בית המדרש

  • שבת ומועדים
  • עניני החג
לחץ להקדשת שיעור זה
תיקון ליל שבועות וקישוטי הכלה - שיחה לחג השבועות

נָגִיל וְנָשִֹישֹ בְּזֹאת הַתּוֹרָה - רִנָּה של תורה

undefined

הרב דוד דודקביץ'

סיון תשע"ט
9 דק' קריאה
בכל מועדי השנה אין ציווי מפורש להתכונן לחג חוץ מאשר לקראת חג השבועות, בו נאמר: "וְהָיוּ נְכֹנִים לַיּוֹם הַשְּׁלִישִׁי" (שמות יט יא). הציווי להתכונן למתן תורה אינו חל רק על דור המדבר, אלא נכון לכל הדורות כולם בציוויה של התורה על ספירת העומר כהכנה לקראת חג השבועות ומתן תורה.
רבי מנחם מענדל מרימינוב זי"ע אמר שבשלושת ימי ההגבלה, בני ישראל התפללו שוב ושוב "והאר עינינו בתורתך"... ועל ידי כך הכינו את לבבם לקראת קבלת התורה.
אמנם הגם שהתורה ציוותה לספור לקראת חג השבועות, עדיין נצרך מאוד בירור משמעותו ומהותו של חג השבועות. שאלת מהותו של החג מתעצמת כאשר מתבוננים בפסוקי התורה ו"מגלים" שאין כל מצווה אישית ייחודית לחג זה 1 . אם כך הוא הדבר, לשם מה יש ציווי להתכונן ימים כה רבים לחג השבועות?
ניתן לומר ששתי התמיהות דווקא מיישבות זו את זו. ההכנה הרבה לחג השבועות מעידה על משמעות גדולה שעומדת מאחורי היום הגדול הזה, ודווקא בשל כך אין מצווה ייחודית לחג השבועות, כדי לא לצמצם את האור העצום של המועד לפעולה נקודתית. במועדים רגילים יש צורך ב"נר מצווה", אך בחג מתן תורה אי אפשר לצמצם את מהות היום למצווה שהרי הוא בבחינת "תורה אור".
אם כן, עלינו לברר לאן יש לכוון את הלב ואת המחשבה בחג השבועות. עיקר הכנת הלב היא להתכונן לתכלית – המפגש עם הקב"ה במעמד מתן תורה . במתן תורה נאמר: "וְכָל הָעָם רֹאִים אֶת הַקּוֹלֹת וְאֶת הַלַּפִּידִם וְאֵת קוֹל הַשֹּׁפָר וְאֶת הָהָר עָשֵׁן" (שמות כ טו). מבאר על כך הנתיבות שלום, שאצל העם – פשוטי העם, עיקר העניין במעמד הנשגב היו הקולות והלפידים. ובלשון זמננו, הם התעניינו ב"נייעס" המעדכנים איזו מערכת הגברה היתה, מי היה הזמר ומי ניגן. יש אנשים שנתפסים למימדים החיצוניים, ומכך יש להיזהר מאוד, מפני שבסופו של דבר, אותם אנשים שלבבם נטה לקולות וללפידים, לא רק שלא התקרבו כראוי אלא גם – "וַיָּנֻעוּ וַיַּעַמְדוּ מֵרָחֹק". למעשה הם הפסידו את מהותו של המעמד ובלית ברירה נעמדו רחוק.
צריך להתכונן לתכלית חג השבועות, מהי המשמעות שלו, מה מקבלים בו ומהי העבודה המתאימה לזמן קדוש זה.
חז"ל מתארים את מתן תורה כיום חתונתו של הקב"ה. כדברי המדרש רבה (נשא יב):
בְּיוֹם חֲתֻנָּתוֹ זֶה סִינַי, חִתּוּנִין הָיוּ, שֶׁנֶּאֱמַר: וְקִדַּשְׁתָּם הַיּוֹם וּמָחָר. וּבְיוֹם שִׂמְחַת לִבּוֹ זֶה מַתַּן תּוֹרָה, שֶׁנֶּאֱמַר: וַיִּתֵּן אֶל משֶׁה כְּכַלֹתוֹ וגו', כְּכַלָתוֹ כְּתִיב.
