בית המדרש

  • משפחה חברה ומדינה
  • קניה ומכירה
לחץ להקדשת שיעור זה

לימוד השיעור מוקדש לרפואת

שולמית בת צביה

מבקש לחזור בו מקנייה ביד2

undefined

הרב אבישי נתן מייטליס

אדר ב תשע"ט
14 דק' קריאה
המקרה:
אדם ראה מודעה באתר 'יד2' על רכב תואם את צרכיו והמחיר, הלך לראות את רכב ומשהשביע את רצונו, סיכם עם המוכר לקנותו ושילם מיד דמי מקדמה 10% בהעברה בנקאית. הצדדים סיכמו ביניהם להשלים את דמי המקח ולהעבירו לידי הלקוח למחרת.
כשהגיע הלוקח למחרת, הוא גילה מכה בפח הדלת. המוכר סיפר לו שאמש רכב סטה בנסיעתו והתנגש קלות ברכב שחנה באותו מקום מאז אמש. הלוקח ביקש לבטל את המקח אף שמאמין לגירסת המוכר, ודרש להשיב לו את דמי המקדמה לאלתר.
טענת לוקח: 'מזלו של המוכר גרם', ומשנפגע הרכב העיסקה בטילה, ואין לחייבו לקנות את הרכב, בשעה שבידו לקנות רכב זהה תקין במחיר מעין זה. ואף סירב לפשרה לקנותו במחיר המנכה הוצאות התיקון.
טענת המוכר: משעה שסיכמו על המכירה, ואף ניתן תשלום עליו, יש לראות את הרכב בבעלותו של הלוקח 'ומזלו של הלוקח גרם'. לדבריו, המניע לביטול העיסקה הינה 'מציאה' שהגיע ליד הלוקח לאחר העיסקה (התובע לא מכחיש עובדה זו, אך מצהיר כי לא היה מבטל דיבורו ומחוייבותו לו הכל היה למישרין), ואינו יכול לחזור בו סיום העיסקה, חרף העובדה שטרם השלימו את הפרוצדורה הנדרשת. הנתבע ביקש להוסיף, שהיו לקוחות נוספים שביקשו לרכוש את הרכב, ובגין העיסקה עם לקוח זה שכעת מבקש לסגת ממנה, איבד את הלקוחות הללו.

תשובה
המכירה לא חלה כל עוד לא נעשה המקח כהלכה, ועל המוכר להשיב את דמי המקדמה שקיבל. אומנם אם היה משלם הלוקח תשלום מלא, היה מקום לדון אם יש להכריע כמנהג המדינה שבכך נגמר המקח. ברם, לו היתה העיסקה מעוגנת בתקנון, היו מחוייבים הצדדים למוזכר בה, כפי הנהוג בחברות ובאתרי המכירות ברשת.
בשל נסיבות המקרה – לא יחול על המבטל איסור של מחוסרי אמנה ולא קללת מי שפרע (בניגוד למבטל ממניע ממוני).

נמוקי הדין
מעשה קניין
בכל משא ומתן ישנה זכות בסיסית לכל צד לחזור בו מהעיסקה ולא להמשיך בה, עד שלב הקניין. נחלקו האחרונים אם מעשה הקניין הינו ביטוי לרצון המוחלט של הצדדים או שהמעשה עצמו גומר וחולט את ביצוע המקח. ושתי שיטות נאמרו בדבר:
א. בשו"ת טוב טעם ודעת קמא בסי' רסט בד"ה 'והנה עוד' באר הרב שלמה קלוגר: 'דעיקר הקניין הוי הגמר בלב להקנות... וכל מעשה הקניין אינו רק לברר מה שגומר בדעתו. אבל אם ידעינן דגמר ומקני בלב שלם – לא בעינן מעשה'. וכך כתב ה'חזון איש' חו"מ סי' כב, דף נא: 'כלל גדול יהיה לך בקנינים, דעיקר הקניין הוא שיגמור בלבו להקנות הדבר לחבירו וחבירו יסמוך דעתו עליו, ויש דברים שקים להו לחז"ל שבדבור בעלמא גומר בלבו להקנות לחבירו, ויש שאינו גומר בלבו רק ע"י הקנינים המפורשים מן התורה או מחז"ל, ודו"ק היטב והפוך בה דכולא בה'. וכן מבואר בשערי יושר ז, יב שיש לאחד הצדדים להפגין את כוונתם ואת הגמירות דעת לבצע את המקח.
