התורה מצווה : "אש תמיד תוקד על המזבח
לא תכבה". לשון הפסוק קצת קשה, מהי מצוותה של אש התמיד? האם מדובר בפעולה
אנושית להעלות אש? או שמא מדובר על הבטחה שמימית שכפי שאנו יודעיםאכן התקיימה בחנוכת המשכן: "ותצא אש מלפני
יהוה ותאכל על המזבח את העלה ואת החלבים וירא כל העם וירנו ויפלו על פניהם".
נדמה שהרמב"ם הרגיש בקושי זה:
"הציווי שנצטווינו להבעיר אש על המזבח בכל יום תמיד, והוא אמרו: "אש תמיד
תוקד על המזבח לא תכבה". וזה לא יתכן אלא על ידי [מה] שציווה להתמיד ולשים
את העצים בכל בקר ובין הערבים... ובפרוש אמרו: "אף על פי שהאש מצויה מן השמים,
מצווה להביא מן ההדיוט" (ספר המצוות מצווה כ"ט).
הרמב"ם מעמיד את סוגיית היחס בין מעשה האדם למעשה ה' במרכז מצוות
אש התמיד.

אש התמיד היא הייצוג המצוותי לבעיה סבוכה זו וכפי שנקרא בפרשת שמיני מדובר בייצוג
מסוכן.
אילו היתה האש מן השמיים משועבדת למעשה ידינו, הרי לנו אלוהים בובה,
הכפוף לגחמות האדם.

מאידך, אילו מדובר במעשה שאין לנו כל חלק בו, איזו מצווה יש כאן?
ביטוי חריף לקונפליקט זהמצאנו אצל יעקב אבינו, שה' מבטיח לו: "וְהִנֵּה
אָנֹכִי עִמָּךְ וּשְׁמַרְתִּיךָ בְּכֹל אֲשֶׁר תֵּלֵךְוַהֲשִׁבֹתִיךָ אֶל הָאֲדָמָה הַזֹּאת". לכאורה מה יותר טוב
מזה? אף על פי כן, כשחייליו של עשיו מופיעים באופק ההבטחה כבר לא משחקת תפקיד:
"יירא יעקב מאד וייצר לו, אמר רבי יהודה ברבי אלעאי,
לא היא יראה ולא היא צרה, אלא ויירא שלא יהרוג, ויצר לו שלא יהרג".
סוד זה סופר ביחידות לאדמו"ר
הזקן, מייסד חסידות חב"ד. אדמו"ר הזקן סיפר, מה שלמד מתורת רבו הרב המגיד
ביחידות, על פסוק זה: "אש תמיד תוקד על המזבח לא תכבה", למרות שהאש יורדת
מלמעלה, 'באתערותא דלעילא', מצוה להביא מן ההדיוט, כי התחתון מעורר את העליון , כי
הרוח מלמטה מביאה רוח מלמעלה ומעוררת רוח עליונה עוד יותר. לכן, מצות עשה להבעיר אש
על המזבח למרות ש "לא תכבה".
ההבטחה היא אמנם הבטחה, אבל צריך גם
מישהו שיהיה שותף לקיים אותה.