נראה שהמדרש מבאר את הפסוק " וקדשתם היום ומחר" מלשון קידושין ונישואין ולא רק מלשון טהרה ותיקון. התכלית של חג השבועות היא החתונה בין הקב"ה וישראל, ולשם כך אנו אף מקיימים את תיקון ליל שבועות.
רגילים לחשוב שמקורו של המנהג להישאר ערים בליל שבועות הוא תיקון לכך שישראל ישנו בלילה לפני מתן תורה 2 . אך אם זהו בלבד מקור המנהג עולה תמיהה גדולה, שהרי מנהג זה בא לעיתים על חשבון תכלית החג – קריאת עשרת הדיברות, ולעיתים אין הוא תיקון לשינה שחטפה את ישראל לפני קבלת התורה. תופעה מוכרת היא שמספר לא מועט של אנשים ב"ה מצליחים ללמוד עד אמצע הלילה ואפילו עד לפנות בוקר ואז מתחילים להתעייף ולנמנם, "נים ולא נים-תיר ולא תיר"; לאחר מכן מתחילים פסוקי דזמרה, שאם אומרים אותם בישיבה כבר נרדמים...; מצליחים בצורה כלשהיא לעבור את תפילת עמידה אך כעת קוראים את מגילת רות, לא פחות ולא יותר, ועד שאדם חושב שהנה-הנה קריאת התורה, מתחילים (במנהגי יהודי אשכנז) באמירת 'אקדמות' שלצערנו לא רבים הם המבינים את משמעותן... לאחר כל זאת, לחלק לא קטן כבר אין כח ובקריאת עשרת הדיברות, מהות החג ומשמעותו, חלק מהציבור כבר אינו מרוכז אלא עייף עד מאוד – אך הרי עכשיו זה העיקר! בשביל הקידושין הללו היית ער כל הלילה!
יסודו של המנהג להיות ערים כל הלילה הוא בהררי קודש ואין לזלזל בו, אך אסור לשכוח את המטרה לשמה נשארים ערים בלילה. איננו צריכים להיות כמו הילדים המתחרים ביניהם עד איזו שעה היו ערים בלי קשר לתכלית הערנות. אסור להעביר את ליל שבועות בתחושה ש"העיקר שהייתי ער", יש מטרה לתיקון הקדוש הזה. עיקרו של יום הוא עשרת הדברות ואליהם יש לכוון.
אם כן, מהו מקורו של מנהג תיקון ליל שבועות ומהי משמעותו?
מקורו הקדום ביותר של המנהג הוא בדברי הזוהר הקדוש (אמור צז ע"ב), המבאר את מהותו של החיבור המתרחש בין ישראל והקב"ה בחג השבועות:
אֲבָל תָּא חֲזֵי, יִשְׂרָאֵל כַּד הֲווֹ בְּמִצְרַיִם הֲווֹ בִּרְשׁוּתָא אָחֳרָא, וַהֲווּ אֲחִידָן בִּמְסָאֲבוּתָא כְּאִתְּתָא דָּא, כַּד הִיא יָתְבָא בְּיוֹמֵי דִּמְסָאֲבוּתָא כַד פַּסְקוּ מִנָּהּ דְּמֵי מְסַאֲבוּתָא. בָּתַר דְּאִתְפְּסָקוּ מִנָּה, מַה כְּתִיב וְסָפְרָה לָּהּ שִׁבְעַת יָמִים. אוּף הָכָא, כֵּיוָן דְּעָאלוּ בְּחוּלָקָא קַדִּישָׁא, פָּסְקָא מְסָאֲבוּ מִנַּיְיהוּ, וְאָמַר קוּדְשָׁא בְּרִיךְ הוּא, מִכָּאן וּלְהָלְאָה חוּשְׁבָּנָא לְדַכְיוּתָא.
