האם אהרון זקוק לזירוז?
למה מצווים על זריזות בקרבן עולה?
הפרשה פותחת במילים "צו את אהרון ואת בניו לאמור", וכתב על כך רש"י משם חז"ל: "אין צו אלא לשון זירוז מיד ולדורות. אמר רבי שמעון: ביותר צריך הכתוב לזרז במקום שיש בו חסרון כיס". זה תמוה. שכן כשקוראים את הדברים הללו מיד עולה שאלה: האם אהרון הכהן או בניו צריכים לזירוז? האם חוששים הם לחסרון כיס?
אם היה מדובר בבני-אדם רגילים, או אפילו אם היה מדובר בכוהנים רגילים, ניחא. אבל הדברים נאמרים לגבי אהרון הכהן ובניו. קדושי עליון. ובכלל, מה שייך כאן חסרון כיס? והלא כשאהרון ובניו מקריבים את קרבן העולה, אין להם שום חסרון כיס. חסרון הכיס הוא של המקריב, ועל הכוהנים רק להקריב את הקרבן. אלא שהסבירו המפרשים, כי בעולה יש בכל זאת הפסד מסוים לכהן, כי הרי בחטאת ובאשם היה לכוהנים בשר שנשתייר להם מהקרבן, ואפשר לומר שזה נותן להם מרץ להתעסק בקרבנות אלו. אבל עולה היא עולה כליל לה', ואין לכהן בשר בקרבן זה אלא העור. משמע יש לו הפסד. אך גם על כך יש לשאול, האם הפסד זה נקרא חסרון כיס? לכל היותר ניתן לומר כי זו היא מניעת רווח. ושוב, האם באהרון הכהן יש מקום לחשוד שיחשוש להפסד רווח ובשל כך לא יעשה את העולה בזריזות?
זריזות בקרבן עולה שבא בגלל חוסר זריזות
לא נכתב בתורה על קרבן העולה שהוא מכפר על עבירה מסוימת. בכל זאת, למה מקריבים קרבן עולה? רש"י (א, ד) מביא את דברי חכמים שאמרו כי קרבן עולה בא לכפר על מצוות עשה שאדם היה צריך לעשות ולא עשה. או על עבירה שאדם עבר והיה יכול לכפר עליה באמצעות עשייה ולא עשה. זהו הנקרא "לאו הניתק לעשה" (כמו איסור להותיר מבשר הקרבן עד בוקר. ואם השאירו עד בוקר יש להם תיקון – באש תשרֹפו). חוסר עשייה הוא סוג של עצלות שנתקן באמצעות זריזות. לכן צריך לצוות במצווה זו של קרבן עולה על זריזות. כי זה באמת התיקון הגדול של האדם המקריב את קרבן העולה. אם היה זריז ועושה מה שצריך לעשות – לא היה צריך להביא קרבן עולה. לכן גם הכוהנים מצווים על זריזות – כדי שילמדו מהם בני ישראל המקריבים את קרבנם את מידת הזריזות.
קרבן עולה על הרהור הלב
יש סיבה נוספת שבגללה אדם צריך להביא קרבן עולה. מובא במדרש, שקרבן עולה בא לכפר על "הרהור הלב". אדם שהרהר הרהור שלא ראוי ולא נכון. הוא לא חטא במעשה, אבל לבו לא טהור. הכפרה על זה היא באמצעות קרבן העולה.
מעלתו של אהרון הכהן הייתה בלב שלו. "וראך ושמח בלבו". זו הסיבה שבגללה הוא נושא את האורים והתומים על לבו. הפסוק שמדבר עליהם מזכיר את מקומם על לבו שלוש פעמים: "וְנָשָׂא אַהֲרֹן אֶת שְׁמוֹת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל בְּחשֶׁן הַמִּשְׁפָּט עַל לִבּוֹ בְּבֹאוֹ אֶל הַקֹּדֶשׁ לְזִכָּרֹן לִפְנֵי ה' תָּמִיד: וְנָתַתָּ אֶל חשֶׁן הַמִּשְׁפָּט אֶת הָאוּרִים וְאֶת הַתֻּמִּים וְהָיוּ עַל לֵב אַהֲרֹן בְּבֹאוֹ לִפְנֵי ה' וְנָשָׂא אַהֲרֹן אֶת מִשְׁפַּט בְּנֵי יִשְׂרָאֵל עַל לִבּוֹ לִפְנֵי ה' תָּמִיד" (שמות כח כט). לכן הלל הזקן אמר על אהרון שהוא היה "אוהב שלום ורודף שלום אוהב את הבריות ומקרבן לתורה". והלל מלמדנו להיות מתלמידיו של אהרון הכהן.
מי שלבו טהור – חס על הממון
על אהרון היה ציווי מיוחד לזריזות בקרבן זה. הוא, שלבו כל כך טהור, לא מבין איך יהודי יהרהר בעבירה, בהרהור אסור. אהרון הכהן לא יכול להבין כיצד אדם מישראל יכול להתגאות, ובסופו של דבר גם להגיע כתוצאה מכך לחסרון כיס. הוא מבין כי רק "ה' מלך גאות לבש", ואין הגאווה מלבוש לבשר-ודם. לכן מצווה אותו התורה בציווי מיוחד של זריזות. כי הוא אינו יכול להבין מקומה של גאווה או הרהורי עבירה. אבל מכיוון שיש אנשים שנכשלים בזה, הוא צריך זריזות מיוחדת להבין את מקומם ותיקונם.

