וידבר ה' אל משה בהר סיני לאמר"
אחרי הפסוק הנ"ל הפותח את הפרשה, מצווה ה' את משה למסור לבני-ישראל את פרטי מצוות שנת השמיטה. למה התורה מספרת לנו שה' דיבר עם משה על השמיטה דווקא בהר סיני?
מצוות שמיטה ויובל מתקיימות רק בארץ ישראל, כשכל יושביה עליה. אם לא מקיימים אותן"גָּלוּת בָּא לְעוֹלָם, וּמַגְלִין אוֹתָם וּבָאִין אֲחֵרִים וְיוֹשְׁבִין בִּמְקוֹמָן" (שבת לג ( המצווה הזאת מלמדת עד כמה תלויה הישיבה בארץ במתנת ה'. זה מה שהקב"ה מוסיף ואומר לישראל: "הָאָרֶץ אֲשֶׁר אֲנִי נֹתֵן לָכֶם". תזכרו שמתנת הארץ היא מתנת ה' ותלויה בקשר אתו ("אור החיים" על הפרשה( הישיבה בארץ ומתן תורה מסיני קשורים זה בזה. ארץ ישראל היא המקום שאליו אלוקים מכוון את דבריו בהר סיני. לוחות הברית שניתנו בהר סיני אמורים להגיע לירושלים, לבית המקדש. רוב המצוות ניתנות לקיום רק בארץ. גם המצוות שניתנות לקיים בחוץ לארץ עיקרן הוא דווקא בארץ. לכן מדגישה לנו התורה כי המצווה הזאת שתלויה יותר מכולן בארץ ישראל ניתנה במקום שקיבלו את התורה, לומר לנו עד כמה התורה והארץ אחוזות זו בזו.

"וַעֲשִׂיתֶם אֶת חֻקֹּתַי וְאֶת מִשְׁפָּטַי תִּשְׁמְרוּ .. וִישַׁבְתֶּם עַל הָאָרֶץ לָבֶטַח. וְנָתְנָה הָאָרֶץ פִּרְיָהּ.. וִישַׁבְתֶּם לָבֶטַח עָלֶיהָ"
קשר הדוק קיים בין עם ישראל לארץ ישראל. ניתן לראות באופן מוחשי שהארץ מגיעה לידי התפתחות ופריחה מופלאים ומעל הטבע, סייעתא דשמיא מיוחדת, רק כאשר היא מיושבת על ידי עם ישראל, מה שלא היה קיים מעולם בתקופות בהן היתה הארץ מיושבת על ידי בני עמים אחרים. מובן וברור, שצריכים להיזהר שלא לתלות דבר זה בתפיסה המוטעית של "כחי ועצם ידי"hh אלא בהשגחה פרטית ומיוחדת שמעניק לנו בורא העולם.
את הקשר המיוחד בין העם לארצו התנתה התורה בתנאי, והוא: שמירת המצוות. בספר 'משך חכמה' הקשה: מדוע כפלה התורה את עניין הישיבה לבטח, בפסוק י"ח ("וישבתם על הארץ לבטח") ובפסוק י"ט ("וישבתם לבטח עליה")? תשובתו: שני גורמים יוצרים את שנאתן של האומות אל ישראל: האחד – דתם המיוחדת, המבדילה אותם מבין העמים; והשני – חיי העושר והרווחה של עם ישראל בהיותם יושבים על אדמתם, דבר המוליד קנאה אצל העמים. לאור גורמים אלו, נשאלת השאלה: אומות העולם מתמלאים שנאה לעם ישראל, ורצון בלתי נשלט מתעורר אצלם להכחיד את העם היהודי. מי, אפוא, יהיה ערב לבטחונם של יושבי הארץ?
על שאלה זו משיבה התורה ואומרת, שהערובה והבטחון שלנו להמשך קיומנו בארץ ישראל הוא בזמן שישראל בוטחים בהקב"ה ומקיימים את מצוותיו. באופן זה – ובאופן זה בלבד – זוכים שה' יהיה "עזרם ומגינם הוא" (תהלים קט"ו, י').