ב. הנודע ביהודה קמא בסי' כח סבר כי חז"ל קבעו שבמעשה הקניין נקבע המקח ומעתה הוא במצב של אל-חזור. וכן מבואר באבן האזל שכנים ב, י שדרוש מעשה של המוכר שיחיל את המקח.

ביצוע הקניין מחייב פעולה ולא די בהחלטה פנימית ואף להשמיעה בפני עדים, פרט לדין הגמ' בכתובות בדף קב: שקבלות הורי זוג הנישא מחייבות ללא קניין מלווה, וכן הם דברי הרמב"ם בהל' מכירה פ"א ה"א: 'המקח אינו נקנה בדברים, ואפילו העידו עליהם עדים. כיצד? בית זה אני מוכר לך... ופסקו הדמים ורצה הלוקח ואמר קניתי, ורצה המוכר ואמר מכרתי, ואמרו לעדים הוו עלינו עדים שמכר זה ושלקח זה – הרי זה אינו כלום וכאילו לא היו ביניהם דברים מעולם, וכן בנותן מתנה ומקבלה'. וכן נפסק בשו"ע בסי' קפט סעי' א.
מעשה הקניין אינו שווה בכל ומשתנה בהתאם לסוג הפריט, החפץ או הנכס, יש הנקנים בכסף כקרקעות ובתים ואף קנייני שטר, חזקה וסודר מועילים בהם. אך מטלטלין נקנים בהגבהה, או לחלופין להכניסם לרשותו ולקנותם בקניין חצר. ולשם רכישת בהמה די במסירת המושכות.
רכישת רכב, אינה נכסי דלא ניידי ובכדי לבצע בה קניין המועיל כדין תורה יש להשוות קניינה לקניית ספינה, שהגמ' בב"ב בדף עו. אומרת שיש להכניסה לרשותו או למושכה או לנסוע עימה לצדי רשות הרבים, ויש לדון לגבי מסירת מפתיחות. וננסה לעמוד בגיליון זה על מאפייני קניין כסף, ולבחון את האפשרות שיקנו את הרכב מיידית עם מסירת דמי המקדמה.
מקור קניין כסף
לגבי מקור הלימוד שכסף קונה, ישנה מחלוקת בדברי הראשונים;
א. רש"י בב"מ שם בדף מו: בד"ה 'סבר לה' באר כי נלמד דין קניין כסף במטלטלין מהקדש: 'דבר תורה מעות קונות, כדאשכחן גבי קונה מן ההקדש, שאמרה תורה ונתן הכסף וקם לו'. וכן הוא ברש"י בקדושין בדף כו. בד"ה 'דבר תורה', וכן בבכורות בדף יג: בד"ה 'הניחא'. וכ"כ תוס' שם יג. בסוד"ה 'מיד'.
הראשונים הקשו כיצד נלמד מהקדש לחולין שקונה בכסף, ובחידושי הרי"מ בסי' קצח סק"א יישב שיש שני עניינים בקניין כסף, הסתלקות המוכר וזכיית הקונה. ולעניין הסתלקות המוכר סבר שאין צריך לימוד, ואף בנוכרי מהני. רק לעניין זכיית הקונה אמרו שלומדים מהקדש, והלא הקונה מהקדש הינו הדיוט, ולכך שפיר ניתן ללמוד ממנו.
ב. התוס' בבכורות בדף יג: בד"ה 'דבר' באר שלמדו זאת מדין הונאה: 'ועוד מפרש ר' טעמא דר' יוחנן דמעות קונות מגופיה דקרא דאו קנה מיד עמיתך דסתם קנין דקרא במעות כדכתיב שדות בכסף יקנו וכתיב מכסף מקנתו'. וכ"כ רבנו גרשום בחולין בדף פג.: 'דבר תורה מעות קונות. כלומר דכתיב או קנה מיד עמיתך דבר הנקנה מיד ליד דהיינו מעות'.