הליכותיו בקודש " וַיְקַדֵּשׁ אֶת אַהֲרֹן אֶת בְּגָדָיו, וְאֶת בָּנָיו וְאֶת בִּגְדֵי בָנָיו אִתּוֹ".
רגיל היה בעל הבן איש חי לחלוץ את מנעליו קודם שנכנס אל בית המדרש בכל יום אחר תפילת השחר, ולהניחן בכניסה. משנכנס, הלך אל מקומו, קיפל את רגליו והתיישב על השטיח. סביבו כבר היו יושבים רבנים ובעלי-בתים רבים, כשהם דרוכים וקשובים בציפייה רבה לקראת שיעורו היומי "עין יעקב", כפי שהיו עושים גם אבותיו לפניו. במשך שלוש שעות תמימות היה בעל הבן איש חי מסביר ומרחיב את דברי הגמרא ומשלב בהם גם דברי הלכה בלשונו המיוחדת. בתום השיעור, פנה כל אדם והלך לדרכו.
יום אחד, בעת בה ישב בעל הבן איש חי ולימד את שיעורו היומי, הגיעה אישה אלמנה אל שער בית המדרש כשהיא בוכה. "תסלח לי, אדוני", פנתה בקול בוכים לשמש שניקה את כניסת בית-המדרש באותה עת. "כן גברתי" ענה לה השמש, "במה אוכל לעזור?". "אני מחפשת את חכם יוסף חיים, אני צריכה לשאול אותו שאלה". "גברתי", החל השמש לענות לה, "רבנו יוסף חיים מעביר עכשיו את שיעורו היומי, כנראה שתצטרכי להמתין לו עד שיסיים".
"אם כן, אצטרך להמתין עוד זמן רב", אמרה האישה בקול מיואש, ביודעה שבעל הבן איש חי מרבה בדברי תורה במתק שפתיו. "אך אין לי כוח להמתין זמן כה רב", הוסיפה האלמנה הבוכייה, וסיימה את דבריה בפסוק "כל אלמנה ויתום לא תענון".
שמע בעל הבן איש חי מבית המדרש את הדברים המלווים בבכי של האלמנה והלך לעבר פתח הדלת. הוא שמע בסבלנות את דברי האלמנה, והשיב לה על שאלתה בסבר פנים יפות.
משסיים, הסתובב והתכונן לשוב אל צאן מרעיתו, והנה הבחין כי נעליו אינן במקומן. כשהרים את מבטו, מצא כי רבי אפרים הכהן ע"ה אוחז בנעליו ומנשק אותן כאילו היו ספר תורה. "חכם אפרים, מה מעשיך?" שאל בעל הבן איש חי, ומקולו נשמע כי מקפיד הוא על הדבר, "אין זה מדרך כבוד שתלמיד חכם כמוך ייגע בנעלי, וכל שכן שלא לנשקן!", הוסיף.
כששמע כך רבי אפרים, רעדו ידיו ובן רגע נפלו נעליו של בעל הבן איש חי על הרצפה. כשחזר רבי אפרים אחרי רבו אל קהל שומעי השיעור, פנה בשאלה אל חבריו שהבחינו אף הם במעשיו: "האם עתה צריך אני לצום, כדין מי שנפלו התפילין מידיו?"
לימים היה אומר רבי אפרים הכהן: "תדעו לכם, כשנישקתי אני את נעליו של החכם, בלי גוזמא, היה זה כמו שאני מנשק ציצית ותפילין". והוסיף ואמר על כך הרב זצ"ל: מתוך זה אנו רואים עד כמה קדושה ייחסו לבן איש חי זצוק"ל.