להרבות אהבה בספירת העומר
ריבוי אהבה לתקן קלקול תלמידי רבי עקיבא
כתב רבנו יוסף חיים זיע"א בלשון חכמים (ח"א ע"ז): "הַיָּמִים שֶׁל ספִירַת הָעֹמֶר, צָרִיךְ להַרְבּוֹת בָּהֶם תַּחֲנוּנִים, וּבִפְרָט בּעֵת הַסּפִירָה, כִּי הַשָּׁעָה צרִיכָה לכָךְ מאֹד, ויִזָּהֵר להַרְבּוֹת בָּהֶם בִּטְבִילָה, למַתֵּק הַדִּינִין בּמֵי הַחֶסֶד, ויִזָּהֵר בָּהֶם מאֹד מאֹד מִן כַּעַס וּמִקּטָטָה וּמַחְלֹקֶת בַּבַּיִת וּבַחוּץ, ויַרְאֶה אוֹתוֹת אַהֲבָה ורֵעוּת, הֵן לִבְנֵי בֵיתוֹ הֵן לַאֲנָשִׁים אֲחֵרִים". טעם העניין הוא שבאותה תקופה מתו תלמידי רבי עקיבא, "שלא נהגו כבוד זה בזה". צריך לשים לב שהגמרא לא אמרה שזלזלו זה בזה, אלא לא דיברו בכבוד זה לזה. באמת בדורנו זה דבר שצריך להעיר עליו, שכן יש כאלה שמזלזלים בתלמידי-חכמים שאינם מהחסידות שלהם או מצבע הכיפה שלהם.
כיבוד תלמידי-חכמים כסגולה לאריכות ימים
בגמרא (מנחות סח) מובא מעשה ברבי טרפון שדן בשאלה למה במקרה שהביאו מנחות מן החדש קודם הבאת העומר – המנחה פסולה, ובמקרה שהביאו קודם להבאת שתי הלחם – המנחה כשרה. אמר לפני רבי טרפון אחד התלמידים, יהודה בר נחמיה: לפני קרבן העומר אסור גם לאנשים לאכול חדש. אחרי הקרבת העומד מותר לאנשים ואסור רק למנחות. לכן אם הקריבו למנחות בדיעבד זה כשר.
שתק רבי טרפון. צהבו פניו של רבי יהודה בן נחמיה (חייך מול רבי טרפון). אמר לו רבי עקיבא: יהודה! צָהֲבוּ פניך שהשבתָ את הזקן? תמהני אם תאריך ימים. אמר רבי יהודה ברבי אלעאי: אותו הפרק פרס הפסח היה (ערב פסח היה), כשעליתי לעצרת (באתי לחג השבועות) שאלתי אחריו: יהודה בן נחמיה היכן הוא? ואמרו לי: נפטר והלך לו. מעשה זה בא ללמד שיהודה בן נחמיה לא ביזה חלילה את רבי טרפון, אלא חייך על תשובתו הנכונה, ורק מכלל חיוכו נראה זלזול קל ברבי טרפון. אפילו הכי הלך לעולמו תוך כדי ימי העומר. והוא לא היה אחד מעשרים-וארבעה אלף תלמידי רבי עקיבא שמתו בין פסח לעצרת. רק שהזמן גורם.
שנאת חינם בירושלים לפני חורבן בית שני
בגמרא מובא שלקראת סוף ימי הבית השני הייתה מלחמת אחים בירושלים. זאת המלחמה שעליה ועל שכמותה נאמר כי בשנאת חינם נחרב הבית השני. ו"צָּרוּ מַלְכֵי בֵּית חַשְׁמוֹנָאִי זֶה עַל זֶה, וְהָיָה הוֹרְקְנוּס מִבַּחוּץ וְאַרִיסְטוֹבְּלוּס מִבִּפְנִים". ובאותה שעה לא היו להם שעורים להקריב את העומר.
עד שבא חירש אחד ושם ידו האחת על גג של בית וידו השנייה על צריף. ואמר להם חכם אחד ושמו מרדכי, שהוא רומז כי יש שעורים להקרבת העומר במקום שנקרא "צריפים גגות" או "גגות צריפים", וכך היה גם במעשה זה וגם בשתי הלחם.
מעשה זה היה כמה עשרות שנים קודם חורבן הבית וקודם מחלוקתם של תלמידי רבי עקיבא, שהייתה סמוך אחרי החורבן. וגם פה שנאת החינם קלקלה את הקרבת העומר ושתי הלחם.