ג. התוס' בערובין בדף פא: בד"ה 'דבר' הצביעו על מספר מקורות המעידים על תועלת הכסף לבצע קניין: 'ועוד מפרש ר"י דהיינו טעמא דמעות קונות דבר תורה, דסתם קנין דקרא בכסף מיירי כדאשכחן בכמה דוכתי קנין בכסף, אוכל בכסף תשבירני, שדות בכסף יקנו... סתם קנין דבכל דוכתין הוי בכסף. ועוד מוכח קרא דבכסף איירי, דכתיב אל תונו ואמוכר ואלוקח קאי'. כן למד הרשב"א בב"מ בדף מז:: 'אלא מסברא קאמר לפי שרוב הקנינין נעשין בכסף'. וכ"כ נימוקי יוסף בב"מ דף כח. מדפי הרי"ף: 'דאמר דבר תורה מעות קונות שהרי רוב קנינים נעשים בכסף הלכך בדין הוא שיקנו מעות'.
ד. הרי"ף בב"מ בדף מז: כתב: 'א"ר יוחנן דבר תורה מעות קונות אם גופו קונה ממונו לא כ"ש', ודבריו רומזים לגמ' בבכורות בדף יג. שלמדה שמועיל קניין כסף מכח הסברא: 'עבד כנעני נקנה בכסף, ממונו לא כל שכן'. וכן הבין הרמב"ן בב"מ בדבריו, שמכך שמועיל קניין כסף לקניית העבד שמהני אף לכל מטלטלין.
מהות קניין כסף – מעשה קניין או נתינת שווי
נחלקו האחרונים בהבנת מהותו של קנין כסף.
א. הסמ"ע בסי' קצ סק"א סובר, שקנין כסף משמעותו נתינת התמורה לחפץ הנקנה, דהיינו, שכאשר הקונה משלם את מלא התמורה עבור החפץ, נקנה לו החפץ. אמנם, אין הכרח לתת מיד בשעת הקנין את כל התמורה. גם אם אדם קונה חפץ יקר, ובשעת הקנין נותן עבורו פרוטה אחת, נקנה החפץ מיידית, ושארית התמורה נזקפת על הקונה כחוב: 'ואיירי דוקא בשנתן לו השוה פרוטה על דמי הפרעון והשאר זקף עליו במלוה'. (לדעת הדברות משה ב''מ סי' מד ענף ב-ג קנין כסף קונה ע''י שיוצר חיוב על הקונה לשלם בעד הכסף שקבל, וכי התנו שלא יוכל לפרוע חיובו אלא ע''י החפץ המסויים שהתנו עליו.)
הסמ"ע למד דבריו, מכך שמקור קניין כסף נלמד מקניין שדה עפרון, ושם ניתן הכסף כדמי שיווי השדה. ומשם ילפינן על כל הנקנה בכסף שמהות המקח מבוססת על שווי וערך שניתן.
האבני מילואים שם סק"ב הוכיח כסמ"ע מדברי הרא"ש שהבין ממנו שכסף מועיל לקניין מפני השווי שניתן, וכן הוכיח מרש"י בבכורות יג. שלמד קניין כסף מהקדש ושם וודאי ניתן שווי.וכן הוכיח מהנאמר אצל שפחה שמגרע פדיונה ויוצאת, הרי אומדים את שוויה. ובאבן האזל בהל' מכירה פ"א ה"ד חלק ע"כ וסבר בדעת הרא"ש שאין מקדש את האישה בשוויה, אך מטלטלין קונה בשווי.
בחידושי האור שמח בקידושין כז. הוכיח מדין הגמ' שם שקונה י' שדות בעשר מדינות קונה אותם אם נתן דמי כולם. הרי שהכסף ניתן כשווי המקח הנקנה ולא כביטוי גרידא לגמירות הדעת: 'נמצא עלה בידינו, שדברי הכהן הגדול בעל הסמ"ע מוכרחים'.