למה זה תשאל לשמי? "בְּיוֹם קָרְבָּנוֹ יֵאָכֵל, לֹא יַנִּיחַ מִמֶּנּוּ עַד בֹּקֶר".
היה תלמיד חכם גדול שקראו לו רבי יחזקאל עזרא אל'-חסיד, והוא היה תלמידו של מרן הבן איש חי זיע"א. פעם שאלתי אותו למה נקרא שמו "חסיד"? וענה לי בענוותנותו: "כך שמי". אך ידעתי כי לא כך היה באמת, אלא קראוהו האנשים בשם זה על חסידותו.
כל פעם שהיה עושה סיום מסכת – היה מודיע לי על כך באותו היום, ולא תמיד יכולתי לבוא. והוא סיפר לי שכך הוא מנהגו כשלומד ומסיים מסכת – הוא מיד עושה סעודה ולא מחכה. ובאמת זה כלל שכללו לנו חז"ל במכילתא: "ושמרתם את המצוות" – אם באת מצווה לידך, אל תחמיצנה.


צו – לשון זירוז
פרשת השבוע פותחת בפסוקים "וידבר ה' אל משה לאמור. צו את אהרן ואת בניו לאמר זאת תורת העולה" וכו' )ויקרא ו, א – ב(. אומר רש"י: "אין צו אלא לשון זירוז מיד ולדורות. אמר רבי שמעון, ביותר צריך הכתוב לזרז במקום שיש בו חסרון כיס". ויש לשאול, לכאורה איזה חסרון כיס יש לאהרן הכהן, וכי הוא מוציא הוצאות מכיסו ? הרי הוא אינו מקריב משלו ? אלא הפשט הוא, כשאדם אחר מפסיד )בהבאת קרבן עולה, שהרי אין לו בה חלק(, זה נחשב לאהרון כאילו הוא הפסיד והחיסרון אצלו, לכן אמרה התורה "צו" – שיעשה בזריזות ובשמחה

ואש המזבח תוקד בו
וכתוב )שם בפסוק ב'( "היא העולה על מוקדה על המזבח כל הלילה עד הבקר ואש המזבח תוקד בו". וכתוב )שם פסוק ה'( "והאש על המזבח תוקד בו לא תכבה". ועוד כתוב )שם פסוק ו'( "אש תמיד תוקד על המזבח לא תכבה". אומר רש"י: "ריבה כאן יקידות הרבה, על מוקדה, ואש המזבח תוקד בו, והאש על המזבח תוקד בו, אש תמיד תוקד על המזבח, כולן נדרשו במסכת יומא )דף מה.( שנחלקו רבותינו במנין המערכות שהיו שם". ועוד אומר רש"י: "לא תכבה - המכבה אש על המזבח עובר בשני לאוין". ויש לשאול, מדוע כפלה התורה את הענין שהאש על המזבח תוקד בו, ואם כבתה האש והכהן לא הדליק שוב עובר בלאו ? אלא, ידוע שכל מה שנעשה בבית המקדש ובמשכן רומז לאדם, והענין בפסוקים הנ"ל הוא, שאסור לאדם להתקרר בעשיית המצוות, ותמיד הוא צריך לעשותם באש - בחום ובהתלהבות, כי דרכו של היצר הרע לבא ולקרר את האדם בקיום המצוות. ואני רגיל תמיד לומר, כשאדם נכנס לסוכה בליל חג הסוכות יש לו שמחה גדולה, אבל ביום הושענא רבה כבר אינו מרגיש שמחה מיוחדת. וכאן באה התורה ואומרת לאדם, גם במצוות שאתה רגיל לעשותם, תמיד תקפיד שהאש לא תכבה – ותעשה את המצוה באותה ההתלהבות ובאותו החשק כאילו זו הפעם הראשונה. יש אדם שיום אחד התגבר כארי וקם מוקדם להתפלל, וביום השני כבר לא קם מוקדם – והתורה כאן רומזת לאדם שהחשק וההתמדה צריכים להיות תמיד, ובכל יום יקום מוקדם וילך להתפלל. ועל זה רמזו המפרשים שנאמר על עמלק "אשר קרך בדרך" – כל רצונו של עמלק למנוע מעם ישראל לקיים מצוות, ואם כבר מקיימים שיעשו זאת בקרירות. ואילו בתהלים )סח, ד( נאמר "וצדיקים ישמחו יעלצו לפני אלוקים וישישו בשמחה" – הצדיקים ישמחו בקבלת שכר בעולם הבא, וביתר שמחה הם ששים על השכר שמקבלים על שעשו את המצוה בשמחה.

