בית המדרש

  • הלכה מחשבה ומוסר
  • שיעורים נוספים
לחץ להקדשת שיעור זה

לימוד השיעור מוקדש לעילוי נשמת

אשר בן חיים

על דיאטה וברכות הנהנין

הודאה לה' כביטוי לאמונה; בגלל העדר הכרת טובה גורש אדם הראשון מגן-עדן; ברכה בכוונה כאמצעי לשמחה בחלקו; הקנאה התאווה והכבוד - מידות המביאות להעדר שמחה בחלקו; ברכה בכוונה טובה לדיאטה ומסייעת למעט באכילה; מה יעשה זייפן כאשר שרים בבית הכנסת?

undefined

הרב אליעזר מלמד

חשוון תשס"ו
5 דק' קריאה
חשיבות ההודאה לה'
ההודאה לה' היא הביטוי הממשי של האמונה. רבים יודעים כי יש בורא לעולם, אבל כל זמן שאין הם מודים לה' על כל הטובה שהטיב להם - הם אינם מחוברים לאמונה עצמה. בלא ההודאה, הידיעה כי ה' ברא את העולם נעשית ריקה מתוכן, ללא שום משמעות בונה.

אבל המודה לה' מתחבר לאמונה, ומתוך כך יכול להידבק בדרכי ה' ולתקן את העולם. וכן נאמר בסיפור הבריאה (בראשית א, לא): "וירא אלוהים את כל אשר עשה והנה טוב מאד", ללמדנו איך צריך להתייחס אל הבריאה. יש שרואים את הרע שבכל דבר, ולפעמים הם חושבים שראייה זו מצביעה על תפישה עמוקה. אבל באמת זו הסתכלות של כפוי טובה, שאינו רואה את הטוב שה' ברא בעולם. ועל כן התורה מלמדת אותנו מיד בתחילתה כי העולם שה' ברא הוא טוב.

ועל כן כל כך חשוב שהאדם יודה לה' ויברך על כל דבר שהוא נהנה ממנו. ויסוד זה כל כך פשוט עד שאמרו חז"ל (ברכות לה, א) שלא היתה צריכה התורה לכתוב שיש מצווה לברך ברכות על הנאתנו מן העולם, משום שהדבר מובן מסברה פשוטה, שכל המאמין מודה. וזו כנראה הסיבה שהמסכת הראשונה בש"ס היא "ברכות", שיסוד הכול לברך ולהודות לה' על הטוב שנתן לנו.

חטאו של אדם הראשון התחיל כשלא הודה
וזה היה חטאו של אדם הראשון, שלא ברך והודה לה' על כל הטוב שבעולם, ומתוך כך היה עסוק במחשבות כיצד להשתמש בעולם ולנצלו, ולא כיצד לרוממו ולהתרומם עימו. אילו היה מודה לה', היה שמח בכל הפירות שבעצי הגן ולא מתאווה לאכול דווקא מפרי עץ הדעת. אבל כיוון שלא הודה לא שמח, התאווה לאכול דווקא מעץ הדעת.

ועדיין היתה לו אפשרות לחזור בתשובה ולהישאר בגן עדן, אילו היה מודה מיד בחטאו וחוזר בתשובה. אבל במקום זאת הוא כפר בטובה ואמר (בראשית ג, יב): "האישה אשר נתת עימדי היא נתנה לי מן העץ ואוכל". במקום להודות לה' על האישה שנתן לו, שהיא המתנה הטובה והמשמחת ביותר, כפר בטובה ולא הודה. אם היה מתחרט, מסתבר שהיה נסלח לו והיה נשאר בגן עדן. אך כדרכם של כפויי טובה, במקום להודות באשמה ולקבל על עצמו תשובה, האשים האדם את ה' ואת האישה בחטאו, ועל כן גורש מגן עדן. הרי שהכול התחיל מכך שלא ידע להודות לה' על כל הטוב שגמל עמו.

לאחר כמה שנים, כשכבר רצה לחזור בתשובה, זה היה מאוחר מכדי לחזור לגן עדן, שכן היתה זו תשובה שבאה בעקבות הייסורים שבאו עליו לאחר הגירוש מגן עדן.

