכל אשר הוא עמל. האם כל עיסוקו נועד בכדי שיוכל להופיע את אור ה' המתגלה בכל מקום ומקום 1 או שמא כל מאמציו הם בכדי שיוכל לנוח.

אין שום פסול בעמל המלאכה, אדרבא, חז"ל הדריכו שכך היא הדרך הנכונה לרוב העולם (אבות ב, ב; רמ"א יו"ד רמו, כא):
יפה תלמוד תורה עם דרך ארץ שיגיעת שניהם משכחת עון וכל תורה שאין עמה מלאכה סופה בטלה וגוררת עון.
אדם ירא שמים העמל לפרנסתו בישרות ובנקיות, מקפיד על כל דיני ממונות ומסייע במלאכתו לאחרים או לפיתוח עולמו של רבש"ע, מקדש שם שמים ומקיים ודאי את רצון ה'. עיקר הבירור הוא – מהו תוכן החיים המרכזי של האדם.

בעל הבית ביחס לתלמיד חכם
אמנם, גם לחיות בתודעה של קידוש ה' ופיתוח העולם הוא סוג של 'מתח רוחני' והוא משתנה בין אדם לאדם, ובוודאי בין תלמיד חכם למי שאינו. במציאות אנו רואים שלא כל עם ישראל שווה במדרגתו, ואף שונה ביכולותיו וכשרונותיו ללימוד תורה, ולכן נראה שאין אפשרות לקבוע רף אחיד לכולם. כיצד אם כן אומרת הגמרא (שבת לא, א) ששואלים את כולם ת"ח שתורתו אומנותו 2 ובעל הבית אותה השאלה של 'קבעת עיתים לתורה' ? מה היא התביעה מהיהודי הפשוט ומה היא התביעה מהתלמיד חכם?
בשאלה זו עוסק הרב זצ"ל במאמרי הראי"ה (חובת תלמוד תורה, עמוד 198):
וכאשר חובת תלמודה של תורה הקבוע הלא הוא נלמד מושננתם שיהיו דברי תורה מחודדין בפיך שאם ישאלך אדם דבר שלא תגמגם ותאמר לו...שמזה באה חובת השקידה בתורה, ללמוד תמיד יום ולילה, לפי כחו, שמובן דבר זה יכול להתקיים רק ע"י תלמידי חכמים העוסקים בתורה בקביעות שהם שמים לילות כימים בעסק התורה, מה שאין כן במעמד התורה אצל האנשים שהם עסוקים בדרך ארץ, שהם נתבעים בעיקר על קביעות עתים לתורה...בכלל השאלות של יום הדין ...אצל בע"ב העסוקים וטרודים בדברי משא ומתן, להם דיה החובה של קביעות עתים לתורה, ע"כ אצלם שעיקר מעמדם בעולם הזה הוא המו"מ שואלין נשאת ונתת באמונה, ואח"כ קביעת עתים לתורה, מה שאין כן תלמידי חכמים הקבועים בתורה שהם מקיימין בדיוק את החוקה של ושננתם, שיהיו דברי תורה מחודדין בפיך, בעסקם בתורה יום ולילה, בלא הפסקה רק בקביעות גמורה כפי כחם, לא שייך לשאול אותם בענין משא ומתן שהם אינם עסוקים בו, ולא שייך לומר להם קבעת עתים לתורה, שהם לא יוכלו לצאת כלל ידי חובתם בקביעות עתים, ועליהם אמרו חז"ל כל הקובע עתים לתורה ה"ז מפר תורה..
כלומר לתלמיד חכם שכל עיסוקו בתורה, גדר החיוב שלו הוא שיהיו דבר תורה משוננים בפיך ואותו לא שואלים כלל על קביעות עיתים אלא דנים אותו. אך לבעל הבית שעיקר עסקו אינו בלימוד אלא במשא ומתן, שואלים אותו על כך תחילה.
אולי ניתן לומר, שלכל אדם יש את תפקידו הייחודי והדרך המיוחדת בה הוא צריך לקדש שם שמים. את בעל הבית שואלים תחילה על דרכו שלו, במשא ומתן, ואת התלמיד חכם על דרכו, לימוד התורה.