[ אבל בא ראה, כישראל היו במצרים היו תפוסים ברשות הטומאה, והיו מושפעים מטומאה זו כמו אשה היושבת בימי טומאתה עד שפוסקים דמי טומאתה. לאחר שפוסקים ממנה הדמים, נאמר שצריכה האשה לספור שבעת ימים. כך אף כאן (ביחסי ישראל והקב"ה לאחר שיצאו ממצרים), כיוון שהתעלו ישראל לחלקו של הקב"ה, פסקה מהם הטומאה ומכאן ואילך הם צריכים לספור לטהרתם].
וּסְפַרְתֶּם לָכֶם, לָכֶם דַּיְיקָא, כְּמָה דְאַתְּ אָמֵר וְסָפְרָה לָּהּ שִׁבְעַת יָמִים, לָהּ: לְעַצְמָהּ. אוּף הָכָא לָכֶם: לְעַצְמְכֶם. וְלָמָּה? בְּגִין לְאִתְדַכְּאָה בְּמַיִין עִלָּאִין קַדִּישִׁין, וּלְבָתַר לְמֵיתֵי לְאִתְחַבְּרָא בֵּיהּ בְּמַלְכָּא, וּלְקַבְּלָא אוֹרַיְיתֵיהּ.
הזוהר מבאר שהספירה, ספירת העומר בה סופרים שבעה שבועות, נועדה להיטהר במים עליונים כדי שאחר כך יוכלו ישראל להתחבר עם הקב"ה ולקבל את תורתו .
זהו גם מקור המנהג לטבול ב"קדרותא דצפרא", לקראת עלות השחר, של ליל שבועות. לאחר שהכלה נטהרת היא טובלת על מנת להתקדש ליום החתונה ולהתחבר עם בעלה. כך גם ישראל נוהגים בליל שבועות, להתקדש ולהיטהר לקראת הקידושין הנערכים בקריאת התורה.
במקום נוסף (הקדמה לבראשית דף ח) מבאר הזוהר בפירוש את מהות המנהג להישאר ערים בליל שבועות. הזוהר מתאר שרבי שמעון זי"ע ישב ולמד כל ליל שבועות בו "כלה אתחברת בבעלה", ומסביר הזוהר שאף מנהג זה מדמה את ישראל לכלה המתכוננת לחופתה. שהרי בלילה שלפני החתונה, מתאספות כל חברותיה של הכלה, נמצאות איתה כל הלילה ושמחות איתה בתיקונים שהיא עושה לקראת החתונה.
מה הם אותם תיקונים שהכלה עורכת? בהמשך הזוהר המובא לעיל נאמר כך:
רַבִּי שִׁמְעוֹן הָכִי אָמַר, בְּשַׁעֲתָא דְּמִתְכַּנְשֵׁי חַבְרַיָּיא בְּהַאי לֵילְיָא לְגַבֵּיהּ, נֵיתֵי לְתַקְּנָא תַּכְשִׁיטֵי כַּלָּה, בְּגִין דְּתִשְׁתְּכַח לְמָחָר בְּתַכְשִׁיטָהָא וְתִקוּנָהָא לְגַבֵּי מַלְכָּא כַּדְקָא יָאוּת.
בכל שנה, כאשר היו מתכנסים בשבועות אצל רבי שמעון, היה רבי שמעון פותח ואומר: "בואו נתקן את תכשיטי הכלה, בשביל שלמחר תבוא כיאות לפני החתן".
אפשר להבין את משמעות המילה תיקון כתיקון של דבר מקולקל. כך כנראה הבין המגן-אברהם כאשר הסביר שטעם המנהג להישאר ערים הוא כתיקון לשינתם של ישראל לפני מתן תורה. אך לפי הזוהר מדובר על תיקון במשמעות בנייה – "והראנו בבניינו ושמחנו בתיקונו". כוונת המושג תיקון בהקשר זה הוא 'שכלול' ו'יופי'. משמעותו של תיקון ליל שבועות הוא לתקן ולקשט את הכלה, את כנסת ישראל והתורה 3 .