ב. הט"ז שם חלק על כך, ולדעתו קנין כסף הינו ככל מעשה הקניינים שמעשה הקניין קונה, כפי שסודר מבטא את גמירות דעת של הצדדים לבצע את העיסקה. ודי בפרוטה בכדי לקנות חפץ יקר ערך, שכן גומרים בדעתם להקנותו בפרוטה זו. (הגרש''ש בחידושיו בקידושין סי' ב באר בכוונת הט"ז, שהקונה יוצר חיוב דמים על המוכר והוא יכול להמיר חיוב זה ע''י נתינת החפץ שהתנו מראש).
והביא הט"ז שתי ראיות לדבריו. א. מדברי הרמ"א בסי' קצ סעי' י שאם נתן למוכר משכון, ערבון והתנה עימו שקונה הכל ולא רק כנגד ערכו של הערבון - קנה הכל. הרי שאין קניין הכסף מבוסס על נתינת שווי ערך החפץ למוכר. ב. כן הוכיח שיטתו, מכך שאישה נקנית בפרוטה, הגם שאין הקנין באישה מתפרש כנתינת תמורה, שהרי אין האישה שווה פרוטה בלבד.
הנתיבות שם ביאורים סק"ב הכריע כט"ז, מעבר לקושייתו על הסמ"ע שלמדו קניין כסף משדות בכסף יקנו ולא מעפרון. הביא ראייה לט"ז מכך שניתן לעשות קנין כסף במתנה על מנת להחזיר. הרי שיש כאן מעשה קנין, ולא נתינת שווה, שהרי הוא חוזר.
למעשה מחלוקת זו בהבנת מהות קניין כסף מצויה כבר בראשונים; הגמ' בב"מ בדף מח: דנה לגבי הקונה בערבון אם קונה הכל או כנגד מעותיו בלבד. רש"י בד"ה 'בזמן שאמר' כתב: 'שלא נתנה לו בתורת תחילת פירעון והשאר עליו מלוה, אלא בתורת שערבון זה יקנה את הכל, והא לאו מלתא היא'. כלומר אם יתן הערבון כתחילת פרעון אז יקנה הכל, הרי שהכסף ניתן כשווי. ברם התוס' בד"ה 'בזמן' סברו שהערבון קונה הכל ולאו מתורת תחילת פרעון.
נפק"מ למחלוקתם, אם מבקשים ליתן מתנה חפץ, ומבקשים להעביר בעלות ע"י קניין כסף, הרי לדעת הט"ז די שהקונה יתן פרוטה למקנה במתנה על מנת להחזיר, ובזה יקנה את החפץ. אולם, לדעת הסמ"ע, היות שקנין כסף מועיל בתורת מתן תמורה, הרי במתנה אין תמורה, וקנין כסף לא יועיל במתנה, אא"כ יקנה לו בכסף תמורת שוויה וימחל לו המוכר על יתר הכסף שחייב לו.
העברה בנקאית
לדיון זה ישנה נפק"מ לענייננו, כאשר עשו העברה בנקאית אך הצדדים לא עשו מעשה של העברת כסף ביניהם, ואין מעשה שמבטא קניין. הנה לסמ"ע ודעימיה, כיון שנתן לו כסף תמורת החפץ, הרי הוא זוכה בו. שכיון שאמר לו ליתן ערך החפץ על סלע פלוני או בחצירו, הרי קנה. וה"ה אם אמר לו ליתן את הכסף בחשבונו בבנק.
באבן האזל בהל' מכירה פ"א ה"ד חילק בין מהות קנין כסף בקידושין שמתפקד כמעשה קניין וביטוי לגמירות הדעת בין הצדדים, לבין מהותו לעניין מקח וממכר, שאז הינו פועל בשל השוויות שנתן למוכר. לדבריו, אין פגם בהעברה בנקאית כהליך קנין, ושפיר ניתן לראות בה ולהחשיבה כקניין כסף.
אולם לסוברים שיש לבצע העברת פרוטה לקניין, אין לראות בהעברה בנקאית בהיקש על המקלדת או בהוראה לפקיד להעביר לחשבון הנמען בבנק כקניין כסף (אא"כ נגדיר שהעברה מעין זאת תועיל מדין 'סיטומתא').
