בית המדרש

  • כשרות א הצומח והחי
לחץ להקדשת שיעור זה
פרק א

חדש

א - קרבן העומר ואיסור חדש. ב - המצווה בחילופי הזמנים בארץ ובעולם. ג - איסור 'חדש'. ד - איסור קציר. ה - חדש בחוץ לארץ. ו - תערובות וספקות.

undefined

הרב אליעזר מלמד

סיוון תשע"ט
14 דק' קריאה
א - קרבן העומר ואיסור חדש
מצווה להקריב בכל שנה, ביום שלמחרת חג ראשון של פסח, בט"ז בניסן, את ראשית התבואה החדשה כמנחה לה', כדי שראשית תבואת כל שנה תהיה לה'. בנוסף לכך, אסור לאכול מהתבואה החדשה לפני הקרבת העומר, ואף אסור לקצור מהתבואה החדשה לפני קצירת השעורים לקרבן העומר. שנאמר (ויקרא כג, ט-יד): "וַיְדַבֵּר ה' אֶל מֹשֶׁה לֵּאמֹר. דַּבֵּר אֶל בְּנֵי יִשְׂרָאֵל וְאָמַרְתָּ אֲלֵהֶם: כִּי תָבֹאוּ אֶל הָאָרֶץ אֲשֶׁר אֲנִי נֹתֵן לָכֶם וּקְצַרְתֶּם אֶת קְצִירָהּ, וַהֲבֵאתֶם אֶת עֹמֶר רֵאשִׁית קְצִירְכֶם אֶל הַכֹּהֵן. וְהֵנִיף אֶת הָעֹמֶר לִפְנֵי ה' לִרְצֹנְכֶם, מִמָּחֳרַת הַשַּׁבָּת יְנִיפֶנּוּ הַכֹּהֵן. וַעֲשִׂיתֶם בְּיוֹם הֲנִיפְכֶם אֶת הָעֹמֶר כֶּבֶשׂ תָּמִים בֶּן שְׁנָתוֹ לְעֹלָה לַה'. וּמִנְחָתוֹ שְׁנֵי עֶשְׂרֹנִים סֹלֶת בְּלוּלָה בַשֶּׁמֶן אִשֶּׁה לַה' רֵיחַ נִיחֹחַ וְנִסְכֹּה יַיִן רְבִיעִת הַהִין. וְלֶחֶם וְקָלִי וְכַרְמֶל לֹא תֹאכְלוּ עַד עֶצֶם הַיּוֹם הַזֶּה עַד הֲבִיאֲכֶם אֶת קָרְבַּן אֱלוֹהֵיכֶם, חֻקַּת עוֹלָם לְדֹרֹתֵיכֶם בְּכֹל מֹשְׁבֹתֵיכֶם".
זמנו של קרבן העומר למחרת חג ראשון של פסח, שכך היא מסורת חכמים בפירוש הכתוב מִמָּחֳרַת הַשַּׁבָּת - ממחרת שביתת יום טוב ראשון של פסח. שביתת יום זה נועדה להתחזקות באמונה על ידי זיכרון יציאת מצרים ואכילת המצה בליל הסדר, ומתוך כך נצטווינו להקריב את התבואה החדשה, כדי שכל אכילתנו במשך השנה הבאה תהיה מתוך כוונה זו. כיוון שיום קרבן העומר קבוע, גם אם הוא חל בשבת, קצירתו, הכנתו והקרבתו דוחות את השבת.
ואף שהחיטה היא המין המשובח שבחמשת מיני דגן, קרבן העומר מן השעורים, שכך קיבלנו במסורת ממשה רבנו, וכך הוא גם טבע הארץ, שהשעורים מקדימות להבשיל לפני פסח, ואילו החיטה לאחר הפסח. ויש בזה רמז, שגם השעורה, שהיא מאכל בהמה, ומבטאת את הצד הבסיסי והנמוך שבאדם, ולכן היא צומחת תחילה, צריכה להתקשר לקדושה. מליל קציר העומר סופרים שבעה שבועות, ארבעים ותשעה ימים, ובכך מתכוננים ומתעלים עד חג השבועות זמן מתן תורתנו, שבו נצטווינו להקריב את 'שתי הלחם', שהוא הקרבן הראשון שהיו מקריבים מהחיטים של השנה החדשה. נמצא שהעומר התיר לכל ישראל לאכול מהתבואה החדשה, וקרבן 'שתי הלחם' התיר להקריב במקדש מנחות מהתבואה החדשה (מנחות סח, ב; עי' פנה"ל מועדים יג, ז).
