בשבועות הבאים נשתדל להאיר בקצרה על בעיות הלכתיות שעשויות לעלות תוך שימוש בחוזים סטנדרטיים הנהוגים בשימוש בעולם המסחר, ולהציג את העקרונות ההלכתיים שיש להקפיד עליהם בעריכת חוזה שיהיה תקף הן על פי ההלכה, והן על פי החוק. עריכת הסכמים התואמים מתחילתם את עקרונות ההלכה תקל על מימוש כוונותיהם ורצונותיהם של הצדדים בבואם לבית הדין, ותמנע חששות כמו כשלון באיסור ריבית. יש לציין שלעיתים, גם כאשר חוזה נערך מתוך נקודת מבט של החוק הנוהג בלבד, ובהתעלמות מן הבחינות ההלכתיות, יתכן ואפשר לסמוך על עקרונות הלכתיים שיאפשרו קיום החוזה גם הלכתית. עובדה זו אינה מסירה את החובה לתכנן מראש את עריכת החוזה באופן שיתאים לדרישות ההלכה. כך נמנע מחשש איסור, וכן נבטיח שאכן לכשיבוא החוזה בפני בית דין למימוש, יזכו הצדדים למלא הזכויות אותן בקשו להשיג בשעת עריכתו.

קנין דברים - ההלכה, מכירה בהקנאה של חפץ (העברת בעלות), בהעברת זכות ממונית או ביצירת חיוב ממוני (התחייבות ממונית). ההלכה אינה מכירה בהתחייבות למעשה זה או אחר (שלא במסגרת שכירות פועל). המקור לעקרון זה הוא הסוגיה במסכת בבא בתרא דף ג ע"א, הקובעת כי הסכמה לחלוקת חצר משותפת (במקום שזו נדרשת) אינה תקפה, והצדדים המסכימים יכולים לחזור בהם מהסכמתם. כיון שאין כאן העברת בעלות על נכס או התחייבות ממונית. הגמרא מנסה להעמיד את המשנה "בשקנו מידן", כלומר עשו קנין סודר על מנת לתת תוקף להסכמתם. שואלת הגמרא: "וכי קנו מידן מאי הוי? קנין דברים בעלמא הוא". מה הפתרון אם כן לבעיה זו? הסוגיה מסבירה שניתן לחלוק את החצר באופן מחייב, על ידי הקנאה של כל אחד מן השותפים את חלקו בחלק המשותף לחבירו, כפי החלוקה המוסכמת ביניהם. כלומר את אותה פעולה, ניתן לתאר גם באופן קנייני ובאופן זה ההסכמה תהיה מחייבת. אמנם ישנם מקרים בהם פתרון זה אינו ישים, לכן יש להשתמש בכלים הלכתיים אחרים, שנפרט בהמשך.