יהי רצון כאילו הקרבתי חטאת
כתוב )ויקרא ז, לז( "זאת התורה לעולה למנחה ולחטאת ולאשם ולמילואים ולזבח השלמים". אומרים חז"ל, אם קורא פרשת חטאת מעלה עליו כאילו הקריב חטאת, אם קורא פרשת עולה – כאילו הקריב עולה וכן הלאה )עיין במנחות ק"י ע"א דברי ריש לקיש וכו'(. בכל בקר אנו קוראים את פרק "איזהו מקומן", ובסידור התפילה של אחינו האשכנזים, מובא נוסח של "יהי רצון", לאחר הקריאה של כל קרבן. למשל, לאחר קרבן חטאת כתוב "יהי רצון מלפניך ה' או"א אם נתחייבתי חטאת שתהא אמירה זו מרוצה לפניך כאילו הקרבתי חטאת". המשנה בשבת אומרת )פ"א מ"ג( "לא יקרא לאור הנר" )יחידי(. והגמרא )שם בדף יב.( אומרת: "אמר ר' ישמעאל בן אלישע אני אקרא ולא אטה. פעם אחת קרא ובקש להטות אמר כמה גדולים דברי חכמים שהיו אומרים לא יקרא לאור הנר ר' נתן אומר קרא והטה וכתב על פנקסו אני ישמעאל בן אלישע קריתי והטיתי נר בשבת לכשיבנה בית המקדש אביא חטאת שמנה". במשנה לא כתוב הטעם "שמא יטה", ועל זה אמר רבי ישמעאל כמה גדולים דברי חכמים שאמרו את ההלכה ולא אמרו את הטעם, כדי שלא יאמר אדם אני אקרא ולא אטה. ואומר הרב חיד"א, לשם מה הוא צריך להביא חטאת שמנה, הרי הוא יכול רק לקרא את פרשת חטאת ודיו. והוא עונה, קריאת פרשת הקרבנות זה רק כאילו הקריב, ולא שהקריב ממש, ולכן אמר רבי ישמעאל כשיבנה בית המקדש אני אביא חטאת שמנה ממש.

בשר וחלב בתנור
בדין תנורי אפייה שפורסם שמותר לאפות בהם בו בזמן בשרי וחלבי בתאים נפרדים, הרב בדק ומצא שכאשר התנור למטה דולק, מרגישים בקרקע התנור העליון חום שהיד סולדת בו, במקום חיבורי הברגים, ואזי אסור השימוש בהם בו זמנית בבשר וחלב, כעולה מדברי הרמ"א בסימן צ"ג. ועל אופן השימוש המותר בתנור לבשר וחלב הורה הרב, שאם אחרי אפיית בשר קוימו ארבעה תנאים – עברו עשרים-וארבע שעות, נעשה ניקוי פנימי, הוחלפו התבנית והתנור חומם בחום הגבוה לדקה – אז מותר לאפות חלבי אפילו באותו התא.

בישולי עכו"ם
בדין בישולי עכו"ם, הזהיר הרב שוב ושוב שלדעת ה"שולחן ערוך" (יו"ד סימן קי"ג והבן איש חי ש"ש פרשת חוקת), הדלקת התנור על-ידי ישראל מועילה בפת בלבד, אבל בדברי בישול צריך שהישראל יניח את הקדירה על האש, או יכניס את התבנית לתנור, ואם לא עושה כן אסור באכילה (והרמ"א מקל לאשכנזים גם בבישול שמספיק שהיהודי ידליק). ולכן פלאפל, צ'יפס וסופגניות וכל שאר מיני מבושלים ומטוגנים אסור לאכול אם הגוי שם על האש או לתוך השמן. מאותה סיבה יש בעיה באכילת חומוס וטחינה, כי את השומשום קולה ומכניס הגוי לתנור, ואסור לפי מרן, ואין לסמוך ולהתיר, כי השומשום נאכל כמות שהוא חי ולכן אין בו משום בישולי עכו"ם, שהרי לא נהוג לאכול שומשום חי, שעושה כאבי בטן. ודומה דין זה לדין ביצה שאסר ה"שולחן ערוך", אף-על-פי שיש שגומעים אותה חיה.
והוסיף הרב, שבכל מקום שנשמרו מבישולי נוכרים לא הייתה התבוללות.

שעון שבת
בדין שעון שבת, פוסק הרב "לא תיגע בו יד" ביום שבת, משום איסור תוקע ובונה שיוצר כלי בהכנת מעגל חשמלי, פתיחתו או סגירתו, כסברת החזון איש. ולכן אסור לא להאריך מצב קיים ולא להקדים ולא לנגוע בו כלל. וכן בהורדת מפסק כשהחשמל מופסק יש גם איסור מוקצה, כי בכניסת שבת היה דולק ומגו דאיתקצי בין השמשות הוקצה לכל היום, מלבד איסור בונה וסותר.
וכן אסור בטלטול כל מכשיר חשמלי המחובר לחשמל, אפילו ברגלו, שמא יתנתק מהחשמל (מאווררים, תנורי חימום, פלאפונים, וכדומה).