לגברים לוקח כמה דקות להכין את הלבוש לחתונה. החתן לובש אותו סוג בגד שלובש בכל שבת, רק שהפעם הוא "השקיע" וקנה מכנסיים וחולצה חדשים. הקישוטים של הכלה לוקחים זמן רב. עד שהיא מוצאת שמלת כלה שמתאימה לה, ומאפרת שהיא אוהבת ואף תסרוקת שמתאימה לכל אלה, וביום החתונה חברות הכלה באות לביתה ושמחות בקישוטים שלה, בשמלה, בתסרוקת ובתכשיטים החדשים.
כך גם מתרחש בתיקון בליל שבועות. תוך כדי לימוד התיקון אחד הנוכחים אומר רעיון נפלא על הפסוקים שקראנו ואחר מוסיף משמעות חדשה למה שקראו כעת, וכך כל אחד במקומו מוסיף עוד קישוט ועוד קישוט לכלה. התורה מתקשטת בלימודה וכולם שמחים בקישוטים אלו ובכלה המתכוננת לקראת חופתה. כשרואים את התורה מתקשטת כל ישראל שמחים ושרים "אשרינו מה טוב חלקנו". זהו הקישוטים והשבח של התורה.
וכך מסביר הזוהר כיצד מקשטים את הכלה:
לְמִלְעֵי בְּאוֹרַיְיתָא (לעסוק בתורה) מִתּוֹרָה לִנְבִיאִים וּמִנְבִיאִים לִכְתוּבִים וּבְמִדְרָשׁוֹת דִּקְרָאֵי וּבְרָזֵי דְחָכְמְתָא, בְּגִין דְּאִלֵּין אִנּוּן תִּיקּוּנִין דִּילָהּ וְתַכְשִׁיטָהָא. (מפני שאלו הם תיקוניה ותכשיטיה של הכלה).
חז"ל המשילו את כ"ד ספרי התנ"ך לכ"ד קישוטי כלה, ואמרו שכשם שלכלה יש כ"ד קישוטים – כך תלמיד חכם צריך להיות בקיא בכ"ד הספרים. לכן בתיקון ליל שבועות עוברים וקוראים את תחילתו וסופו של כל ספר בתנ"ך, ובסוף כל ספר יש צירוף של שמות קדושים, להורות שכל קישוט הוא בחינה אחרת ותוספת ליופייה של הכלה. הלימוד בליל שבועות הוא לימוד מתוך שמחה בקישוטי הכלה והוא נועד להוסיף חן בעיני כל רואיה ולשמוח בשמחת החתונה וההתקשרות המופלאה הזו. מובן שהקישוטים הללו צריכים לתקן אף אותנו, את בני ישראל, בצורה פנימית, בהתקשרות לתורה ולנותן התורה.
הזוהר ממשיך ואומר:
וְאִתְתַּקָּנַת בְּהוּ וְחָדַת בְּהוּ כָּל הַהוּא לֵילְיָא, וּלְיוֹמָא אָחֳרָא לָא עָאלַת לַחוּפָּה אֶלָּא בַּהֲדַיְיהוּ, וְאִלֵּין אִקְרוּן בְּנֵי חוּפָּתָא. וְכֵיוָן דְּעָאלַת לְחוּפָּתָא קוּדְשָׁא בְּרִיךְ הוּא שָׁאִיל עֲלַיְיהוּ וּמְבָרֵךְ לוֹן וּמְעַטֵּר לוֹן בְּעִטְּרָהָא דְּכַלָּה. זַכָּאָה חוּלַקְהוֹן.
[הכלה מתקשטת ושמחה בכל אותו הלילה (הקודם לחתונה), ולמחרת היא לא עולה לחופה אלא עם חברותיה והן נקראות 'בנות חופתה'. וכיוון שעלתה לחופה, הקב"ה שואל את הכלה על חברותיה שעלו איתה והוא מברך אותן ומעטר אותם בעטרת הכלה. אשרי חלקן.]
חברות הכלה, שקישטו אותה ושמחו איתה , נכנסות עמה לחופתה ומקבלות מהחתן, הוא "דודה" של הכלה והרעיה, ברכה ושפע בזכות המעמד הנשגב. זהו עניינו של תיקון ליל שבועות. איננו נשארים ערים בכוח בלילה הזה, אלא איננו מסוגלים כלל לישון מרוב התרגשות . כשאנו לומדים את התיקון בשמחה רבה אנו מקשטים את הכלה ושמחים בה, ומכח שמחה זו אנו זוכים להתעלות איתה למחרת בבוקרו של יום, להתקשר עם הקב"ה ולקבל ממננו שפע וברכה – אשרינו מה טוב חלקנו!