חכמים תקנו משיכה
הגמ' בב"מ בדף מז: הביאה תקנת חכמים שלא יקנו המטלטלין לרשות הלוקח, עד שימשוך אותם, בשל החשש שלא יזדרז להציל את המקח מדליקה ביודעו שכבר עבר החפץ לידי הלקוח.
'אמר רבי יוחנן דבר תורה מעות קונות, ומפני מה אמרו משיכה קונה - גזירה שמא יאמר לו נשרפו חטיך בעלייה. סוף סוף, מאן דשדא דליקה בעי שלומי. אלא, גזירה שמא תפול דליקה באונס. אי מוקמת להו ברשותיה מסר נפשיה, טרח ומציל, ואי לא, לא מסר נפשיה טרח ומציל. ריש לקיש אמר משיכה מפורשת מן התורה. מאי טעמא דריש לקיש אמר קרא: וכי תמכרו ממכר לעמיתך או קנה מיד עמיתך, דבר הנקנה מיד ליד. ורבי יוחנן אמר מיד למעוטי קרקע דלית בה אונאה. וריש לקיש אם כן, לכתוב קרא וכי תמכרו ממכר מיד עמיתך אל תונו, או קנה למה לי שמע מינה למשיכה'. בשל כך, הסיקה הגמ' בב"ב בדף עו: שיש למשוך את הספינה לרשותו על מנת לקנותה. ונחלקו שם בדף עה: רב ושמואל אם די במשיכתה מעט או דרוש למושכה ד' אמות, ועיי"ש בראשונים שנימקו דבריהם, אך לגבי הנידון שלנו, בקניית רכב, וודאי יצטרכו שינהג בו בכדי לקנותו.
מהאי טעמא, אין לראות בנתינת הכסף כמעשה קניין החולט ומבצע את מהות המקח, ואף אם נראה בהעברה בנקאית כמודל של קניין כסף, הקניין לא יתבצע בפועל, מתקנת חכמים.
הגם שחכמים ביטלו את קניין הכסף בכדי למנוע מצב שבו מצוי חפץ של הלוקח ברשות המוכר מששילם עליו, ולא יזדרז המוכר להצילו בעת הצורך, אכתי אסרו לחזור בו מהמקח ואמרה הגמ' בב"מ בדף מח. כי העובר על כך ומבטל לאחר מתן דמים נכלל בקללת חכמים: 'מי שפרע מאנשי דור המבול ומאנשי דור הפלגה ומאנשי סדום ועמורה וממצרים בים, הוא עתיד ליפרע ממי שאינו עומד בדיבורו'. ואם לא היה מתן דמים, אלא רק סיכום דברים על המקח, אסור לחזור בו משום מחוסרי אמנה. אומנם, ישנם מצבים שמותר לחזור בו כפי שפרטנו בגיליון הקודם, כגון שיש לאחד הצדדים הפסד גדול, או צורך אחר. והוא הדין בנידון שלנו, התובע טוען, שרק בשל הפגיעה ברכב הינו מעוניין לחזור ולא מחמת מציאת עיסקה אחרת, ולכן הינו רשאי לסגת מהעיסקה.
תשלום בכרטיס אשראי
העולם העיסקי מבוסס כיום על תשלום בכרטיס אשראי הן באתר המכירה באינטרנט או במסירת פרטים בטלפון, ואף ביטלו אפשרות לבצע מכירות בהיקף גדול במזומן, ויש לדון אם להשוות לכך דין סיטומתא ושיועיל המקח מדינא (אם אין באמתחת ה'מוכר' את המוצר אלא רק מזמין לפי הביקוש – יהא קשה להגדיר את 'רכישה' זו כמעשה קניין בהיותו 'לא בעולם' בעת המקח, אלא כהתחייבות המוכר, עם כל המשתמע מכך. ואם ישנו למוצר בעולם בשוק, יש לייחד גליון נפרד).
