בשיעור זה נציג את האפשרות כי גם על פי ההלכה לחברה יש מעמד כישות כלכלית עצמית, בדומה לגישה של החוק הכללי.

בפד"ר עלתה שאלה זו בהקשר מעניין. חברה בע"מ שבעל המניות המקורי והיחידי שלה נפטר לבית עולמו נתבעה. היתומים, שהם בעלי המניות החדשים, טענו שהם קטנים ועל כן יש לתת לתביעה כלפיהם מעמד של תביעה כלפי יתומים, על הלכותיה השונות - טוענים ליורש, אין נפרעים מן היתומים אלא בשבועה ועוד.

בית הדין (פס"ד של הרב דיכובסקי שליט"א) דחה טענתה זו: החברה מוגדרת כישות עצמאית, ועל כן אין בחברה הכלל "הבא להפרע מנכסי יתומים לא יפרע אלא בשבועה".

וכך כתב בה"ד לבסס גישתו:

כלומר, כשם שיש ממון לציבור ואין הממון בבעלות אדם פרטי מסויים, כך גם ניתן ליצור ישות ממונית, כעין "ציבור".

כלפי הגישה שאין לחדש מציאות ממונית חדשה שאינה מוכרת בהלכה, טוען הרב דייכובסקי:

זאת ועוד, הוא מביא דוגמא לכך שחכמים יצרו יצרות ממוניות שאינן קיימות מדאורייתא:

כלומר, מן התורה לא קיים מושג שעבוד שהוא בבחינת שעטנז: הקנאה לחצאין. ומכל מקום חידשו רבנן מושג זה, אע"פ שאין לו בסיס בתורה.

לפי גישה זו ברור שחברה היא גוף שיכול לתבוע ולהתבע בשל פעילות של העובדים בחברה, וכן שלא ניתן לתבוע את בעלי החברה באופן אישי.