הריני אוהב כל אחד מישראל כנפשי ומאודי – באמת
אנו אומרים בכל יום ויום לפני התפילה כדברי האר"י הקדוש: "הֲרֵינִי מקַבֵּל עָלַי מִצְוַת עֲשֵׂה שֶׁל 'ואָהַבְתָּ לרֵעֲךָ כָּמוֹךָ' וַהֲרֵינִי אוֹהֵב אֶת כּל אֶחָד מִבּנֵי יִשְׂרָאֵל כּנַפְשִׁי וּמְאוֹדִי". אבל לפעמים אנחנו רק אומרים בפה ולא רוצים לקיים דבר זה באמת.
בימים אלו אנו צריך להשתדל ביותר לכוון באמת ולהרבות בחסדים, ומי שרואה משפחה שאין לה מה לאכול, מצווה לעזור להם במאכלים ללא שיתביישו. למשל, יניח ליד הדלת וילך, כשם שמובא בגמרא על חכמים שעשו כן. וזהו מתן בסתר, וזהו אהבה ואחווה, שלום ורעות.
ובזכות זה נזכה אנחנו שנתחבר עם הקב"ה בביאת המשיח ובבניין בית המקדש, ושם כולנו כאחד נברך את הקב"ה ונתברך מהקב"ה בעגלא ובזמן קריב ואמרו אמן. אהבת עולם תביא להם וברית אבות לבנים תזכור
אהבת עולם קדמה לתורה
בימי ספירת העומר, בשבת שלאחר חג הפסח, מתחילים לקרוא בפרקי אבות. מה הטעם לכך? נראה שהטעם הוא, כי כל פרקי אבות הם דברי מוסר,
וכשם שאב מייסר את בנו, כמו שכתוב: "כאשר ייסר איש את בנו", כך גם פרקי אבות הם דברי מוסר לעם ישראל בבחינת "דרך ארץ קדמה לתורה" – למתן תורה.
עיקר המוסר לעם ישראל הוא ללמד את עם ישראל שהם אהובים לפני הקב"ה, שיש לכל אחד מהם חלק לעולם הבא. לכן מתחילים כל פרק במסכת אבות במילים: "כל ישראל יש להם חלק לעולם הבא, שנאמר ועמך כולם צדיקים, לעולם יירשו ארץ, נצר מטעי מעשה ידי להתפאר".
מתן תורה מתחיל באהבה
האהבה הזאת היא הקדמה חשובה למתן תורה. כך אנו אומרים בכל תפילת ערבית ושחרית "אַהֲבַת עוֹלָם אֲהַבְתָּנוּ ה' אֱלֹקֵינוּ", ובזכות אותה אהבת עולם לימדת אותנו ואת אבותינו תורה. "וַתּלַמּדֵמוֹ חֻקֵּי חַיִּים לַעֲשׂוֹת רצוֹנךָ בּלֵבָב שָׁלֵם".
גם אנחנו משיבים באותה מטבע ואנחנו אוהבים את הקב"ה בכל לבבנו נפשנו ומאודנו: "ואָהַבְתָּ אֵת ה' אֱלֹקֶיךָ בּכל לבָבךָ וּבְכל נַפְשׁךָ וּבְכל מאֹדֶךָ". ומכוח אותה אהבה לאלוקים אנו לומדים תורה, כמו שמופיע בפסוק מיד אחר כך: "והָיוּ הַדּבָרִים הָאֵלֶּה אֲשֶׁר אָנֹכִי מצַוּךָ הַיּוֹם עַל לבָבֶךָ" וכו'.
אלה הדברים שהקב"ה אומר לבני-ישראל לפני מתן תורה (שמות יט): "אַתֶּם רְאִיתֶם אֲשֶׁר עָשִׂיתִי לְמִצְרָיִם וָאֶשָּׂא אֶתְכֶם עַל כַּנְפֵי נְשָׁרִים וָאָבִא אֶתְכֶם אֵלָי: וְעַתָּה אִם שָׁמוֹעַ תִּשְׁמְעוּ בְּקֹלִי וּשְׁמַרְתֶּם אֶת בְּרִיתִי וִהְיִיתֶם לִי סְגֻלָּה מִכָּל הָעַמִּים כִּי לִי כָּל הָאָרֶץ: וְאַתֶּם תִּהְיוּ לִי מַמְלֶכֶת כֹּהֲנִים וְגוֹי קָדוֹשׁ – אֵלֶּה הַדְּבָרִים אֲשֶׁר תְּדַבֵּר אֶל בְּנֵי יִשְׂרָאֵל".