לכאורה, יש לראות בעיסקה המבוצעת בכרטיס אשראי כשטר ממרני, התחייבות של גורם שלישי, ושיועיל במקח מדין עבד כנעני, כדין הגמ' בקידושין בדף ז:, דין שהשמיט הרמב"ם במקח. שכן כשקונה משלם למוכר באמצעות כרטיס אשראי, יש כאן לכאורה מצב של המחאת חיובים. שהרי הקונה שולח את הנושה שלו (המוכר) לגבות מן המנפיק (חברת ויזה, וכו'). וראה בחידושי הגר"ח מבריסק על הרמב"ם בהל' מלוה ולוה ה, ג שמדין עבד כנעני נלמד 'דנתינתו של זה נחשבת עבור חברו'. על כן, נתינת חברת האשראי תיחשב לקנין כסף.
אך אפשר שיועיל כסיטומתא כפי שנקט הש"ך בריש סי' קצ שכתב ששטר ממריני יועיל ככסף, כיון שיביא לו ממון אח"כ. אלא שהקצוה"ח שם סק"ו חלק ע"כ.
אומנם הפוסקים דנו אם יועיל כסף לקנות מדין סיטומתא. האם ביטלו חכמים אפשרות לקנות בכסף בשל המכשול שעשוי להתרחש בשל הליך זה, או רק את 'קניין כסף' ביטלו ולא את אפשרויות נוספות של קניין הנעשות בכסף. ואזי יועיל לקנות בכסף מדין סיטומתא.
מצאנו שתי שיטות בפוסקים ע"כ;
א. הרמ"א בסי' קצד סעי' א כתב: 'אם התנה לוקח שיקנה לו בכסף בלחוד, קנה מיד'. המהר"ש ענגיל בשו"ת ח"ז סי' קיא סבר שאם התנו המוכר והלוקח, וגם לא קנה דבר מסויים, שאז לא יוכל לומר נשרפו חיטיך בעליה, מועיל הקנין. וכן החתם סופר ח"ה סי' סו סק"ב נקט שקניין סיטומתא מהני לקנות בכסף, ואף לקנות דבר שלא בעולם סבר שמהני.
ב. הש"ך בריש סי' קצד הביא שהב"ח חלק על הרמ"א, וכן עולה מדברי הנתיה"מ בסי' רד סק"א שכתב: 'אלא ודאי דלא פלוג רבנן, וכל ששם קנין מעות עליו לא קנה, וכל ששם שאר קנינים עליו, אף דלפעמים שייך גביה החשש דנשרפו חיטיך, מ"מ כיון שברוב קנין זה לא שייך החשש, לא פלוג רבנן'. הרי דלא מועיל לקנות בכסף אף אם מבקש להחשיבו כסיטמתא. והביא דכן סבר הסמ"ע בסי' רג ס"ק טו.
כן מבואר בדברי הקצוה"ח בסי' רא סק"א שקניין סיטומתא אינו יכול להועיל יותר מקניין גמור, ולכן כאמור בכוחו ליצור רק התחייבות. כן עולה מדברי המרדכי שבת רמז תעב-תעג שסיטומתא אינו אלא כקנין רגיל המועיל בדבר שבא לעולם בלבד. וכן סבר רעק"א בתשובה קמא סי' קלד והיש"ש ב"ק פ"ח סי' ס והרדב"ז ח"א סי' רעח.
סיטומתא
אף אם לא נראה בקניין מודרני זה כסיטומתא, שיועיל מדין כסף, אכתי יש לדון שיועיל הקניין מדין סיטומתא, כפי שראו ביתר פעולות שהתקבלו כקניין.
כן איתא בגמ' בב"מ בדף עד.: 'האי סיטומתא קניא. למאי הלכתא. רב חביבא אמר למקניא ממש. ורבנן אמרי לקבולי עליה מי שפרע. והלכתא - לקבולי עליה מי שפרע. ובאתרא דנהיגי למקני ממש, קני'.
הראשונים נחלקו בביאור דין הסיטומתא;
א. רש"י בד"ה 'סיטומתא' ביאר: 'חותם שרושמין החנוונים על החביות של יין, שלוקחין הרבה ביחד ומניחין אותו באוצר הבעלים, ומוליכין אותן אחת אחת למכור לחנות, ורושמין אותם לדעת שכל הרשומות נמכרות'. הרי נעשה הקניין באמצאות רישום על החביות, וכדברי רש"י שם ד"ה 'ובאתרא': 'שרגילין לרשום, על מנת שבדבר זה תהא קנויה לו כאילו משך, קני'. הרי ראה את הרישום כמעשה משיכה.