זמן מצוות קציר העומר בליל ט"ז בניסן, וכל הלילה כשר לקציר. מצווה להביא שעורים שגדלו קרוב לירושלים, ואם השעורים שבקרבת ירושלים עדיין לא הבשילו, היו מביאים שעורים ממקומות רחוקים, ובלבד שיהיו מארץ ישראל. נהגו לקצור את העומר ולהביאו לעזרה בטקס מכובד ובקהל רב, כדי לחזק את מסורת חכמים במצווה. לאחר שהשעורים הובאו לעזרה, גרגירי השעורים הוצאו מהשיבולים ועברו קלייה עדינה וטחינה. את הקמח שנוצר ניפו בשלוש עשרה נפות. למחרת, לאחר סיום סדר הקרבת התמיד והמוספים, לקחו מתוך הקמח שיעור עשירית האיפה, ובללו אותו בלוג שמן, ונתנו עליו קומץ לבונה, והכהן היה מניפו לפני ה' ונוטל ממנו קומץ ומקטיר אותו על גבי המזבח. לאחר שהקומץ הוקטר, הותר לכל העם לאכול מהתבואה החדשה (מנחות סג-סח; רמב"ם תמידין ומוספין ז, ג-יב).

ב - המצווה בחילופי הזמנים בארץ ובעולם
עד שנכנסו ישראל לארץ, לא התחייבו בקרבן העומר, והיו רשאים לאכול תבואה בלא הגבלה. ביום י' בניסן שנת 2,489, למניין שאנו מונים לבריאת העולם, עברו ישראל את הירדן ונכנסו לארץ, ומאז נאסר עליהם לאכול מהתבואה החדשה לפני הקרבת העומר. והאיסור התפשט מארץ ישראל לכל העולם, ומאז הוא נוהג בין בארץ ובין בחוץ לארץ, בין בתבואה של ישראל ובין בתבואה של גוי, שנאמר (ויקרא כג, יד): "חֻקַּת עוֹלָם לְדֹרֹתֵיכֶם בְּכֹל מֹשְׁבֹתֵיכֶם" (להלן ה).
גם לאחר שבית המקדש חרב, האיסור נשאר בתוקפו, שנאמר: "חֻקַּת עוֹלָם לְדֹרֹתֵיכֶם". אלא שבזמן שבית המקדש היה קיים, משעה שהקריבו את העומר ביום ט"ז בניסן, הותר לכל ישראל לאכול מהתבואה החדשה. משחרב המקדש, רק לאחר סיום יום ט"ז בניסן מותר לאכול מהתבואה החדשה, שנאמר: "עַד עֶצֶם הַיּוֹם הַזֶּה, עַד הֲבִיאֲכֶם אֶת קָרְבַּן אֱלוֹהֵיכֶם". בזמן שהמקדש קיים - עַד הֲבִיאֲכֶם אֶת קָרְבַּן אֱלוֹהֵיכֶם, בזמן שהמקדש חרב - עַד עֶצֶם הַיּוֹם הַזֶּה. בחוץ לארץ שנוהגים לקיים שני ימים טובים של גלויות, יש להמתין יום נוסף, ורק לאחר סיום יום י"ז בניסן התבואה החדשה מותרת (מנחות סח, ב; רמב"ם, שו"ע יו"ד רצג, א).
טעם המצווה: מהתבואה האדם מכין את עיקר מזונו, ועל כן צריך להדגיש בה יותר את הערכים האלוקיים. לכן צוותה התורה שנתאפק ולא נאכל מהתבואה החדשה לפני שנקריב את ראשיתה לה', ונחזור ונקשר בכך את המזון אל שורשו המקודש, ונכין את עצמנו לקבל באכילתו את טובו יתברך, ועל ידי כך תימשך הארה של קדושה וערכים לאכילתנו בכל השנה. אלא שרק לאחר שנכנסו ישראל לארץ התגלתה הקדושה בארץ, וניתן היה לקשר את התבואה אל שורשה המקודש על ידי קרבן העומר. ואף בזמן שבית המקדש חרב ואיננו יכולים להקריב את העומר, הידיעה שהיה ראוי להקריב את ראשית התבואה לה', ולכן אסור לאכול מהחדש עד יום העומר, מרוממת את ישראל ומכוונת את אכילתם (עי' חינוך שג; חזקוני ויקרא כג, י; להלן ב, ב).

