בית המדרש

  • מדורים
  • קול צופיך - הרב שמואל אליהו
לחץ להקדשת שיעור זה
מהלכות קדיש

כל העונה "אמן יהא שמיה רבא" בכל כוחו קורעים לו גזר דינו

*קדושת הקדיש אינה כשאר הקדושות שמשלשים בהן. היא פותחת את כל המנעולים, שוברת את שרשראות הברזל ומרסקת את כל הקליפות. הכול בשביל להביא קידוש השם לעולם כולו. *בחטא העגל עבדנו עבודה זרה ונסלח לנו. בחטא המרגלים פחדנו מהענקים וה' רצה לכלותנו. ארבעים שנה מסתובבים הבנים שלהם במדבר ושיירי החטא נשארים לדורות.

undefined

הרב שמואל אליהו

ט"ז סיון תשע"ט
14 דק' קריאה 61 דק' צפיה
חטא המרגלים – דְּעָקְרַת בֵּיתָא דִשְׁכִינְתָּא
וַיִּתְאַבְּלוּ הָעָם מְאֹד
בחטא העגל עבדנו עבודה זרה ונסלח לנו. בחטא המרגלים פחדנו מהענקים וה' רצה לכלותנו. "אַכֶּ֥נּוּ בַדֶּ֖בֶר וְאוֹרִשֶׁ֑נּוּ וְאֶֽעֱשֶׂה֙ אֹֽתְךָ֔ לְגוֹי־גָּ֥דוֹל וְעָצ֖וּם מִמֶּֽנּוּ" (במדבר יד יב). גם אחרי התפילה של משה נשאר עונש קשה: "בַּמִּדְבָּ֣ר הַ֠זֶּה יִפְּל֨וּ פִגְרֵיכֶ֜ם וְכָל־פְּקֻדֵיכֶם֙ לְכָל־מִסְפַּרְכֶ֔ם מִבֶּ֛ן עֶשְׂרִ֥ים שָׁנָ֖ה וָמָ֑עְלָה אֲשֶׁ֥ר הֲלִֽינֹתֶ֖ם עָלָֽי" (יד כט). ארבעים שנה מסתובבים הבנים שלהם במדבר "וּ֠בְנֵיכֶם יִהְי֨וּ רֹעִ֤ים בַּמִּדְבָּר֙ אַרְבָּעִ֣ים שָׁנָ֔ה" (יד לג), ושיירי החטא נשארים לדורות: "אָמַר הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא, אַתֶּם בְּכִיתֶם בִּכְיָה שֶׁל חִנָּם, אֲנִי אֶקְבַּע לָכֶם בִּכְיָה לַדוֹרוֹת" (תענית כט).
ניתוק מה'
ההבדל בין חטא העגל לבין חטא המרגלים הוא כמו ההבדל בין חילול שבת להתבוללות. בחילול שבת לא מתנתקים מעם ישראל, אפילו על עבודה זרה יש תשובה, לעומת זאת בהתבוללות מתנתקים מעם ישראל. חטא המרגלים הוא ניתוק סופי מה'. אם הם ממנים מנהיג חדש עליהם וחוזרים למצרים – "וַיֹּאמְר֖וּ אִ֣ישׁ אֶל־אָחִ֑יו נִתְּנָ֥ה רֹ֖אשׁ וְנָשׁ֥וּבָה מִצְרָֽיְמָה" – הם יטמיעו לגמרי את ישראל בין האומות ויבטלו כליל את קיומו.
נעקרים מבית ישראל
מו"ר והרה"ג צבי יהודה קוק זצוק"ל היה מזכיר בהקשר לזה את ההלכה שאומרת כי אם אדם מתפלל תפילת י"ח ועובר לידו נחש – לא יפסיק, אמנם אם עקרב כרוך על עקבו – יפסיק (ברכות לג ע"א). בזוהר הסבירו שנחש הוא סימן לחטא שהחטיא הנחש את אדם הראשון. וגם אם יש לאדם נחש של חטא על עקבו הוא יכול להיות בקשר עם ה'. "וּבְגִינָהּ אִתְּמַר אֲפִילוּ נָחָשׁ כָּרוּךְ עַל עֲקֵבוֹ לֹא יַפְסִיק, אַף עַל גַּב דְּסָחִיר לָהּ לְהַאי נְקוּדָה דְאִיהִי קוֹצָא דְאָת ד', בְּכַמָּה חוֹבִין לְאוֹלָפָא קַטֵּיגוֹרָא עַל בְּנוֹי דִּשְׁכִינְתָּא, לֹא יַפְסִיק לְהַהִיא נְקוּדָה" (תיקוני זהר מב/ב). אפילו אם סביב הנקודה יש כמה חובות ללמד קטגוריה על בני ישראל, לא יתנתקו מהשכינה כי הם בניה.