ב. השיטה מקובצת שם הביא מדברי הריטב"א שתמה על קניין זה שאינו כולל מעשה משיכה, ופירש: 'והנכון בזה, דסיטומתא הוא כעין מטבע שאין עליו צורה, והתגרין נותנין אותו לסימן כשלוקחין דבר אחד ולא ידיע אי בתורת דמים... וליכא אלא מי שפרע, או בתורת חליפין יהבי ליה דקני לגמרי'. לדבריו, יש בכך חלופה למעשה קניין, בשל מנהג הסוחרים. וכי קניין זה הינו כמטבע ללא צורה.
ג. הרא"ש בב"מ פ"ה סי' עב הביא פירוש נוסף בשם ר"ח: 'כדרך שנהגו הסוחרים בגמר המקח - תוקע כפו לכף חברו, ובזה נגמר המקח'. והרחיב על מהות הקניין הזה בתשובותיו כלל יב אות ג: 'ואותו מעשה שעושין הוי במקום סודר'. כלומר, הינו הליך שהתקבל בין הסוחרים כפי שהם מבצעים קניין סודר. הדרישה בסי' רא באר ששורש דין סיטומתא מבוסס על הביטוי 'טם', שבארמית פירושו סתום, כלומר: 'גמר הקנין'.
כן מבואר בשו"ת הרשב"א ח"ב סי' רסח, שקנין זה הינו מנהג המבטל הלכה, ואינו מדינא: 'וכן אתה דן בכל מקום, במה שנהגו בממונות בכל מקום. ואפי' לא נהגו כן במקום אחר, אתה נוהג כן במקומו, כאלו הוא תנאי גמור, מוסכם ביניהן. ואפילו לא הסכימו בפירוש בני המדינה, אלא שנהגו כן סתמא, הוא מנהג חזק, כאלו התנו בו בפירוש. ואפילו לא כתבו, הרי הוא מן הסתם, כאלו כתבו בו, ודנין בו כאלו הוא תנאי ב"ד, כיון שנהגו לעשות כן תדיר, ואפילו הוא כנגד ההלכה. שמנהג מבטל הלכה, ודנין בו כדרך שדנין בתנאי ב"ד'.
כן עולה מדברי רעק"א בהג' לסי' ג שהביא משמיה דשו"ת מגן גבורים והרש"ך שניתן לפנות לבי"ד של סוחרים במקום שנעשה העסק הדין עמו. כיון דבמקום שנעשה העסק יש מנהג להתדיין כפי דרך הסוחרים ולא כפי ד"ת מנהג מבטל הלכה.
הרמב"ם בהל' מכירה ז, ו-ז פסק: 'מכר לו בדברים בלבד ופסקו הדמים, ורשם הלוקח רושם על המקח כדי שיהיה לו סימן ידוע שהוא שלו... ואם מנהג המדינה הוא שיקנה הרושם קנין גמור, נקנה המקח... דבר ברור הוא שאין דין זה אלא בשרשם בפני המוכר'. וכן הביא השו"ע רא סעי' ב לשונו והוסיף: 'וכן כל דבר שנהגו התגרין לקנות בו... או על יד שתוקע לו כפו'. נמצא שפסק כפירוש הר"ח, והוסיף קנין הנוהג בין הסוחרים.
יש לציין, שישנה מחלוקת הפוסקים בתוקף קניין הסיטומתא, הנתיבות בסי' רא סק"א סבר שהוא מועיל רק מדרבנן, כפי שמובא בתשובת הרמ"א בסי' פז והשואל ומשיב קמא סי' צא והאבני נזר יו"ד סי' תה סק"א. והפת"ש שם הביא מדברי החת"ס בשו"ת בסי' יב אות ב וביו"ד סי' שיד שנקט שמועיל קניין זה אף מדאורייתא וכן סבר הדבר אברהם סי' א סק"א והגרש"ש במערכת קניינים סי' יא. וכן עולה מהתרגום על הפסוק בבראשית לח, יח, שתרגם את הנאמר 'חותמך ופתיליך' כסיטומתא, שבכך הקנה יהודה לתמר.