ג - איסור 'חדש'
איסור 'חדש' חל על חמשת מיני דגן: חיטים, שעורים, כוסמין, שיבולת שועל ושיפון, שמהם מכינים לחם, שנאמר (ויקרא כג, יד): "וְלֶחֶם וְקָלִי וְכַרְמֶל לֹא תֹאכְלוּ עַד עֶצֶם הַיּוֹם הַזֶּה". ההגדרה של לחם - שהוא עשוי מקמח של חמשת מיני דגן שיש בהם את תכונת ההחמצה, שאם משהים את הבצק שהכינו מהם, הוא מחמיץ, ועל ידי כך אפשר לעשות ממנו לחם משובח שהוא עיקר מזונו של האדם. וכאשר נזהרים ללוש אותו במהירות בלא שיספיק להחמיץ, המאפה שנוצר הוא 'לחם עוני', וזו המצה שנצטווינו לאכול בפסח (מנחות ע, א-ב).
ה'חדש', היינו דגן שחל עליו איסור חדש, אסור באכילה ומותר בהנאה. לפיכך, מותר להאכיל חדש לבהמות (משנה מנחות עא, א; פסחים כג, א). וכן מותר למכור חדש לגוי, ובתנאי שאין חשש שיכשיל ישראלים באכילתו.
פרטה התורה: "לֶחֶם וְקָלִי וְכַרְמֶל לֹא תֹאכְלוּ", ללמדנו שהדגן החדש אסור בכל צורות האכילה. לֶחֶם הוא הצורה המשובחת, שלשם הכנתו צריך לטחון את גרגירי הדגן, ללוש את הקמח במים ולאפות. קָלִי הוא גרגירי התבואה כשהם קלויים באש, וְכַרְמֶל הוא גרגירים חיים כפי שהם. גם אכילת תבשיל מדגן חדש בכלל האיסור, שכן כבר משעה שהדגן כַּרְמֶל חל עליו איסור 'חדש', והבישול אינו מפקיעו מן האיסור. בכלל האיסור כל מוצרי הקמח כסובין, מורסן, עמילן וגלוטן. וכן קוואקר, שהוא שיבולת שועל מעוכה. וכן משקה שיצא מתבואה חדשה, בין אם יצא על ידי סחיטה ובין אם נוצר על ידי בישול, כדוגמת בירה ושיכר. 1

כל שהספיק להשריש עד יום ט"ז בניסן, למרות שעוד לא צמח מעל פני האדמה, יום העומר מתירו. וכל שלא השריש עד יום ט"ז בניסן, אין יום העומר של שנה זו מתירו, והוא נותר באיסורו עד יום העומר של השנה הבאה. משך זמן ההשרשה של זרעי הדגן באדמה הוא שבועיים מזריעתם (דגמ"ר, רע"א). ויש סוברים שלושה ימים מזריעתם (תה"ד), וכיוון שמדובר באיסור תורה, הלכה כדעת המחמירים. אמנם אם ידוע בבירור שתבואה זו הספיקה להשריש עד יום ט"ז בניסן, למרות שלא עברו עליה שבועיים מזריעתה, יום העומר מתירה (עי' ירושלמי שביעית ב, ד).
איסור חדש נוהג בכל תבואה, גם אם היא גדלה בעציץ שאינו נקוב או במים (רש"ש פסחים לו, ב; דברי דוד ח"ד יו"ד נ, ב).
מותר להנביט גרעיני דגן שהותרו לאכילה על ידי יום העומר ולאכול את העלים הצומחים מהם בלא להמתין ליום העומר הבא, הואיל ואיסור חדש חל רק על גרעיני דגן, אף שלא הביאו שליש, אבל לא על הגבעולים (שאגת אריה חדש ד).
ד - איסור קציר
אסור לקצור מחמשת מיני דגן הגדלים בארץ ישראל לפני קצירת העומר לקרבן, שנאמר (ויקרא כג, י): "וַהֲבֵאתֶם אֶת עֹמֶר רֵאשִׁית קְצִירְכֶם אֶל הַכֹּהֵן", שיהיה קרבן העומר ראשית לכל הנקצרים. העובר וקוצר ביטל מצוות עשה, אולם התבואה שנקצרה - מותרת לאחר הקרבת העומר (רמב"ם תמידין ומוספין ז, כא). גם לאחר שבית המקדש חרב האיסור נשאר בתוקפו. האיסור הוא לקצור בכלי, אבל ביד מותר לקטוף (פסחים יא, א).

