סיפור חסידי מספר שלאחת העיירות בפולין הגיעה השמועה שלמחרת תגיע הרכבת הראשונה לעיירה. בהגיע הרכבת, יצאו לקראתה כל בני העיירה וביניהם יצא גם אדמו"ר העיירה וחסידיו. החל האדמו"ר למשש בידיו את קרונות הרכבת בהתלהבות גדולה, קרון אחר קרון עד שהגיע לקטר, התרכז בו בשמחה ושוב עבר לקרונות. תמהו חסידיו לפשר התנהגותו, כי מה לאדמו"ר ולהתלהבות כזאת מענייני החומר, ושאלוהו על כך. השיב להם האדמו"ר: אינכם מבינים. דבר גדול ראיתי! ראיתי איך קרון חם אחד יכול למשוך אחריו הרבה קרונות קרים מאוד. איך אדם אחד שרוח גדולה יש בו יכול להדביק ברוחו הרבה אנשים מחוסרי משמעות ורוח.
אכן הדברים אמיתיים. חייב להיות קטר חם מאוד כדי למשוך את הרכבת, אך תנאי נוסף חייב להתקיים והוא שהקרונות חייבים להיות מחוברים אליו וקשורים בו.
אנו חיים בדור מיוחד ומורכב מאוד. וכהגדרת הרב זצ"ל: "מוזר הוא הדור הזה, פראי הוא אבל גם נעלה ונישא". הרב כתב את מאמר הדור כדי לפתוח צוהר לעולמו הפנימי של הדור במצב שבו הדור נראה מתרחק והולך ומתנתק מערכי היהדות ומורשתנו בכלל. הסתכלות חיצונית עלולה להביא לייאוש ולחידלון, ולעומתה המבט הפנימי, ראיית הערכים שכן מגלה במעשיו והבנת הסיבה להתרחקותו מביאים ליכולת להאמין בכוחו ובסגולתו ולהתאזר באורך רוח תוך הבנת תהליך.
יסוד הסגולה והבחירה שעליו גדלנו, וההדרכה של קירוב הבנים בכל מצב גם אם התרחקו, מתוך ההבנה שדור עקבתא דמשיחא טוב בפנימיותו ורע מבחוץ - במעשיו. אך כחלק מהדור, הציבור הציוני הדתי, דור התורה והעבודה, עובר גם הוא תהליכים לא פשוטים בכלל והדברים באים לידי ביטוי בנוער שלנו.
אתגר גדול ניצב היום בפני המחנכים בכל המסגרות החינוכיות המגלה את המורכבות שנמצאת בנוער עצמו. מצד אחד נוער רציני אינטליגנטי, לומד, ומצד שני תופעות ירודות שלא ראינו כמותן בדורות קודמים. אחוזים גבוהים מאוד של בני הנוער ממשיכים בלימודי קודש אחרי התיכון, במכינות, בישיבות ובמדרשות, אך אנו עדים לתופעות שלא הכרנו כמותן בבית המדרש. שעמום, חוסר בדרישה ומשמעת עצמית, בחירה במשימות קלות שלא דורשות מאמץ מיוחד, פינוק גדול, השכמה מאוחרת, תרבות שלמה של בילויים, היצמדות למכשיר הסלולרי עם כל מה שכנוס בו, צפייה בסדרות אינטרנטיות ועוד. נערים פני זקנים ילבינו, הרבנים הוותיקים והמלאים נשארים במיעוט מתעניינים וההתעניינות היא דווקא במורים הצעירים והקרובים אליהם.
והדבר החדש שאנו עדים לו בשנים האחרונות הוא תופעה של גם וגם. פנייה לעולם התורני ולבית המדרש, התעלות רוחנית והתחזקות, שבאות יחד ובמקביל עם עולם החול עם כל עוצמתו, הנאותיו ותאוותיו. כמין חיים כפולים שבראייה הפשוטה שלנו נראים כל כך סותרים ולהם נראים דווקא כל כך טבעיים. הם אפילו לא מבינים את הבעיה, אפשר ללמוד גמרא בעיון מתוך התלהבות גדולה ובמקביל לצאת עם החברה ולא לשמור נגיעה, במקרה הטוב. ללמוד לימוד אינטנסיבי בבית המדרש, ובערב לגלוש באינטרנט לאתרים שאינם ראויים. ללמוד שבוע שלם ובחמישי לצאת לפאב ולמקומות בילוי מפורסמים עם החברים ולהשתכר. כאשר מישהו בוחר בחטא - הדבר נורא, אך כאשר עושה את החטא ולטעמו זוהי נורמה תקינה ולא חטא - זה נורא הרבה יותר וצריך להעסיק אותנו.

לחבר בין הדורות
דור השפע מזמן פיתויים והתמודדויות שלא היו בזמן שאנחנו עברנו את תהליך התבגרותנו. אי אפשר כלל להשוות בין הדורות ובין האתגרים. ועלינו מוטלת המשימה לנתח ולהבין את הדור על מנת שנוכל לכבד ולאהוב אותו, ובעיקר לדעת איך לתקן ולרומם אותו. מחנכים דגולים בעלי רוח גדולה אינם מספיקים בעת הזאת, יש צורך לחקור ולהבין איך לחבר בין הדורות. איך לחדור לנפשו של הדור ולהשפיע עליו.