לדינא, המהרש"ם ח"ה סי' יח סבר שהמכירה חלה מדין סיטומתא, ולפחות יכול המוכר אם הוא מוחזק במעות לטעון כן וכי ארע הנזק שבינתיים ברשות הלקוח: 'בזה דיש מקום לומר דקנה מכח סטימותא, דכבר כתבנו בזמן הזה דהיכא דשילם כל המעות - קנה בזה"ז מכח סטימותא... א"כ עכ"פ א"א להוציא מיד מוכר המוחזק בהמעות די"ל קים לי'.
אך כבר דחאו המהר"ם שיק בסי' מא ולא קיבל דבריו: 'הנה מי שאומר דמעות קונה מצד סיתומתא - לא אמר כלום, ולא שמעתי דבר זה מעולם... ומנהג זה לא ראינו מעולם, ואפילו התנו - כתב הש"ך בסי' קצ"ח סק"י דלא מהני, וחולק על הרמ"א'. וכן סבר בשו"ת אבני נזר יו"ד בסי' תה בס"ק יא: 'אבל מנהג בזה לקנות כסף בין בנכרי בין בישראל - שהוא היפוך דעת התורה בכסף ומשיכה מדישראל בחדא נכרי נמי בחדא... - זה ודאי מנהג גרוע, שאין מבטל הלכה... אין במנהג הזה ממש, דאין מנהג אלא הנתיסד עפ"י ותיקין, וכ"ש מנהג זה שעוקר דין תורה. ולא ע"ז אמרו בירושלמי (ב"מ כז ע"ב) מנהג מבטל הלכה... על כן נראה לי ברור שאין במנהג הזה כדי לבטל הלכה'.
כן הכריעו באולם המשפט בסי' רא סעי' ב: 'ומשמע בהדיא, דהא נתן לו כל דמי המכר - לא מהני מנהגא בכך שיקנה במעות, וכן נראה דכיון דמעות היה קנין תורה, ועקרוהו חכמים, ודאי כל שנהגו לעקור תקנות חכמים - לאו מנהגא הוא... זה לאו כל כמיניה, ומנהג טעות הוא וכן נכון'. והג"ר עזרא בצרי בספרו שערי עזרא עמו' שמח כתב: 'ואפילו אם נניח שדבר זה הוא בספק - הרי הלכה פסוקה היא שמטלטלים לא נקנין בכסף, שעקרו חכמים קנין זה, שמא יאמר המוכר נשרפו חיטיך בעליה, ומי שרוצה לומר שנשתנה דין זה - עליו הראיה, שמנהג שאינו קבוע וידוע ופשוט - אין בכחו לבטל הלכה וכו', וכשיש ספק במנהג - הולכים אחר עיקר הדין'.

מסקנה:בית הדין סובר שגם אם נקבל את הטענה שיש בהליך זה קניין סיטומתא ולא כהתחייבות גרידא (ובהנחה – שדמי מקדמה אינם רק דמי 'רצינות' אלא כסף קניין ותמורה), יש לבחון את תחולתו ולחלק בין עיסקאות שנעשות מול מוסדות ובאתרי אינטרנט המחוייבות לניהול עיסקי מוסכם, ודעת הכל מתייחסת להזנת פרטי הכרטיס באופן ברור כפי שמופיע בתקנון החברות להם מחוייבים הצדדים. לבין עיסקה אישית בין שני אנשים פרטים, שברור להם שבעת משבר ווויכוח יוכלו לגשת יחדיו לבירור העניין, שאין לראות בהעברה בנקאית הליך קניין גמור. על כן מתקבלת תביעת התובע, והוא זכאי לבטל את העיסקה למורת רוחו של המוכר, ויהא זכאי לקבל את דמי המקדמה שנתן מכבר, גם אם הנתבע טוען שהיו לקוחות נוספים שביקשו לרכוש את הרכב, וכעת איבד אותם.
העירו לי – שיתכן וגמר המקח הינו רק בהעברת הבעלות המוסדרת, כפי שדנו לגבי קניית דירה. ואכתי צ"ת בדבר אם להשוותם.
את המידע הדפסתי באמצעות אתר yeshiva.org.il