האיסור חל על תבואה שגדלה במקום שמותר להביא ממנו את קרבן העומר. לפיכך, מותר לקצור תבואה הגדלה בבית השלחין (שדות שמשקים ביד) שבעמקים, שהתבואה הגדלה שם אינה משובחת ואינה ראויה לקרבן העומר. אבל תקנו חכמים שלא יגדוש את התבואה לערימה עד יום העומר, כדי שלא יבואו לאכול ממנה בעודה באיסור חדש. ולכאורה היה ראוי שיגזרו גם שלא לקוצרה, אלא שהואיל ועיכוב הקציר היה עלול לגרום נזק לתבואה, הסתפקו בכך שאסרו לגדוש את התבואה (מנחות עא, א; שיטה מקובצת שם; רמב"ם ז, יג). כיום, כאשר יש היתר לקצור את השדה, מותר לבצע את הקציר על ידי קומביין, שתוך כדי הקציר מוציא את גרגירי הדגן מהשיבולים לכונסם בממגורה. 2
וכן מותר לקצור תבואה חדשה שגדלה בין הנטיעות, שהואיל והיא כחושה אין מביאים ממנה עומר. וגם חכמים לא גזרו שלא לקוצרה, מפני שהיא גורמת נזק לנטיעות הצעירות. וכן מותר לקצור תבואה חדשה לצורך מצווה, כגון שרוצה לפנות את השדה מהתבואה כדי להכין מקום לשבת בסעודת אבלים או בשיעור תורה, מפני שהאיסור הוא לקצור תבואה שראויה לקרבן העומר לצורך האדם ולא לצורך מצווה. אמנם כדי שלא יטעו ויכשלו באכילת התבואה שקצרו, גזרו חכמים שלא יאגדו את השיבולים בכריכות כמקובל אלא יניחו אותן צבתים, היינו אגודות קטנות שאינן קשורות, שעל ידי שימעטו במלאכתן יזכרו שהן אסורות משום 'חדש' (מנחות עא, א; עב, א, ורש"י שם; רמב"ם שם טו-טז). 3
מותר לקצור תבואה שלא הביאה שליש לצורך מאכל בהמה לפני יום העומר, כי עיקר קציר זה הוא לצורך השיבולים ולא לצורך גרגירי הדגן. הבאת שליש הוא השלב שבו התבואה ראויה לאכילת אדם בשעת הדחק, ואם יזרעו אותה תצמח. 4
בחוץ לארץ מותר לקצור את התבואה לפני יום העומר, הואיל ואין מביאים מחוץ לארץ את קרבן העומר. אולם נחלקו הפוסקים אם איסור חכמים לגדוש את התבואה חל גם שם.
ה - חדש בחוץ לארץ
כידוע ארץ ישראל היא מקומם של ישראל, והיא המקום המתאים לקיום התורה (ספרי לדברים יא, יח; רמב"ן ויקרא יח, כה; להלן יג, א). אכן בארץ ישראל קל לקיים את מצוות ה'חדש', הואיל והתבואה נזרעת בתחילת החורף ומגיעה לשלב הבשלות בסביבות חג הפסח, וממילא העומר מתיר את כל סוגי התבואה, ורק צריך להמתין שלא לקצור ולאכול את התבואה שהבשילה לפני הפסח עד יום העומר. אולם בארצות שבהן יורדים גשמים גם בקיץ, לפעמים דוחים את הזריעה לאחר הפסח, ואזי חלק מהתבואה אסורה משום 'חדש' עד יום העומר שבשנה הבאה. ופעמים רבות היה קשה לברר, איזו תבואה הושרשה לפני יום העומר והותרה באכילה, ואיזו הושרשה לאחריו ואסורה באכילה עד יום העומר הבא. וכיוון שהיה מדובר בשעת הדחק, התירו הפוסקים את התבואה שבשווקים על סמך 'ספק ספיקא'. ספק אחד אולי היא מהשנה הקודמת, ואף אם היא מהשנה הזו, אולי הושרשה לפני יום העומר או שהובאה מארץ שכל התבואה שבה הושרשה לפני יום העומר (ראבי"ה, רא"ש). ויש אומרים שאיסור 'חדש' בחוץ לארץ מדברי חכמים, וממילא בכל ספק הלכה כמיקל (אור זרוע).
