פרשתינו היא המקור למלאכות האסורות בשבת מהתורה.
האם אכן כוונת התורה היא שהשומר שבת הוא הנמנע מל"ט
מלאכות ותו לא?

האם ל"ט מלאכות הן אכן תחום שבת של איסורי שבת?
בימינו הטכנולוגים לשאלה זו יש השלכה גדולה.

נפנה לדברי הרמב"ם (שבת כא.א): "נאמר
בתורה 'תשבות' - אפילו מדברים שאינן מלאכה חייב לשבות מהן, ודברים הרבה הן שאסרו
חכמים משום שבות, מהן דברים אסורים מפני שהן דומים למלאכות ומהן דברים אסורים גזרה
שמא יבוא מהן איסור סקילה".
מדבריו למדנו שבציווי התורה "שמור את יום השבת" יש
לכלול את כל איסורי המלאכות בשבת ואת כל האיסורים הנוספים, שאינם חלק מט"ל
המלאכות, אפילו איסורי דרבנן!
משמעות הדבר שאותם איסורים שיתחדשו על ידי חכמים במהלך
הדורות הבאים, הם חלק מכוונת התורה כיצד צריכה להראות השבת.
מדוע הרמב"ם מרחיב כל כך את "תחום השבת" של
איסורי המלאכה?
הסיבה לדבר מתבארת יפה בדברי הרמב"ן (ויקרא כ"ג,
כד):

" 'יהיה לכם שבתון' - שיהיה יום שביתה
לנוח בו. והנה ידרשו 'שבתון' לשבות בו לגמרי אפילו מדברים שאינן מאבות מלאכות
ותולדותיהן, ונראה לי, שהמדרש הזה לומר שנצטוינו מן התורה להיות לנו
מנוחה ביום טוב אפילו מדברים שאינן מלאכה, לא שיטרח כל היום למדוד התבואות ולשקול
הפירות והמתנות ולמלא החביות יין, ולפנות הכלים וגם האבנים מבית לבית וממקום
למקום, ואם היתה עיר מוקפת חומה ודלתות נעולות בלילה יהיו עומסים על החמורים ואף
יין וענבים ותאנים וכל משא יביאו ביום טוב ויהיה השוק מלא לכל מקח וממכר, ותהיה
החנות פתוחה והחנוני מקיף והשלחנים על שלחנם והזהובים לפניהם, ויהיו הפועלים
משכימין למלאכתן ומשכירין עצמם כחול לדברים אלו וכיוצא בהן, והותרו הימים הטובים
האלו ואפילו השבת עצמה שבכל זה אין בהם משום מלאכה, לכך אמרה תורה 'שבתון' שיהיה
יום שביתה ומנוחה לא יום טורח".
הרמב"ן בדבריו רומז שמקור הדברים נלמד מדברי
הרמב"ם (שבת כד.יב):
אסרו חכמים לטלטל מקצת דברים בשבת כדרך שהוא עושה בחול.
ומפני מה נגעו באיסור זה? אמרו: ומה אם הזהירו נביאים וצוו שלא יהיה הילוכך בשבת
כהילוכך בחול; ולא שיחת השבת כשיחת החול, שנאמר "ודבר דבר" - קל וחומר
שלא יהיה טלטול בשבת כטלטול בחול, כדי שלא יהיה כיום חול בעיניו ויבוא להגביה
ולתקן כלים מפינה לפינה או מבית לבית או להצניע אבנים וכיוצא בהן, שהרי הוא בטל
ויושב בביתו, ויבקש דבר שיתעסק בו, ונמצא שלא שבת, ובטל הטעם שנאמר בתורה
"למען ינוח".

למדנו אם כן ששמירת השבת אינה רק הגדרה מעשית של איסורים
ספציפיים אלא משמעות תודעתית וחוויתית של עונג ומנוחה. מכאן שפגיעה בפני השבת, אף
שתהא מותרת על פי כללי ההלכה, יכולה להיות איסור מהתורה! אפשר לומר שטעם
השבת-"למען ינוח" הוא הטעם (הטעים) של השבת.