ואמרתם כה לחי
מסופר על הבן איש חי שבא לבקר בארצנו, והסתובב במקומות רבים. בית היתר הלך לקבר רשב"י במירון, ושמע ששרים שם את השיר "בר יוחאי נמשחת אשריך" של רבנו שמעון לביא זצ"ל. והנה, אחר שעמד מעט מהורהר, פתח הבן איש חי את פיו והחל לשורר שיר שחיבר באותו הרגע ממש, הלא הוא שירו המפורסם "ואמרתם כה לחי". את השיר חיבר על סדר האל"ף-בי"ת ולא על פי אותיות שמו – כי רצה להסתיר עצמו. ובאמת, אף-על-פי ששיר זה התפרסם בכל תפוצות ישראל, רבים לא יודעים מי מחברו, ויש החושבים שמקורו הוא מעתיק יומין.
אצלי בבית יש ספר "אדרא רבא ואדרא זוטא", ובסופו הדפיסו את השיר "ואמרתם כה לחי", וכתוב שם שחיברו מרן הרי"ח הטוב נר"ו, משמע שכבר בחייו התפרסם והודפס לכל ישראל, שכן את הכינוי "נר"ו" נהוג היה לכתוב לרבנים בעודם בחיים.
והנה היום כבר ידוע ומפורסם, שלמי שיש נשמה שכוללת את כל כללות ישראל – הוא זוכה ששיריו ופיוטיו מתפרסמים בקרב כל ישראל. לדוגמה, רבי שלמה אלקבץ חיבר את "לכה דודי", וכל ישראל שרים זאת בליל שבת. וכך זכה גם רבנו יוסף חיים שיפרסם שירו זה.
גם לקבר בניהו בן יהוידע, השוכן ליד עיר הקודש צפת, הגיע הבן איש חי, וכשעמד שם ליד מצבת האבן, הרגיש כי הוא מקבל רוח מיוחדת. מאז הוא החליט לקרוא לספריו העצומים על שמו, כפי שכתוב בפסוק (שמואל ב, כג): "וּבְנָיָהוּ בֶן יְהוֹיָדָע בֶּן אִישׁ חַי (חַיִל) רַב פְּעָלִים מִקַּבְצְאֵל".
אחר כך פנה אל עיר הקודש ירושלים, ובבואו אל העיר העתיקה נכנס אל ישיבת בית-אל. משם פנה הבן איש חי אל עיר הקודש חברון ורצה להיכנס אל מערת המכפלה. יהודי המקום סיפרו לו כי השלטונות הערביים לא מרשים ליהודים להיכנס אל תוך המערה, אלא רק לעלות בשבע המדרגות הראשונות המובילות אליה. ניגש הבן איש חי לשייח' הראשי של חברון וביקש ממנו שיתחשב בו, שכן הוא בא מבגדאד והוא חפץ להיכנס אל תוככי המערה. כמובן שהשייח' המרושע לא הסכים לדבר. פנה אליו שוב הבן איש חי ובחכמתו העצומה נאם לפניו את הפסוק: "כי השוחד יעור עיני חכמים, ויסלף דברי צדיקים", בעוד שהוא אומר את הפסוק בעברית ורק את המילים "חכמים" ו"צדיקים" הוא אמר בערבית.
מששמע אותו שייח' את המילים הללו יוצאות מפי קודשו של העומד מולו, נשתחד ונתעוור ומיד נתן לו להיכנס אל מערת המכפלה.
וסיים הרב את הסיפור ואמר: וזו כטיפה מן הים מול גדלותו וחכמתו העצומה של מרן בעל הבן איש חי זיע"א.

הזוהר והגאולה
ציפית לישועה?
יש גמרא שאומרת כי כל אדם שמגיע למרומים אחרי מאה-ועשרים יישאל: האם ציפית לישועה? האם ציפית למשיח שיבוא? האם ציפית למקדש שייבנה?
הזוהר (בשלח נה:) אומר שרק מי שהתפלל באמת לגאולה שלמה יזכה לשמוח בבניינה. הוא מסביר זאת על הפסוק האמור בישעיהו "קוֹל צֹפַיִךְ נָשְׂאוּ קוֹל יַחְדָּו יְרַנֵּנוּ, כִּי עַיִן בְּעַיִן יִרְאוּ בְּשׁוּב ה' צִיּוֹן". "אמר רבי יהודה הוה יתיבנא קמיה דרבי שמעון בר יוחאי וקרינא האי קרא "קוֹל צֹפַיִךְ נָשְׂאוּ קוֹל יַחְדָּו יְרַנֵּנוּ" מאן אילין קול צופיך? אילין דמצפין אימתי ירחם הקב"ה עלינו למבני ביתיה. "נָשְׂאוּ קוֹל"? "ישאו קול" מבעי ליה?