אולם כאשר יהודים נדדו לארצות הקרות שבצפון אירופה נעשה קשה מאוד להישמר מאיסור חדש, שהואיל והחורף שם קר מאוד - מאחרים את זריעת התבואה עד לסיום החורף, ופעמים רבות התבואה השרישה אחר יום העומר. בנוסף לכך, פעמים שמגדלים שם תבואת קיץ, שכן יש ארצות שיורדים בהן גשמים גם בקיץ. כך יצא שהיו זמנים שכמעט כל התבואה במקומם היתה חדש, ורבים אכלו מהתבואה בלא לבדוק אם היא מהחדש האסור עד יום העומר הבא. במיוחד היתה בעיה בשעורה ושיבולת-שועל שמהן הכינו משקה שיכר ופעמים רבות היה ברור שהן מתבואה חדשה.
למעשה, היו רבנים שעוררו את העם להישמר מהאיסור למרות הקושי. וכאשר הקושי גבר, היו רבנים שנמנעו מלהוכיח את הציבור, מפני שידעו שדבריהם לא יישמעו, ואמרו "מוטב יהיו שוגגים ואל יהיו מזידים" (רא"ש, רמ"א רצג, ג).
והיו רבנים שמחמת הדוחק הגדול חפשו פתח להיתר: יש אומרים שלדעה המקילה במשנה, אין איסור חדש חל בחוץ לארץ, ובשעת הדחק אפשר לסמוך עליה (ט"ז רצג, ד). ויש אומרים, שלדעה המקילה במשנה, איסור חדש חל בחוץ לארץ מדברי חכמים רק בארצות הקרובות לארץ ישראל, ולכן בשעת הדחק אפשר להתיר חדש באירופה ובשאר הארצות הרחוקות מארץ ישראל (ערוה"ש רצג, כ, עפ"י רבנו ברוך). ויש אומרים, שאיסור 'חדש' אמנם חל בכל הארצות שבחוץ לארץ, אלא שהוא חל רק על תבואה של יהודים ולא על תבואה של גויים (ב"ח). ואף שהרבנים, מורי ההוראה, ידעו שלדעת רובם המכריע של הראשונים הלכה כדעת התנאים הסוברים שאיסור חדש חל בחוץ לארץ מהתורה גם בתבואה של גוי, מפני הדוחק הגדול סמכו על דעות היחידים והקילו, מפני שבאותן הארצות האנשים נזקקו מאוד לשיכר, עד שנדמה היה בעיניהם "שחייו של אדם תלוי ממש בזה" (ט"ז שם). 5

ו - תערובות וספקות
הגיע לאדם דגן או מוצרים שיש בהם דגן וספק אם הם אסורים משום 'חדש' - אסור לאוכלם, שבכל ספק באיסור תורה יש להחמיר. וכך נוהגים בארץ ישראל, שכל דגן שיש לו אישור כשרות של הרבנות הראשית, אין בו חשש של איסור חדש.
וכך היה ראוי לנהוג גם בחוץ לארץ, להחמיר בספק איסור 'חדש', הואיל וכיום ניתן להשיג תבואה ישנה וכבר אין מדובר בשעת הדחק (עי' אג"מ יו"ד ד, מו, ד). אולם בפועל רוב ארגוני הכשרות בחוץ לארץ נוהגים להקל בזה על פי הסברות שנאמרו בעבר, כאשר היה קשה מאוד להשיג תבואה ישנה. והרוצה להקל בחוץ לארץ, יש לו על מה לסמוך. וככל שקשה יותר להשיג מזון ללא חשש 'חדש', כך ניתן יותר לסמוך על המקילים. אבל בארץ ישראל למרות שרוב התבואה מיובאת מחוץ לארץ, אין להקל בזה, מפני שכך דעת רובם המכריע של הפוסקים, וכך הוא מנהג ארץ ישראל מדורי דורות, ובלא קושי ניתן להישמר מספק איסור. ועל כן כל מוצר שיש בו דגן בכשרות של חוץ לארץ בלא אישור של הרבנות, ולא צוין במפורש שהוא מתבואה ישנה או שהוא בהשגחה של רב שמקפיד על איסור 'חדש', אסור מחמת הספק לאוכלו הואיל וידוע שרוב הבד"צים בחוץ לארץ מקילים בספק איסור 'חדש'.
התערב קמח של 'חדש' בקמח אחר, אין ה'חדש' בטל אפילו בכמות הגדולה ממנו פי אלף, הואיל וה'חדש' הוא 'דבר שיש לו מתירים', שלאחר יום הקרבת העומר ה'חדש' יהיה מותר, ודבר שיש לו מתירים אינו בטל במינו (נדרים נח, א; רמב"ם מאכ"א טו, י).