להדר בדיני ברכות
על פי זה מובן מדוע דקדקו חז"ל כל כך בדיני ברכות, תקנו ברכה מיוחדת לכל סוג של הנאה ודייקו בכמות האוכל החייב בברכה אחרונה, כדי שעל כל הנאה והנאה תינתן הודאה לה' באופן המשובח והנאה ביותר. ויש באמירת הברכות בכוונה משום תיקון חטא אדם הראשון.

עוד אמרו חז"ל (ברכות לה, א): "אסור לאדם ליהנות מהעולם הזה בלא ברכה, וכל הנהנה מן העולם הזה בלא ברכה כאילו מעל".
ויש לומר את הברכות בדרך כבוד, ואסור לעשות מלאכה בעת אמירתן (שו"ע או"ח קצא, ג).

הברכות מפתח לשמחה
על ידי ברכות הנהנין אדם לומד להיות שמח בחלקו. וכבר אמרו חכמים (אבות ד, כא): "הקנאה, התאווה והכבוד מוציאין את האדם מן העולם". לא כאן המקום להרחיב בהסבר, אבל ככלל מידות רעות אלו נובעות מכך שאדם אינו שמח בחיים שלו עצמו, אלא תולה את אושרו בגורמים אחרים. הקנאי, גם אם יזכה לעושר והצלחה, אינו מצליח לשמוח בחלקו, כי לדעתו כל זמן שלחברו יש יותר כל הישגיו אינם שווים דבר. התאוותן תמיד רוצה את מה שאין לו, ועל כן אינו שמח במה שיש לו. והרודף כבוד רוצה תמיד לשמוע מחמאות ודברי שבח מאחרים, ואינו יודע לשמוח בחלקו, במעשים הטובים שהוא זוכה לעשות.

עתה מובן יותר מדוע "הקנאה, התאווה והכבוד מוציאין את האדם מן העולם": בעלי מידות אלו אינם מצליחים לחיות את חייהם האמיתיים, והרי הם מאבדים את חייהם בעולם הזה ובעולם הבא.
והעצה להם, שיברכו בכוונה, ועל ידי כך ילמדו לראות את הטוב שה' נתן להם, וישמחו בו, ומתוך כך יתחילו לחיות את חייהם באמת.

עצה טובה לדיאטה - לכוון בברכות הנהנין
וזו עצה טובה גם לדיאטה, לברך בכוונה יתירה את ברכות הנהנין. על ידי הברכה ניתן לעמוד על הערך הפנימי של האוכל, שהקב"ה בראו ונתן בו את טעמו המיוחד ותכונותיו המזינות, ומתוך ההכרה בערכו, יוכל לשבוע במעט אוכל. אבל מי שאינו עומד על ערכו הפנימי של האוכל, צריך לאכול הרבה כדי להפיג את עיצבונו ותחושת החסך שלו, ורק כשכבר לא יישאר לו מקום בקיבתו יוכל להפסיק לאכול.

ונראה שגם מי שאכל יתר על המידה, אם יברך ברכת המזון בכוונה יועיל לו הדבר לתקן את אכילתו היתירה, ולהסתפק בהמשך במה שנצרך לבריאותו ושמחת חייו (ורעיון זה רמוז בדברי מרן הרב קוק זצ"ל, מידות ראיה, העלאת ניצוצות ו).

האחריות
מתוך ההכרה בכל הטוב שה' הרעיף לעולם, ניתן להבין את גודל האחריות המוטלת על האדם שלא יקלקל. הנה היה האדם בגן עדן וקלקל לעצמו ולעולם כולו, שנקנסה עליו מיתה ועבודת עמל בזיעת אפיים, והאדמה החלה להוציא קוץ ודרדר.

כמה טובה קיבל קין, שחצי העולם היה שלו, ולא שמח בו, וקם על אחיו והרגו, ואיבד את אחיו ואת עצמו מן העולם.
וכמה ברכה היתה לבני הדור המבול, וחטאו והחריבו את העולם כולו עליהם.
וכמה ברכה היתה ביישובי גוש קטיף וצפון השומרון, שאחרי אלפיים שנות גלות חזרו ישראל לבנותם, והארץ החלה לתת בהם את פירותיה בעין יפה, לכבוד בניה השבים מרחוק. ומתוך שלא הכירו בערכם ובטובתם קמו רשעים והחריבום, וגרמו רעה לכל ישראל, שעתה הטרור יגבר, והם ישאו את עוון אשמתם.