אזכיר את הדברים הנוקבים של האדמו"ר מפיאסצנה הי"ד בספרו 'חובת התלמידים' הקוראים לנו לחשבון נפש ולעבודה: "ועל זה ידווה לבנו ותסמר שערות ראשנו, בראותנו את הדור הצעיר איך יצא ונתפקר רחמנא לצלן, אין בו לא אמונה, לא יראה ולא תורה, שונאים הם את ה' ואת ישראל עבדיו. מנהלי וראשי הישיבות הנמצאים בראשם, ורבם בתוך ישיבותיהם ותלמידיהם ורק בחורי חמד נגד עיניהם, מתנחמים לאמור, הן אמת שיש עתה הרבה חופשים, אבל לא אלמן ישראל, גם בני ציון המצוינים בהלכה ועם ד' לבבם נמצאים. אבל יושיטו נא ראשם חוץ מד' אמות של ישיבותיהם, ויראו נא את ההמון הגדול החופשים רחמנא לצלן... והאם גם בתלמידי ישיבותינו כבר בטוחים אנו, והאם בהם כבר עשינו את אשר עלינו לעשות... ובמה אנו בטוחים שלמחרת בעזבם את הישיבה או לאחר זמן קצר, לא יתפקרו ולא יחללו את השבת חס ושלום, כאשר עינינו בענינו כבר ראו..."
כבר בדורו רואה בעל 'חובת הלבבות' בעיה גדולה של חיבור הנוער, מציאות של ריחוק ואף התפקרות, ודורש מאיתנו אחריות גם כלפיהם, ומדגיש שקיום החיבור כפי שמתגלה בבית המדרש אינו מובטח שיתקיים: "ואם כן אנחנו הדור הגדול מהם דור המחנך אותם, אשר עלינו החוב למסר להם את קדושת ה' תורתו ועבודתו, האם יכולים אנו לאמור במנוחת הנפש, ידינו לא שפכו את הדם הזה של נשמות ישראל לבאר שחת. ואם באמת רוצים אנו לשוב לה' ולתקן את אשר עיוותנו בזה, עלינו להכיר גם את חלק אשמתנו בזה, כי אף אם בהם פצע אשר לא היה בבני הנוער אשר לפנים, אנו למה הזנחנו אותם מבלי חקר ומבלי עמוד על מחלת נפשם בעודם רכים ובידינו לדעת איך ובמה לרפאותם שאל כל אשר נחפוץ נטם... לא בהשערות, רק בחוקים איתנים ובעבדות חזקות עלינו לבאר בראשונה מה החלוק בין דור לדור, למה בדורות הקדומים לנו כל חנוך שהוא היה מועיל, תלמידי כל מלמד ובני כל אב רובם ככולם היו עובדי ד', ולא כן עתה".
האדמו"ר כותב את הדברים ביחס לדורו, ומה נענה אנחנו בתופעות של דורנו שחמורות הרבה יותר? ובכל זאת הרב קורא לנו לבחון בחינה עמוקה ומדעית מה עובר על הדור ומה ניתן לעשות כדי לרפא אותו ולהצליח להשפיע עליו כבדורות הקודמים.
תשובה לכך לא יכולה להינתן במאמר שכזה, כי נדרשים לחשיבה משותפת כל הרבנים והמחנכים, לבחון בכל כוחות המחשבה והיצירתיות מה ניתן לעשות וכיצד נכון לפנות אל הנוער. אנסה להציע דגש אחד: אם בעבר אפשר היה להסתפק בישיבות בר"מים שיעבירו שיעורים טובים, ולכל היותר תוספת של משרת משגיח שישוחח עם הנוער, הרי שכיום אין הדבר יכול לחול. פרט לצורך בשיעורים וברמה הרוחנית הגבוהה, הצעירים זקוקים להכוונה ולמורה דרך במקום שבו הם נמצאים.
הם נמצאים כל הזמן בדילמות ובעימות. המאבק על שמירת הברית, שמירת העיניים, שליטה בתוכני הגלישה במחשב ובסלולרי, קשה ומאתגר מאוד. הנוער מוצא את עצמו במהלך מתמיד של נפילות ועליות. הרב כיום נדרש מצד אחד לרמה ולאורות גבוהים המציבים רף גדול של שאיפה, ומצד שני ליכולת לרדת למקום החניך להבין אותו, ועל ידי כך לעזור לו בהתמודדויות שלו ולצמצם את הפער שבין שני העולמות.
נדרשים אנו לשלושה יסודות: קירוב, אמונה ודרישה. יש להתקרב אל הנוער ולקרב אותו, להקשיב לו ולהבין את מצוקותיו. יש להאמין בו אמונה ללא ספקות, בסגולתו וביכולתו להגיע למעלות גבוהות, ולטעת בו את התחושה הזאת, את האמונה בעצמו, ובמקביל להציב דרישה גבוהה, כזו שלא מתפשרת, הנובעת מתוך אמונה זו. אין להוריד ולהנמיך את הדרישה והשאיפה, אלא לעבוד במקביל בשני הערוצים: רמה גבוהה ורוח גדולה כשהרב והמחנך מתכופף אל החניך כדי להיות מעורב בעולמו ומבוכותיו.
כך עולה ופועלת תנועת בני עקיבא המציינת בשבת זו 90 שנה להיווסדה, מתוך קרבה, אמונה ודרישה מהנוער ואמון גדול בכוחו להתקדם קדימה. אין לנו אלא להתפלל שגם ב-90 השנים הבאות תמשיך בדרך המיוחדת שלה לחינוך דור נאמן ומסור לתורתו, לעמו ולארצו.

מתוך העיתון בשבע