אם תערובת ה'חדש' היא חמץ, הרי שלעולם תערובת זו לא תהפוך להיות מותרת, כיוון שלפני פסח צריך לבערה. ולכן אם יש בתערובת פי ששים כנגד ה'חדש' הוא בטל והתערובת מותרת באכילה (חכמ"א נג, בינת אדם כח). וכן אם התערובת היא מאכל שיתקלקל עד יום העומר, ה'חדש' בטל בששים (חק יעקב תפט, כד).
אם קמח ה'חדש' התערב במאכל שהוא מין אחר, בטל בששים ואין צריך להמתין עד ליום העומר, שכן גם דבר 'שיש לו מתירין' אינו אוסר מאכל ממין אחר אלא אם כן הוא יכול לתת בו טעם, וכל שיש פי ששים כנגדו אינו יכול לתת טעם וממילא בטל (שו"ע יו"ד קב, א).




^ 1.. אמרו חכמים, שהעובר ואוכל כזית לחם וכזית קלי וכזית כרמל, נענש בשלוש מלקויות (כריתות ה, א). גם האוכל תבשיל דגן חדש עובר באיסור תורה ולוקה, שהואיל והיה כרמל, גם אם נטחן והתבשל לא פקע ממנו האיסור (חתם סופר יו"ד קיד. ועי' הר צבי יו"ד רלט). השותה משקה שנעשה מתבואת חדש, עובר באיסור תורה אבל אינו לוקה, מפני שרק יין ושמן נחשבים ממש כמו פירות, ואילו המשקים היוצאים משאר הפירות אינם נחשבים כמותם לעניין מלקות (רמב"ם מאכלות אסורות י, כב. ועי' בפנה"ל שבת יב, 13). ויש אומרים שמשקה היוצא מהחדש אסור מדרבנן הואיל ואינו עיקר הפרי אלא זיעה בעלמא (משכנות יעקב יו"ד סח; פני יהושע קונ"א לקידושין. וללחם משנה על מסכת תרומות יא, ב, המשקה מותר). אולם לדעת רובם המכריע של הפוסקים, המשקה אסור מהתורה (מהר"ם מרוטנבורג, רא"ש, סמ"ג, רוקח, חכם צבי כ; שב יעקב סא; שאגת אריה החדשות, חדש יג; חק יעקב תפט, כב; ערוה"ש רצג, כג-כז).
^ 2.. יש שנטו לומר שלאחר חורבן המקדש איסור הקציר בטל (קרן אורה, רש"ש). אולם מדברי רמב"ם (תמידין ומוספין ז, יג), ושיטה מקובצת (מנחות פד, א) בשם ר"י, משמע שהאיסור נותר בתוקפו. וכ"כ בשאגת אריה החדשות חדש ח; מלבושי יו"ט ח"ב חובת קרקע יא. טעם ההיתר לקצור תבואה של בית השלחין והעמקים, מפני שהגדל שם אינו ראוי לעומר, כי אינו משובח. למהר"ם חלאווה, ההיתר הוא בבית השלחין שבעמקים, שהגדל שם נחשב כל כך גרוע עד שאפילו בדיעבד פסול לעומר. ולתוס', ר"ן ורבנו פרץ, ההיתר הוא גם למה שבדיעבד כשר לעומר, כמבואר במשנה, שהוא בית השלחין או עמקים (מנחות פה, א). אמנם חכמים אסרו לקצור גם מה שהותר מהתורה, שמא יבואו לאכול מהתבואה באיסור חדש, אלא שכאשר יש הפסד בעיכוב הקציר, התירו חכמים לקצור ובלבד שלא יגדוש, שעל ידי כך יזכרו שלא לאוכלו. ואף שכמה ראשונים כתבו שיסוד ההיתר לקצור מפני הפסד (רבנו גרשום, תוס', ר"ן, שטמ"ק), נראה שטענת ההפסד אינה יכולה להתיר איסור דאורייתא, אלא כוונתם היא שיסוד ההיתר מפני שהתבואה הגדלה שם אינה ראויה לעומר, וחכמים אסרו לקצור שמא יבוא לאוכלה, ובמקום הפסד לא גזרו. וכן מבואר במאירי פסחים יא, א. וכן עולה ממעשיהם של אנשי יריחו שקצרו לפני העומר ברצון חכמים (מנחות עא, א), וביארו הראשונים שהוא מפני שאין מביאים משם עומר (רש"י, ריב"ן, רי"ד, שטמ"ק).