תרגום: אמר רבי יהודה בר אלעאי: הייתי יושב לפני רבי שמעון בר יוחאי וקראתי את הפסוק "קוֹל צֹפַיִךְ נָשְׂאוּ קוֹל יַחְדָּו יְרַנֵּנוּ, כִּי עַיִן בְּעַיִן יִרְאוּ בְּשׁוּב ה' צִיּוֹן". ופירשתי את המילים "קוֹל צֹפַיִךְ" על אלה שמצפים מתי ירחם ה' על עמו ויבנה את בית המקדש. אלא ששאלתי למה כתוב בלשון עבר, "נָשְׂאוּ קוֹל"? היה צריך לומר בלשון עתיד, שהם יישאו קולם בשמחה בעת הגאולה השלמה. ומתרץ שם בזוהר: "אלא כל בר נש דבכי וארים קליה על חרבן ביתיה דקודשא בריך הוא, זכי למה דכתיב לבתר, יחדיו ירננו, וזכי למחמי ליה בישובא בחדוותא". תרגום: כל מי שבכה ונשא קולו על חורבן ביתו של הקב"ה, הוא יזכה לרנן יחד עם כולם והוא יזכה לראות את בניינו ובניין עם ישראל בשמחה.
ספר הזוהר – הכנה לגאולה
ספר הזוהר עוסק כולו בהכנה לגאולה. כמו שכתוב בזוהר עצמו (נשא קכ"ד ב) "ובגין דעתידין ישראל למטעם מאילנא דחיי דאיהו האי ספר הזוהר, יפקון ביה מן גלותא ברחמי". תרגום: ובגלל שעתידים בני-ישראל לטעום מעץ החיים שהוא ספר הזוהר, יצאו בני ישראל מן הגלות ברחמים. על ידו. ברחמים דווקא ולא בדין ובייסורים. על זה אנחנו מתפללים בכל עת, ובמיוחד בל"ג בעומר.
שפתותיו של רשב"י דובבות בקבר - בגמרא מסכת יבמות (צז): "אָמַר רַבִּי יוֹחָנָן מִשּׁוּם רַבִּי שִׁמְעוֹן בֶּן יוֹחַאי: כָּל תַּלְמִיד חָכָם שֶׁאוֹמְרִים דְּבַר שְׁמוּעָה מִפִּיו בָּעוֹלָם הַזֶּה, שִׂפְתוֹתָיו דּוֹבְבוֹת בַּקֶּבֶר". רשב"י בעצמו אומר את הדברים הללו, והם בוודאי נכונים גם לגביו. לכן בעת שאנו לומדים את תורתו, הוא לומד אתנו. ובוודאי אם אנו עושים זאת במירון, ובמיוחד ביום ל"ג בעומר ובימים הסמוכים אליו. אנו מתפללים לגאולתם של ישראל ברחמים, ומקווים להצטרף לתפילתו של רבי שמעון על ישראל שיכול לפטור את העולם יחד עם רבי אלעזר בנו. אכי"ר.

סהדי במרומים
כשהגיע הרב לאירוע בבית חולים "לניאדו" בנתניה, שהה האדמו"ר מצאנז שליט"א, האדמו"ר הנוכחי, בטבריה. כשומעו שהרב נמצא בעירו, מייד חזר ובא לנתניה ואמר: מקובלני מאבי ע"ה, שהרב מרדכי אליהו רגליו בארץ וראשו בשמים.
עצתו אמונה סיפר הרב, שיום אחד הגיע אליו ראש ישיבה אחד וסיפר לרב את צרת נפשו, שאין תוכו כברו ומלא הוא במחשבות והרהורי כפירה רחמנא ליצלן. הרב לקח את ספר התניא קדישא ואמר לו: לך תטבול במקווה ולאחר מכן תיקח את ספר התניא ותקרא אותו מראשו לסופו בלי להתעכב ולהעמיק, ואחרי שתסיים בגירסא תתחיל ללמוד אותו בהבנה והעמקה. אחרי כחודש חזר אותו ראש ישיבה לרב וסיפר שנעשה ברייה חדשה