בשבועות האחרונים הזכרנו כמה פעמים כי על פי ההלכה ישנן דרכי קנין מסויימות לביצוע קנינים. הגמרא במסכת בבא מציעא (דף עד ע"א) מחדשת דרך נוספת לקנין:
"אמר רב פפי משמיה דרבא: האי סיטומתא קניא. למאי הלכתא? רב חביבא אמר למקניא ממש. רבנן אמרי לקבולי עליה מי שפרע. והלכתא לקבולי עליה מי שפרע, ובאתרא דנהיגו למקני ממש - קנו". ופרש"י: סיטומתא - חותם שרושמין החנונים על החביות אותן אחת אחת למכור לחנות, ורושמין אותן לדעת שכל הרשומות נמכרות.
מנהג הסוחרים היה לבטא את ההסכמה לקניית חבית על ידי רישום סימן על אותה חבית. להלכה כפי שהכריעה הגמרא במקום בו המנהג שסימון החביות קונה לגמרי - יש למנהג זה תוקף הלכתי. הרא"ש בפסקיו הוסיף:
"וכל כיוצא בזה דאיזה דבר שנהגו לגמור המקח כגון במקום שנהגו לגמור המקח כגון במקום שנוהגים שנותן הלוקח מטבע אחד למוכר ובזה נגמר המקח".
כך נפסק גם בשולחן ערוך חושן משפט בסימן רא. משמעות הדבר היא שבכל מקום שמנהג הסוחרים להעביר את הבעלות על חפץ נעשית באמצעות מעשה מסוים, יש לזה תוקף גם על פי ההלכה. יש אחרונים שהסיקו מדין זה עקרון יסודי בענין מהותם של מעשי הקנין על פי ההלכה. העובדה שמעשי הקנין אינה 'רשימה סגורה' מוכיחה כי המוקד של הקנין אינו המעשה הצפציפי, אלא עובדת היות המעשה - זה או אחר - מבטא (או יוצר) את גמירות הדעת של הצדדים לכך שהחפץ יעבור מבעלותו של המקנה לקונה. לדעת ה"דבר אברהם" (רבה של קובנא, נפטר בגיטו בשנת תש"ג) המקור לעקרון זה מצוי בקנין סודר. הוא מקשה שמחד נראה מהתלמוד הבבלי שקנין סודר הוא הלכה למשה מסיני. מאידך מהתלמוד הירושלמי שמתאר שינויים והתפתחות בדרכי הקנין משמע שהוא תוצאה של מנהג. על כן הוא מסביר: "אלא דההלכה היתה כללית דכל שיקבע למנהג אצל התגרין לקנות בו יהא קנין גמור". בשבוע הבא נמשיך לעסוק בקנין 'סיטומתא', בתוקפו והיקפו.