הקביעות – סדר העדיפויות
אם כן, לבעלי בתים שעיקר עיסוקם הוא משא ומתן, מדוע שואלים אותם על קביעות הלימוד? מה עניינה? מבאר המהר"ל (נצח ישראל, כט):
וזהו שאמר כאן גם כן אחר שאמר 'נשאת ונתת באמונה' - 'קבעת עתים לתורה'. כלל הדבר, הדין בתחלה כאשר בא לעליונים אשר אינם בעלי גשם, אם היה נמשך אחר הנשמה הנבדלת השכלית, או היה נמשך אחר גופו הגשמי. ואמר 'קבעת עתים לתורה', כי מצד הנשמה שהיא נבדלת, ראוי שיהיה נמשך אחר השכלי. ולפיכך תחלת דין האדם 'קבעת עתים לתורה', שפנה מעניני החמרים אל התורה, עד שהיה קובע עתים לתורה. כי קביעת העת מורה על שהשכל הוא עיקר באדם, ולא היה השכל אצלו דבר מקרה.

כל יהודי מחוייב בלימוד תורה, והדרישה של שמאי 'עשה תורתך קבע' היא שגם אם אתה עוסק בעבודתך אל תשכח את העיקר, אל תחשוב שה'קבע' של החיים הם הצרכים הגשמיים. כאשר יהודי קובע לעצמו זמן קבוע של לימוד הרי מגלה לעצמו ולאחרים שכל העיסוקים הנוספים הינם משמשים את הלוז של החיים והוא הדבקות בה'.
לימוד התורה הקבוע שלא זז ממקומו הוא ביטוי לסדר העדיפויות של אנשים. ישנם כאלו שלעולם לא יפספסו צפייה במשחק ספורט, ויש כאלו שכל מהדורת חדשות בשבילם היא הרת גורל. בשביל עם ישראל, התחושה הבריאה צריכה להיות ששעות הלימוד הן עיקר החיים.
ההדרכה של שמאי היא שמרכז החיים של האדם, הקביעות שלו, שורש יניקת החיות שלו צריכה להיות מהלימוד. שעת לימוד התורה היא השעה בה האדם דבק ביותר אל רצון ה'. שעה זו היא התחברות אל מה שנשגב מהאדם, השכל האלוקי.

קיום התורה
מכאן נוכל להבין ביטוי נוסף הנאמר מידי יום בתפילה – 'ולקיים את כל דברי תלמוד תורתך'. לכאורה, מה עניינו? הרי רק כמה מילים לפני כן אומרים 'לשמור ולעשות'! וכן מדוע הוא מופיע בסוף, אחר הלימוד והעשייה?
אלא שהבקשה מרבש"ע היא שנעבור את כל השלבים השונים עד שנגיע לתכלית והיא לתת קיום, יציבות, המשכיות לדברי התורה בקרבנו. לא רק ללמוד, ולא רק לעשות, אלא שקביעות בלימוד ובמעשים יוצרים בנפש קיימות של תורה – ואותה אנו מבקשים.




^ 1.כל אדם לפי מדרגתו. יש מי שרוצה להיות ירא שמים אך תודעתו הרוחנית אינה במתח גבוה.
^ 2.המושג של 'תורתו אומנותו' מוכר מאד אך תוכנו לא כל כך ויתכן על פי הגדרה זו שהרבה 'בעלי-בתים' יהיו בגדר מי שתורתם אומנותם, ואלו הם דברי הטור (יו"ד, רמג): כתב א"א הרא"ש ז"ל ודוקא ת"ח שתורתן אומנותן אבל אם אין תורתן אומנותן חייבים ומיהו אם יש לו מעט אומנות או מעט משא ומתן להתפרנס בו כדי חייו ולא להתעשר ובכל שעה שהוא פנוי מעסקיו חוזר על דברי תורה ולומד תדיר נקרא תורתו אומנותו.
את המידע הדפסתי באמצעות אתר yeshiva.org.il