לו היו מכירים בטובה והיו מודים על כל בית חדש שנבנה, על כל שתיל שנשתל ועל כל ילד וילדה שנולדים, היו מבינים שתפקידם לחזקם ולעודדם. אבל הם לא הכירו בכך, ומאסו בארץ חמדה, וחשבו להשיג מה שאין ביכולתם כיום להשיג, וגרמו שגם מה שהיה לנו לא נשאר בידינו.

האם ראוי לזייפן לשיר בקול רם בבית הכנסת
שאלה: חברי ואני התווכחנו בינינו מתוך ידידות, כיצד צריך זייפן לנהוג בעת שכל הציבור שר אחד מקטעי התפילה בבית הכנסת. חברי נוטה לזייף, וקולו חזק. אפשר לומר שמתוך כשלוש פעמים ששרים, פעמיים הוא שר בטון שונה משאר הקהל, ופעם אחת הוא שר בטון של הקהל. לדעתי הוא מפריע לשירה, ועליו לשתוק ולא לשיר. ואילו הוא טוען שהוא אוהב לשיר, ולכל אחד זכות לשיר בטון שלו, ובמיוחד שהשירה מועילה לו לכוון בתפילה. ולדעתו הציבור צריך להתרגל לכך שיש ששרים לפעמים בטון אחר. הסכמנו בינינו שמה שהרב יפסוק כך נעשה.

תשובה: ראשית צריך להכיר בעובדה כי כאשר חבורת אנשים שרה ביחד ואחד מהם מזייף, זיופיו גורמים לצער ועגמת נפש לרבים מהחבורה, עד שלעיתים היו מעדיפים שלא לשיר כלל. מפני שכל היופי שבשירה שהיא מותאמת והרמונית, והזיוף הורס את ההרמוניה למי שרגיש לכך, ויוצר מתח וחוסר שקט פנימי.

לפיכך, מי שאינו יודע לשיר בטון המקובל, צריך למנוע עצמו מלשיר בקול. ושתי סיבות לכך: האחת, שלא לצער את חבריו, וזה יסוד התורה. וכפי שאמר הלל הזקן לאותו הגר שרצה ללמוד את כל התורה על רגל אחת, שיסוד כל התורה הוא הכלל: "מה ששנוא עליך על תעשה לחברך", וכל שאר המצוות הן המשך והרחבה של הכלל הזה (שבת לא, א). ואמנם למי שנוטה לזייף לא מפריע שאחרים יזייפו, מפני שהוא אינו מרגיש את צרימת הזיוף. אבל בוודאי יש דברים אחרים שמפריעים לו, וכמו שהוא לא רוצה שיצערו אותו כך הוא צריך להתאמץ שלא לצער אחרים.

והסיבה השנייה, שכל הלכות התפילה נלמדו בקל וחומר מהתנהגות מכובדת לפני מלך בשר ודם. וכמו שכאשר שרים לפני אורחים מכובדים מקפידים שלא יהיו במקהלה זייפנים, כך כאשר שרים לפני הקב"ה צריכה השירה תהיה נאה ומכובדת. ואל יהא הדבר קל בעינינו, שהרי שירת הלוויים בבית המקדש היא מעבודות הקודש. ואמרו חז"ל על נבות היזרעאלי שקולו היה ערב ביותר, והיה עולה ברגלים לבית המקדש שבירושלים, והיו כל ישראל מתכנסים לשומעו. פעם אחת לא עלה מפני שרצה לשמור על כרמו, ובעוון זה נתפס, והעידו עליו בני בלייעל שמרד במלך, ואבד מן העולם (פסיקתא רבתי כה).

אמנם לא כל אדם יכול לבוא לחברו ולהעיר לו שהוא מזייף, כי הדבר עלול לפגוע מאוד. רק חבר טוב ראוי שיעיר לחברו על כך. וכשאין מי שמעיר, כמדומה שהגבאים צריכים למצוא את הדרך להניא את הזייפן מלשיר בקול רם.

ואל יכאב הדבר ללבו, שיש עוד תחומים רבים שבהם יכול אדם לבטא את כשרונותיו לפני הקב"ה.

------------------
פורסם גם במדור "רביבים" מהעיתון 'בשבע'.

את המידע הדפסתי באמצעות אתר yeshiva.org.il