ואף את זאת אמר רבי שמעון לתלמידיו בפירוש:
אָמַר לוֹן רִבִּי שִׁמְעוֹן, בָּנַי, זַכָּאָה חוּלַקְכוֹן, בְּגִין דִּלְמָחָר לָא תֵיעוּל כַּלָּה לַחוּפָּה אֶלָּא בַּהֲדַיְיכוּ. בְּגִין דְּכֻלְהוּ דִּמְתַקְנִין תִּקּוּנָהָא בְּהַאי לֵילְיָא וְחָדָאן בָּהּ. כֻּלְהוּ יְהוֹן רְשִׁימִין וּכְתִיבִין בְּסִפְרָא דְדֻכְרָנַיָא וְקוּדְשָׁא בְּרִיךְ הוּא מְבָרֵךְ לוֹן בְּשִׁבְעִין בִּרְכָאן וְעִטְּרִין דְּעָלְמָא עִלָּאָה.
[אמר להם רבי שמעון, בני, אשרי חלקיכם, מפני שמחר לא תעלה הכלה לחופה אלא אתכם. מפני שכולכם מתקנים תיקונים בזה הלילה ושמחים בה. כולכם תהיו רשומים וכתובים בספר הזכרון והקב"ה מברך אתכם בשבעים ברכות ועטרות של העולמות העליונים.]
העיקר והתכלית של תיקון ליל שבועות הם לעורר את הלב. הבעש"ט אומר שהסיבה העיקרית בגללה המשיח מתעכב היא שאין מאריכים ב"אהבה רבה". הברכה שקודם קריאת שמע העוסקת באור התורה וקדושתה אינה נאמרת מספיק באריכות ובכוונה. יש יום אחד בשנה בו ברכת אהבה רבה היא עיקר העבודה . זהו החיבור בין הכלה והדוד, קבלת התורה בשמחה. ובלשון אור-החיים הקדוש (על שמות יט) " הגיע חשוק ונחשק לחושק וחשוק".
בתחילת התהליך, בחג הפסח, קראנו את מגילת שיר השירים העוסקת באהבתם של הדוד והרעיה. שיר השירים מקביל לתקופת האירוסין, אך חג השבועות מגיע לאחר שבעה שבועות של טהרה ובחג זה כבר ניצבת החופה של הזוג המאושר. לכן קוראים בשבועות את מגילת רות, העוסקת בחתונתם של רות ובועז. זהו יום של חתונת גרים, עם ישראל התגייר, נטהר ומתחתן עם בחירת ליבו. רב יוסף מעיד (פסחים סח ע"ב) שזהו היום בו הוא הכי שמח בשנה, מפני שאילולא יום מתן תורה "כמה יוסף איכא בשוקא", איזה אדם הייתי ללא התורה. כולנו וכל עם ישראל היו נראים אחרת אלמלא הברית שנכרתת בחג השבועות.
בדברי רבי שמעון הללו רואים שלא די בכך שלומדים את התורה בלילה זה אלא צריכים לשמוח בתורה הנלמדת: "בְּגִין דְּכֻלְהוּ דִּמְתַקְנִין תִּקּוּנָהָא בְּהַאי לֵילְיָא וְחָדָאן בָּהּ ". על כן אין זה לימוד רגיל אלא בלילה קדוש זה שמתכוננים בו לקבלת התורה אנו שרים את התורה באהבה ושמחה: "וְהֲוָה רִבִּי שִׁמְעוֹן וְכֻלְהוּ חַבְרַיָיא מְרַנְּנִין בְּרִנָּה דְאוֹרַיְיתָא ". ובלילה הזה חידשו חידושים נפלאים בדברי התורה ובכל חידוש " חָדֵי (שמח) רִבִּי שִׁמְעוֹן וְכָל שְׁאָר חַבְרַיָיא". דברים אלו כה מתאימים לתיאורו הנשגב של האור החיים הקדוש (דברים כו יא): " שאם היו בני אדם מרגישין במתיקות ועריבות טוב התורה היו משתגעים ומתלהטים אחריה ולא יחשב בעיניהם מלא עולם כסף וזהב למאומה כי התורה כוללת כל הטובות שבעולם".