נראה שהכוונה ב'תבואת העמקים' לתבואה שגדלה ביריחו ובקעת הירדן, שהואיל והגשמים שם מעטים היו צריכים להשקות את התבואה כבית שלחין, ולא היתה ראויה לעומר, הואיל והמקום חם והתבואה הבשילה בו מוקדם, ועד זמן העומר נעשתה ישנה ולא משובחת. עוד אפשר לומר, שתבואה הגדלה בהשקייה ידנית בדרך כלל פחות משובחת מהגדלה באופן טבעי. בכל אופן נראה שכך הדין גם בעמק בית שאן, כי האקלים החם ששם גורם לשעורה להבשיל זמן ניכר לפני פסח עד שאינה ראויה לקרבן העומר, כי עד הפסח כבר לא תהיה טרייה ומשובחת. וכן לסברה שתבואה שמשקים ביד פחות משובחת, כי אף שיורדים שם יותר גשמים, עדיין צריך להוסיף לתבואה השקייה ידנית.
קצירה בקומביין: כיום שרגילים לקצור בקומביין, שיחד עם הקציר בורר את גרגירי הדגן מהשיבולים - במקום שהותר לקצור, מותר לקצור על ידי קומביין. ואין לאסור מפני הגזירה שלא יגדוש, שכן אפשר לומר, שגזירת חכמים חלה על הגדיש בלבד ולא על פעולת הקומביין שהיא שונה לגמרי. ואמנם אפשר לומר שאדרבה, פעולת הקומביין חמורה יותר ומקרבת יותר את הדגן למצב שהוא ראוי לאכילה. אולם מנגד, כיום אין רגילים לאכול דגן חי, והחשש שמא יאכל אינו קיים. בנוסף לכך, אם לא נתיר לקצור בקומביין כמקובל, ייגרם הפסד עצום, ומסתבר שכשם שחכמים התירו את איסור הקציר מדבריהם משום הפסד, כך גם יתירו את איסור הגדיש במקום הפסד. ועי' במאמרו של הרב שלמה רוזנפלד בתחומין ז'.
^ 3.. התעוררה שאלה האם מותר לקצור שולי שדות תבואה כדי ליצור פסי בידוד למניעת התפשטות שריפה. בפשטות, ההיתר בגמרא הוא רק לצורך מצווה, וכפי שכתב רמב"ם (תמידין ומוספין ז, טו). אולם יש שלמדו מהגמרא, שכל קציר שאינו מיועד לצורך אכילה, מותר (שפת אמת שם, ערוה"ש קודשים קטז, ח). וממילא לדבריהם מותר. מנגד, 'באהלה של תורה' ד, לד, אסר קציר לצורך מניעת שריפה, הואיל והוא ספק דאורייתא. וכן אין להתחשב בדעת היחידים שסוברים שאיסור קציר בטל אחר החורבן. אבל התיר לפני שהתבואה הביאה שליש. ע"כ. אולם צריך להקפיד שקציר זה יהיה דווקא לצורך מאכל בהמה, שכן כתבו הפוסקים שההיתר לפני הבאת שליש הוא רק לצורך בהמה (מהר"י קורקוס, כס"מ לרמב"ם תמידין ומוספין ז, טו). ואפשר לבאר, שבאופן זה הקציר אינו עבור הדגן אלא עבור השיבולים שהן עיקר מאכל הבהמה. ונלענ"ד שאפשר לקבל את דברי השפת אמת וערוה"ש, שכן מה שהתירו לצורך מצווה דווקא, הוא כאשר הקציר נאכל, אבל כאשר הקציר אינו לצורך אכילה וגם אינו נאכל, אין בו איסור. והרי זה דומה למלאכה שאינה צריכה לגופה, שאינה עיקר המלאכה. ולכתחילה עדיף לקצור על ידי גוי, וכפי שלמדנו שהסתפקו חכמים בב"מ צ, א, אם יש איסור אמירה לגוי באיסור תורה שאין בו מיתה, ודעת רוב הפוסקים להחמיר ולאסור (עי' פנה"ל שביעית ה, ט). אולם נראה לפי זה, שבעשה שאין בו מלקות, כקצירה לפני העומר, מותר. וכן מצאנו בתוס' חכמי אנגליה קידושין לח, ב, שהתירו לומר לגוי לקצור חדש.
