"בשמונה בטבת נכתבה התורה יונית בימי תלמי המלך, והחושך בא לעולם". כך מובא ב'מגילת תענית' (בפרק ימי הצומות), ולכן נפסק להלכה ב'שולחן ערוך' 1 שראוי לצום ביום זה.

דברים דומים לכך אומרת הגמרא 2 לגבי תרגומו של יונתן בן עוזיאל, שכתיבתו גרמה לכך ש"נזדעזעה ארץ ישראל ארבע מאות פרסה על ארבע מאות פרסה; יצתה בת קול ואמרה: מי הוא זה שגילה סתריי לבני אדם?!" וכו'. תרגום התורה היה צריך להיות לכאורה מעשה חיובי, שכן יש בו משום הרחבת התורה, שהרי מעתה יש יותר אנשים שיכולים ללמוד את התורה. אולם, למעשה גרם הדבר לזעזוע, ויש להבין מדוע?

ראשית, יש בפרסום התרגום משום פגיעה בייחודו של עם ישראל. עם ישראל נתייחד בלשון הקודש, והניתוק בין עם הקודש ותורת הקודש לבין לשון הקודש, הוא עצמו גורם לחשכה. אולם מעבר לכך יש בתרגום משום פגיעה בייחודו של עם ישראל, מכיוון שהוא גורם למסירתה של התורה שבעל פה לגויים. התרגום - הרי הוא פירוש של התורה שבעל פה, שכן הוא מפרש את כוונת התורה, ומסירתו לגויים מהווה פגיעה בייחודו של עם ישראל.

עם ישראל נתייחד בתורה שבעל פה, וכפי שאומרת הגמרא 3 ש"לא כרת הקב"ה ברית עם ישראל אלא בשביל דברים שבעל פה, שנאמר: 'כי על פי הדברים האלה כרתי אתך ברית ואת ישראל'". קודם לכן היתה עדות, ואילו עתה נכרתה ברית על התורה שבעל פה עם ישראל דווקא, ולא עם הגויים.

לגבי הגויים אומרת הגמרא 4 , "שאפילו נכרי ועוסק בתורה, שהוא ככהן גדול". לכאורה נראה שזו היא מעלה גדולה, שהוא ככהן גדול. אולם למעשה מרומז בכך גם חסרונו של הגוי, שהוא ככהן גדול השוהה זמן מועט בקודש הקודשים, ולאחר מכן פורש ממנו 5 . לגבי ישראל נאמר, שהתורה "'יקרה היא מפנינים' - מכהן גדול שנכנס לפני ולפנים" 6 , אולם הגוי הרי הוא בבחינת כהן גדול השוהה בקודש הקודשים זמן מועט, ולאחר מכן פורש ממנו, מכיוון שברית התורה שבעל פה נכרתה רק עם ישראל ולא עם הגויים.

והיוונים תרגמו את התורה ליוונית, ועל ידי כך רצו לפגוע בייחודה של התורה שבעל פה, השייכת רק לעם ישראל. מלחמתם של היוונים הייתה "להשכיחם תורתיך ולהעבירם מחוקי רצוניך". הגזרה התחילה באופן מתון, בחכמה יוונית, ובתרגום התורה ליוונית, אולם המטרה היתה ניתוקו של עם ישראל מהתורה השייכת רק לו. ועל כן הניצחון על היוונים הוא ניצחון הקשר הבלתי ינתק שבין ישראל לבין התורה.

-------------------------
מתוך הספר "שיעורי מרן הגר"א שפירא למסכת כתובות וקידושין", בעריכת הרב בנימין רקובר שליט"א

---