בית המדרש

  • הלכה מחשבה ומוסר
  • הכנה לתפילה וכיצד מתפללים
לחץ להקדשת שיעור זה

לימוד השיעור מוקדש לעילוי נשמת

שלמה בן יעקב

מצות כריעות המתפלל בעת תפילתו

undefined

הרב משה צוריאל זצ"ל

ניסן תשע"ט
6 דק' קריאה
חז"ל קבעו 1
"המתפלל כשהוא כורע, כורע ב''ברוך'. וכשהוא זוקף זוקף ב[אמירת ה]שם".

אבל יש בישראל חילוקי מנהגים כיצד מבצעים כריעה זו. בני עדות אשכנז, עת אמירת "ברוך", כופפים קצת את הברכיים, ובזמן אמירת "אתה" שוחים את הגוף. 2 אבל רוב בני עדות המזרח עת אמירת "ברוך" נוהגים לכוף קצת את הגוף (בלי לבצע שום שינוי בברכיים) ומוסיפים שחיה נוספת עמוקה יותר בעת אמירת "אתה". נבדוק כאן המקורות של שני מנהגים אלו.

לפי פשט הגמרא 3 "כריעה" מזקיקה כפיפת הברכיים.
"תנו רבנן: קידה על אפים שנאמר 'ותקוד בת שבע אפים ארץ'. 4 כריעה על ברכים שנאמר 'מכרוע על ברכיו'. 5 השתחואה זו פישוט ידים ורגלים שנאמר 'הבוא נבוא אני ואמך ואחיך להשתחות לך ארצה." 6

בהלכות תפילה 7 העתיק הרמב"ם הגדרות אלו. כלומר, דברי הגמרא בהגדרתם מחייבים הלכה למעשה את הכריעה. מדוע אין אנו כורעים ע"י השענת הברכיים ממש על הארץ, וכמו שעשה שלמה המלך? אלא יש ביטוי שלישי של הכנעה לפני הקב"ה. "הַבְרָכָה". כך המקרא (תהלים צה, ו):
בֹּאוּ נִשְׁתַּחֲוֶה וְנִכְרָעָה נִבְרְכָה לִפְנֵי יְדֹוָד עֹשֵׂנוּ:
פירש שם רש"י: "נברכה, כמו וַיַבְרֵךְ הגמלים". 8 כיון שאין כפילות לשון מקרא, ודאי שיש הבדל בין "נכרעה" לבין "נברכה". לכן די לנו בכפיפה קלה של הברכיים, ולא להשעין אותם על הקרקע כמו בפעולת "נברכה". 9

לשאלה כיצד נהג שלמה המלך? "דברי תורה עניים במקומם ועשירים במקום אחר". 10 בספר מלכים 11 נאמר:
(נד) וַיְהִי כְּכַלּוֹת שְׁלֹמֹה לְהִתְפַּלֵּל אֶל יְדֹוָד אֵת כָּל הַתְּפִלָּה וְהַתְּחִנָּה הַזֹּאת קָם מִלִּפְנֵי מִזְבַּח יְדֹוָד מִכְּרֹעַ עַל בִּרְכָּיו וְכַפָּיו פְּרֻשׂוֹת הַשָּׁמָיִם:
(נה) וַיַּעֲמֹד וַיְבָרֶךְ אֵת כָּל קְהַל יִשְׂרָאֵל קוֹל גָּדוֹל לֵאמֹר.

כיון שהמקרא מעיד בפסוק נ"ה "ויעמוד ויברך" ברור כי לפני זה לא היה בעמידה ורגליו זקופות, אלא ברכיו על הקרקע. וכן מפורש במקרא המקביל בדברי הימים 12 "וַיִבְרַךְ על ברכיו נגד כל קהל ישראל". בא זה ולימד על זה כי אצלו פעולת "כריעה על ברכיו" היתה על הקרקע ממש. אבל "כריעה" של התפילה אינה בהשענות על הקרקע אלא די במקצת כפיפה.

נחזור לעניננו.
מלת "ברוך" בתפילה הוא לשון "ברכיים" – כך פירש מהרש"ל בהערותיו לספר הסמ"ג. 13 אנו נפרש שהקב"ה מתואר כך בלשון נפעל "בָּרוּךְ" כי כולם כופפים לפניו את ברכיהם, להראות הכנעה לפניו.

ומפורש מבואר בילקוט שמעוני 14 "כל עצמותי תאמרנה... כריעת ברכיים בתפילה".
וכן הוא על פי דברי הזוהר 15 בעת אמירת מלת "ברוך" יש לכרוע בברכיים.

מפני פסקא זו בזוהר כן כתב ספר שני לוחות הברית 16 (של"ה) ובעקבותיו המגן אברהם 17 וכן ספר חרדים 18 זו לשונו: "מצוה לכרוע על ברכיו קצת, ואחר כך כופף כל גופו כקשת". וכן העתיק המשנה ברורה 19 וכן ערוך השולחן. 20 וכן כתב שו"ע הרב ר' זלמן והוסיף המלים "על פי סוד", וכוונתו לדברי זוהר הנ"ל.

