להיכן נעלם כלב בן יפונה? הרי הוא היה השותף של יהושע בן נון בהתנגדות לחטא המרגלים וזכה יחד עמו בזכות להיכנס לארץ, לנחול ולהנחיל אותה? כך שאלנו בדברינו לפרשת קדושים תשע"ט.
ננסה לענות שתי תשובות:
א. היה קשה מאוד "להכנס לנעליו" של משה. מעלתו הגדולה של משה רבנו גרמה לכך, שכל מנהיג שייבחר אחריו "יסבול" מההשוואה אליו. גם משה רבנו חשש מכך וחשב שהפתרון הוא קבוצה של מנהיגים. כך מובא בגמרא בסנהדרין (דף ח ע"א): "כתיב (דברים ל"א ז): "וַיִּקְרָא מֹשֶׁה לִיהוֹשֻׁעַ וַיֹּאמֶר אֵלָיו לְעֵינֵי כָל יִשְׂרָאֵל חֲזַק וֶאֱמָץ כִּי אַתָּה תָּבוֹא אֶת הָעָם הַזֶּה אֶל הָאָרֶץ אֲשֶׁר נִשְׁבַּע יְקֹוָק לַאֲבֹתָם לָתֵת לָהֶם וְאַתָּה תַּנְחִילֶנָּה אוֹתָם" וכתיב (כמה פסוקים מאוחר יותר (שם כג): "וַיְצַו אֶת יְהוֹשֻׁעַ בִּן נוּן וַיֹּאמֶר חֲזַק וֶאֱמָץ כִּי אַתָּה תָּבִיא אֶת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל אֶל הָאָרֶץ אֲשֶׁר נִשְׁבַּעְתִּי לָהֶם וְאָנֹכִי אֶהְיֶה עִמָּךְ" (מה פשר השינוי?) אמר רבי יוחנן: אמר לו משה ליהושע: אתה והזקנים שבדור עמהם. אמר לו הקדוש ברוך הוא: טול מקל, והך על קדקדם - דָבָּר אחד לדור ואין שני דָבָּרִין לדור".
לכן, רק אחד מהם היה יכול להנהיג, ויהושע הוא זה שנבחר. גם כלב הבין זאת, ודחה את בקשתו לשותפות בהנהגה בחמש שנים (כפי שיוכח מן הפסוקים שנצטט להלן). כל זאת, כדי שמנהיגותו של יהושע לא תהא מוטלת בספק.
ב. ועדיין קשה, מדוע לא קיבל כלב בן יפונה הנהגה, לאחר חמש שנים? כדי לענות על כך, נעיין היטב בבקשתו. וז"ל הכתוב בספר יהושע (י"ד ו-יב) "וַיִּגְּשׁוּ בְנֵי יְהוּדָה אֶל יְהוֹשֻׁעַ בַּגִּלְגָּל וַיֹּאמֶר אֵלָיו כָּלֵב בֶּן יְפֻנֶּה הַקְּנִזִּי אַתָּה יָדַעְתָּ אֶת הַדָּבָר אֲשֶׁר דִּבֶּר יְקֹוָק אֶל מֹשֶׁה אִישׁ הָאֱלֹהִים עַל אֹדוֹתַי וְעַל אֹדוֹתֶיךָ בְּקָדֵשׁ בַּרְנֵעַ".
כלב מזכיר את עצמו לפני יהושע בן נון, שנבחר בידי משה רבנו מפי הגבורה. הוא ממשיך גם אח"כ להזכיר רק את עצמו: "בֶּן אַרְבָּעִים שָׁנָה אָנֹכִי בִּשְׁלֹחַ מֹשֶׁה עֶבֶד יְקֹוָק אֹתִי מִקָּדֵשׁ בַּרְנֵעַ לְרַגֵּל אֶת הָאָרֶץ וָאָשֵׁב אֹתוֹ דָּבָר כַּאֲשֶׁר עִם לְבָבִי: וְאַחַי אֲשֶׁר עָלוּ עִמִּי הִמְסִיו אֶת לֵב הָעָם וְאָנֹכִי מִלֵּאתִי אַחֲרֵי יְקֹוָק אֱלֹהָי: וַיִּשָּׁבַע מֹשֶׁה בַּיּוֹם הַהוּא לֵאמֹר אִם לֹא הָאָרֶץ אֲשֶׁר דָּרְכָה רַגְלְךָ בָּהּ לְךָ תִהְיֶה לְנַחֲלָה וּלְבָנֶיךָ עַד עוֹלָם כִּי מִלֵּאתָ אַחֲרֵי יְקֹוָק אֱלֹהָי: וְעַתָּה הִנֵּה הֶחֱיָה יְקֹוָק אוֹתִי כַּאֲשֶׁר דִּבֵּר זֶה אַרְבָּעִים וְחָמֵשׁ שָׁנָה מֵאָז דִּבֶּר יְקֹוָק אֶת הַדָּבָר הַזֶּה אֶל מֹשֶׁה אֲשֶׁר הָלַךְ יִשְׂרָאֵל בַּמִּדְבָּר וְעַתָּה הִנֵּה אָנֹכִי הַיּוֹם בֶּן חָמֵשׁ וּשְׁמוֹנִים שָׁנָה: עוֹדֶנִּי הַיּוֹם חָזָק כַּאֲשֶׁר בְּיוֹם שְׁלֹחַ אוֹתִי מֹשֶׁה כְּכֹחִי אָז וּכְכֹחִי עָתָּה לַמִּלְחָמָה וְלָצֵאת וְלָבוֹא: וְעַתָּה תְּנָה לִּי אֶת הָהָר הַזֶּה אֲשֶׁר דִּבֶּר יְקֹוָק בַּיּוֹם הַהוּא כִּי אַתָּה שָׁמַעְתָּ בַיּוֹם הַהוּא כִּי עֲנָקִים שָׁם וְעָרִים גְּדֹלוֹת בְּצֻרוֹת אוּלַי יְקֹוָק אוֹתִי וְהוֹרַשְׁתִּים כַּאֲשֶׁר דִּבֶּר יְקֹוָק".
מאוד בולט כי כלב, לא דיבר בענווה כשבא אל יהושע ודרש את השותפות. שמונה עשרה פעמים מזכיר כלב את עצמו ואת זכויותיו. ה'אני ואני ואני' חוזר על עצמו. גם כשפעם אחת הוא מזכיר את זכותו של יהושע בן נון הוא מקדים את עצמו אליו.
המסקנה המתבקשת היא כי ענווה היא תנאי הכרחי, כדי לקבל מלכות והנהגה. גם מנהיג שאהבת הארץ והאמונה בקב"ה כל כך חזקה אצלו, אסור שמידת הענווה לא תתפוש מקום מרכזי באישיותו ובדרך התבטאותו.

דווקא בערב יום העצמאות, כשפינו מלא רינה והודאה לקב"ה, על כל הטובות שהוא גומל עמנו, נתפלל שנזכה כי בראש הציבור והמדינה יעמדו תמיד מנהיגים שהענווה היא עטרת לראשם.