בלילה הזה מתאהבים בתורה, משתגעים אחריה ומייפים אותה כדי לראות את שלמותה ואת נצחיותה. ממילא גם לא נרדמים, ואם קצת עייפים, הולכים לנוח מעט כדי שיהיה כח בבוקר לומר "אהבה רבה אהבתנו" בכוונה. בברכה זו אנו משבחים את הקב"ה על כך שנתן לנו את התורה היפה הזו ומתוכה כל החיים שלנו, הפרטיים והלאומיים, נראים אחרת. מתוך כך שומעים את התורה אחרת, מחבבים אותה ואפילו שרים לה שיר – הקדמה נפלאה על מעלתה, על יופייה ועל הקשר שהיא נותנת לנו עם בורא עולם.
הרה"צ רבי שלומק'ה מזוויעל זי"ע אמר בשבועות לפני בוקר למשמשו בקודש הרה"צ רבי אליהו ראטה זצ"ל: כעת שואלים בשמיים, כמו בכל שנה בשעה זאת, האם בני ישראל חפצים לקבל השנה את מתנתי הטובה – את התורה, בוא נענה יחדיו בשם כל ישראל: חפצים אנחנו...
באחד הבתים האחרונים של האקדמות אנו אומרים: "זַכָּאִין כִּי שְׁמַעְתּוּן שְׁבַח דָּא שִׁירָתָא, קְבִיעִין כֵּן תֶּהֱווֹן בְּהַנְהוּ חֲבוּרָתָא" – "צדיקים, כשם ששמעתם שבח זה השירה, כך קבועים תהיו באלו החבורות".
יהי רצון שנזכה לקחת חלק קבוע בחבורות הקושרות את עצמן לתורה, שמחים בה וחפצים בקישוטה, ובעזרת ה' נקבל את התורה באהבה ובחדווה, בשמחת הלב ובפנימיות הלב – להיות מאלו שלא רק שומעים את הקולות ונשארים לעמוד מרחוק, אלא גם מכריזים בהזדהות עמוקה "כל אשר דיבר ה' נעשה ונשמע".

השיחה מוקדשת לעילוי נשמת יצחק בן ישראל דב וחיה גיטל גוטסמן ז"ל נפטר בכ"ז ניסן תשע"ט תנצב"ה





^ 1.מצוות הבאת שתי הלחם היא מצווה ציבורית המתקיימת במקדש. אך בשונה משאר הרגלים, אין בחג השבועות מצווה וחיוב המוטלים על היחיד.
^ 2. היעב"ץ אומר בסידורו שמי שעייף בשבועות לפנות בוקר והוא רוצה להתפלל שחרית כיאות, טוב שילך לישון מעט כמו שכתוב במדרש שישראל הלכו לישון לפני מתן תורה ... היעב"ץ הפך את משמעותו המקובלת של המדרש וביאר אותו באופן חיובי. יתכן שהיו כאלו מבני ישראל שנרדמו וישנו לפני מתן תורה מהטעם שהזכיר המגן אברהם והיו אולי כאלה שהלכו לישון מפני טעמו של היעב"ץ. השאלה הגדולה היא מאיזו סיבה אתה ישן. לא טוב להתכונן כל הלילה שלפני חתונתך כאשר בסופו של דבר תירדם בחופה בעמידה...
^ 3.ניתן להמשיל זאת לכך שכשמזמינים טכנאי מזגנים ומבקשים ממנו "לתקן" את המזגן המשמעות היא לתקן קלקול במזגן שכבר קיים, אבל אם נזמין אותו ל"להתקין" מזגן, המשמעות היא להתקין ולחבר מזגן חדש.



את המידע הדפסתי באמצעות אתר yeshiva.org.il