אמנם רוב בני עדות המזרח נוהגים שכופפים את הגוף בעת אמירת "ברוך" [בלי פעילות בברכיים] וכופפים שוב את הראש בעת אמירת "אתה". כלומר שתי כפיפות דומות, אלא הראשונה קצת, והשניה עוד יותר, ובלי שום כפיפית ברכיים. מקורם ב"משנת חסידים". 21 והרבה מעדות המזרח משתדלים ליישם דברי קבלה תוך ארחות קיום המצוות. המשפיעים ביותר להתנהגות זו הוא מחבר "בן איש חי" 22 וכן "כף החיים" 23 (סופר) וכן שו"ת אור לציון. 24

אבל באמת אין מקור לזה בדברי אריז"ל 25 שם רק לימד אותנו מה מכוונים במחשבה ולא דיבר כלל כיצד נוהגים עם הגוף. וגם קשה להבין כיצד יורה לעשות אחרת מדברי זוהר המפורשים הנ"ל.

ובאמת אפשר שגם "משנת חסידים" התכוין כמו דברי הזוהר, למרות שלא השתמש במלת "ברכיים". המלים שלו "יכרע גופו" אפשר להבין פירושו "על ידי כפיפת הברכיים".

ובאמת, אם לא כופפים את הברכיים, לא יוכלו לקיים דברי הפוסקים שהאדם ישחה כמו קשת, כלשון הרמב"ם 26
"כל הכריעות האלו צריך שיכרע בהן עד שיתפקקו כל חליות שבשדרה ויעשה עצמו כקשת. ואם שחה מעט וציער עצמו ונראה ככורע בכל כחו אינו חושש".

וכן הוא בשו"ע: 27
(ד) המתפלל, צריך שיכרע עד שיתפקקו כל חוליות שבשדרה; ולא יכרע באמצע מתניו וראשו ישאר זקוף, אלא גם ראשו יכוף כאגמון:
(ה) ולא ישחה כל כך עד שיהיה פיו כנגד חגור של מכנסים; ואם הוא זקן או חולה ואינו יכול לשחות עד שיתפקקו, כיון שהרכין (פי' שהשפיל) ראשו, דיו, מאחר שניכר שהוא חפץ לכרוע אלא שמצער עצמו: [עכ"ל]

והרי אם האדם נשאר על עומדו ולא כפף את ברכיו, הא כיצד יכוף עצמו כקשת? זה לא שייך פיזית. ולא רק חולה וזקן לא יוכלו לקיים המצוה כלכתחילה, אלא כל אדם גם לא יקיים הוראת חז"ל.

אבל בין לאשכנזים ובין לספרדים העיקר צריכה להיות הכוונה, לא המעשה החיצוני. ולכן יש לכוין כדברי מהר"ל 28 שנביא כאן.

"לפיכך קודם שמזכיר השם שאז הוא קרוב אל השם יש לו לכרוע לפניו ולמסור נפשו אל השם יתברך כי אין נמצא עם השם יתברך שום מציאות והכל אפס זולתו יתברך, כי זה ענין הכריעה שהוא כורע לפניו שמוסר נפשו אליו ומבטל מציאותו אליו. וכשמזכיר השם עצמו יש לו לזקוף, כי מצד השם יתברך קיום כל הנמצאים והוא יתברך זוקף כפופים. ובכריעה זאת שהוא לפני הזכרת השם ובזקיפה שהוא זוקף כאשר מזכיר השם, בו נרמז כי כל הנמצאים הם נמצאים מאתו וממנו קיום שלהם ואצל השם יתברך הם אפס".

ומדוע כורעים בברכת מודים? עונה שם מהר"ל:
"ושני דברים הם. כי האב הוא סיבה לבֵּן ואין הבן בשביל זה קנוי לו כמו העבד, אבל העבד הוא קנוי לאדון שלו והעבד בפרט כורע לפני אדוניו שהוא שלו. ואלו שני דברים הם כנגד ב' דברים שאמר הכתוב (דברים ל"ב) 'הלא הוא אביך קָנֶךָ', ועל זה הוא כל ברכת מודים שאנו נותנים הודאה אל השם יתברך שאנו שלו, ואין אנו מצד עצמינו שום דבר רק הכל להשם יתברך. ולפיכך אומר 'על חיינו המסורים בידך ועל נשמותינו הפקודות לך" עכ"ל.