^ 4.. דעות שונות נאמרו בהגדרת הבאת שליש, והעיקר שהוא הזמן שהפרי או הדגן נעשה ראוי לאכילה בשעת הדחק, וכעין מאכל בן דרוסאי. והוא הזמן שהפרי יכול להזריע, כמבואר בתוספתא תרומות סופ"ב, ובירושלמי חלה א, ג; שביעית ב, ז. וכ"כ רמב"ם הל' מעשר ב, ה; תרומות ב, י; שו"ע שלא, טו. בתבואה הוא מעת שנגמר שלב 'הבשלת חלב' (שבו תכולת הגרגר עוברת ממצב נוזלי למצב דונג). עי' פנה"ל שביעית ג, 6.
^ 5.. במשנה וגמרא קידושין לז, א, דעת תנא קמא, שהוא ר' ישמעאל, שאיסור חדש אינו נוהג מהתורה בחוץ לארץ, וכן דעת ר' אלעזר בנו של רשב"י. לעומת זאת, לדעת רבי אליעזר ור' עקיבא ורשב"י, איסור חדש חל מהתורה גם בחוץ לארץ, שנאמר (ויקרא כג, יד): "חֻקַּת עוֹלָם לְדֹרֹתֵיכֶם בְּכֹל מֹשְׁבֹתֵיכֶם". מבואר בתוס' במנחות סח, ב, עפ"י דברי האמוראים שם, שהכל מסכימים שאיסור חדש חל בחו"ל, ורק נחלקו אם הוא מהתורה או מדברי חכמים. וכ"כ שאגת אריה (חדש א). ויש סוברים שלדעת ת"ק אין איסור חדש חל בחו"ל (ב"ח וט"ז). למעשה דעת רובם המכריע של הראשונים שהלכה כדעת ר' אליעזר שאיסור חדש חל מהתורה גם בחו"ל. ראשית מפני שכך דעת רוב התנאים, שנית מפני שכך נפסק בסתם משנה (ערלה ג, ט), שנאמרה בלשון של פסקי הלכות, שהלכה כמותה: "החדש אסור מן התורה בכל מקום, והערלה הלכה, והכלאים מדברי סופרים". וכן למדנו ממנהגם של אחרוני האמוראים (מנחות סח, ב), רבנן דבי רב אשי ורבינא, שאיסור חדש נוהג בחו"ל מהתורה. וכן פסקו רי"ף, רא"ש, רמ"ה, מאירי, מרדכי, ריטב"א בקידושין שם. וכ"כ רבנו יונה, רוקח, רבנו ירוחם, ראבי"ה, חינוך, כלבו, סמ"ג וסמ"ק; רמב"ם מאכלות אסורות י, ב; טור ושו"ע רצג, ב.
אולם בארצות אירופה היה קשה מאוד לשמור על האיסור, ומפני כך התאמצו הפוסקים למצוא היתר לדבר. יש ראשונים בודדים שסוברים שהאיסור בחו"ל מדברי חכמים (אור זרוע, מהר"ם מעיל צדק), וממילא בכל מקום שיש ספק, בשעת הדחק אפשר להקל. ולדעת רבנו ברוך (הובא בתשובת הרא"ש ב, א), איסור חדש בחו"ל הוא מדברי חכמים וחל רק בארצות הסמוכות לארץ ישראל, ובערוך השולחן (רצג, יט-כא) חיזק סברת היתר זו. והט"ז רצג, ד, סבר שלת"ק במשנה קידושין לז, א, אין איסור חדש בחו"ל, ואמנם הראשונים הכריעו כדעת רוב התנאים והאמוראים שהחמירו, אולם אין זו הכרעה גמורה, ולכן בשעת הדחק אפשר לסמוך על דעת היחיד המיקל (עי' בפנה"ל שביעית ויובל ז, 2). ויש שהקילו כאשר קונים את התבואה מגוי, כי לדעת ריב"א (הובא בדברי הרב אביגדור), אין איסור חדש בתבואה של גוי בחו"ל. ולדעת הב"ח אין איסור חדש בתבואת גוי אפילו בארץ. ובפירוש לחם משנה (למשנה בתרומות יא, ב), רצה לחדש שאין איסור על המשקה היוצא מהתבואה.
ואף שברור לרוב האחרונים, שהעיקר כדעת רובם המכריע של הראשונים שאיסור חדש חל בחו"ל מהתורה, וכן ראוי להחמיר כשאפשר (מ"ב תפט, מה), מפני שעת הדחק רבים סמכו על דעת היחידים שהקילו (ערוה"ש).
את המידע הדפסתי באמצעות אתר yeshiva.org.il