כמה יפה כתב ספר "תורת חיים". 29 זו לשונו: "ונראה לפרש, לפי שהוא ית' עושה חסד עם כל אדם בכל יום ובכל עת ובכל רגע, אלא שאין בעל הנס מכיר בְּנִיסָיו; סבור 'עולם כמנהגו הוא נוהג', ואינו מרגיש שכל פסיעה ופסיעה וכל תנועה ותנועה וכל נשימה ונשימה הוא ממנו יתברך שמו... והיה מן הראוי שיודה האדם ויברך בכל עת ובכל רגע על כל פסיעה ותנועה ונשימה, כמו שאמרו חכמים (בראשית רבה יד, ט) "כל הנשמה תהלל יה', על כל נשימה ונשימה חייב אדם להלל יה. וכל מי שאינו מעלה על לבו בכל רגע שהכל מאתו יתברך, אלא עולם כמנהגו נוהג, הרי הוא ככופר בו. ולפי שהוא מן הנמנע שיעמוד אדם מן הבקר ועד הערב ויתן שבח והודאה על כל פסיעה ונשימה ותנועה, וכל שכן רוב בני העולם הולכים תמיד אחרי הבלי העולם הזה באסיפת ממון וכיוצא בזה... ולזאת המציאו אנשי כנסת הגדולה תקנה, ויסדו לומר בכל תפלה ערב ובקר וצהרים ברכת הודאה ("מודים"), כדי שיכלול אדם בהודאה אחת את כל נשימות וחסדים ונפלאות שהוא יתברך עושה עמו בכל רגע, ויוצא ידי חובת כולן בבת אחת בהודאה אחת. ולזה יסדו לומר "מודים אנחנו לך וכו' על חיינו המסורים בידך ועל נשמותינו הפקודות לך", דהיינו על כל נשימה ונשימה, "ועל נסיך שבכל יום ויום עמנו ועל נפלאותיך וטובותיך שבכל עת ערב ובקר וצהרים" וכו'. ולכך תקנו לשחות בברכה זו, כמנהג בשר ודם המודה לחבירו דבר, הוא שוחה ומנענע לו בראשו".




^ 1.ברכות יב, א.
^ 2.משנה ברורה, סי'קיג, ס"ק יב. בשם מגן אברהם, איהו רבה ועוד.
^ 3.ברכות לד, ב.
^ 4.מלכים-א א, לא.
^ 5.מלכים-א ח, נד.
^ 6.בראשית לז, י.
^ 7.פרק ה הלכה יג. אמנם לכאורה יש לשאול, כבר בסוגיא (ברכות לד, א) ההיא נאמר לנו כי די בשחיה, ולא הוזכרה כריעה? "תנו רבנן: אלו ברכות שאדם שוחה בהן באבות תחלה וסוף בהודאה תחלה וסוף. ואם בא לשוח בסוף כל ברכה וברכה ובתחלת כל ברכה וברכה מלמדין אותו שלא ישחה ". אלא יישוב הסתירה הוא שמדובר בשחיה שבאמירת המלה "אתה". לא מדובר בכריעה שבאמירת מלת "ברוך".
^ 8.בראשית כד, יא.
^ 9.אמנם רד"ק על המקרא זה כותב "ונכרעה: כריעת הראש עם קצת הגוף, כמו שאנו כורעים בברכות" (וכן העתיק המלבי"ם למקרא זה) אבל זה בניגוד למה שקבעו חז"ל בברכות דף לד ע"ב שהבאנו לעיל.
^ 10.ירושלמי ראש השנה ג, ה.
^ 11.מלכים-א ח, נד-נה.
^ 12.דברי הימים-ב ו, יג.
^ 13.מצות עשה י"ט.
^ 14.על תהלים מזמור ל"ה, רמז תשכ"ג.
^ 15.ח"ג רעא ע"ב.
^ 16.עניני התפילה וקריאה בספר תורה.
^ 17.או"ח קיג ס"ק ד.
^ 18.מצות עשה מד ברי סופרים, התלויות ברגליים, פרקו
^ 19.קיג ס"ק יב.
^ 20.קיג ס"ק ז.
^ 21.של הרב עמנואל חי ריקי. (תחילת ביאור אצילות דערבית, פ"א פסקא ב). רב זה חי בין 1687-1743 כלומר יותר מ-150 שנה אחרי אריז"ל. כל דברי ספרו מבוססים על דברי אריז"ל.
^ 22.שנה א, בשלח פסקא ו. והגדיל לעשות בפירושו לאגדות התלמוד בספרו "בן יהוידע".שם (ברכות יב, ב) דרש הביטוי הכפול הכורע כורע בברוך, לשון כפולה לומרשיכרע ב' פעמים, תחילה הגוף ואח"כ הראש. וכן דרש "והזוקף זוקף בשם" להורות ע ל ב' זקיפות,תחילה הגוף ואח"כ הראש.
^ 23.קיג ס"ק כא.
^ 24.של הרב בנ-ציון אבא שאול, ח"ב סי' מה, סעיף לז.
^ 25."שער הכוונות", דרוש עמידה פ"ב, "פרי עץ חיים", פרק ששי.
^ 26.הל' תפילה פ"ה הי"ב.
^ 27.שו"ח קיג סעיפים ד-ה..
^ 28.נתיבות עולם, נתיב העבודה, פרק עשירי.
^ 29.נדפס לראשונה שנת 1644, של הרב אברהם שור, דבריו על בבא קמא ט"ז.
את המידע הדפסתי באמצעות אתר yeshiva.org.il