אבל אם אדם נעקר מבית ישראל – יפסיק. "אֲבָל בְּגִין עַקְרָב אִסְתַּלַּק, וְאִיהוּ פּוֹסֵק, וּבָרַח מִנֵּיהּ, הֲדָא הוּא דִכְתִיב (בראשית לט יב) וַיַּעֲזוֹב בִּגְדוֹ בְּיָדָהּ וַיָּנָס וַיֵּצֵא הַחוּצָה". המשל הוא האישה הנוכרייה שיוסף בורח ממנה. שאם היה יוסף נופל ברשתה היה נידח מישראל, בניו היו נוכריים והוא היה מתנתק מברית אבות. "אֶלָּא עַקְרָב אִיהִי עָקַר ב', דְּעָקְרַת בֵּיתָא דִשְׁכִינְתָּא" (תיקוני זהר מב/ב). זהו חטא המרגלים – להיעקר מבית ישראל.
וְעַתָּה יִגְדַל נָא כֹּח ה'
משה מתפלל לבטל מעליהם את הגזירה, והתפילה שלו היא לא למענם אלא כדי שלא יהיה חילול השם. שלא יאמרו "מִבִּלְתִּ֞י יְכֹ֣לֶת ה֗' לְהָבִיא֙ אֶת־הָעָ֣ם הַזֶּ֔ה אֶל־הָאָ֖רֶץ אֲשֶׁר־נִשְׁבַּ֣ע לָהֶ֑ם וַיִּשְׁחָטֵ֖ם בַּמִּדְבָּֽר" על כן מתפלל משה על קידוש השם "וְעַתָּ֕ה יִגְדַּל־נָ֖א כֹּ֣חַ אֲ-דֹנָ֑י כַּאֲשֶׁ֥ר דִּבַּ֖רְתָּ לֵאמֹֽר" (יד יז). כן משתמשים בטענה זו יהושע, דוד ויואל הנביא בשעות של נפילה. יהושע אומר: "וְהִכְרִיתוּ אֶת שְׁמֵנוּ מִן הָאָרֶץ, וּמַה תַּעֲשֵׂה לְשִׁמְךָ הַגָּדוֹל" (יהושע ז). דוד המלך אומר: "לָמָּה יֹאמְרוּ הַגּוֹיִם אַיֵּה נָא אֱלֹהֵיהֶם" (תהילים עט י) ויואל אומר: "חוּסָה ה' עַל עַמֶּךָ וְאַל תִּתֵּן נַחֲלָתְךָ לְחֶרְפָּה לִמְשָׁל בָּם גּוֹיִם. לָמָּה יֹאמְרוּ בָעַמִּים אַיֵּה אֱלֹהֵיהֶם?" (ב). כי חילול שמם של ישראל הוא חילול שמו של ה'.
כַּאֲשֶׁר דִּבַּרְתָּ לֵאמֹר – לדורות
הזוהר אומר שבכל קדיש אנו חוזרים ואומרים את הטענות של משה, יהושע, דוד ויואל. "וְעַתָּ֕ה יִגְדַּל־נָ֖א כֹּ֣חַ אֲ-דֹנָ֑י כַּאֲשֶׁ֥ר דִּבַּ֖רְתָּ לֵאמֹֽר" – לאמר לדורות. "לְמֵילַף מֵהָכָא כָּל דָּרִין בַּתְרָאִין, לְעָלַם וּלְעָלְמֵי עָלְמִין. לֵאמֹר, לְמֵימַר לְדָא בְּשַׁעֲתָא דְּעַקְתָּא. לְמֵימַר דָּא, בְּשַׁעֲתָא דִּרְוָוחָא" (זוהר ג שלח קסא:). ללמד מכאן את כל הדורות שיבואו לעולם ולעולמי עולים שיתפללו את התפילה הזאת בשעת צרה או בשעת הרווחה.
יגדל נא – יתגדל ויתקדש
התפילה הזאת היא תפילת "יהא שמיא רבה" בכוונה שכל משמעותה היא לקחת את הכוח שקיבלנו מה' ולהגדיל את כבודו של ה' בעולם. "פָּתַח וְאָמַר, מִשְּׁמֵיהּ דרִבִּי פִּנְחָס (קהלת ט) כֹּל אֲשֶׁר תִּמְצָא יָדְךָ לַעֲשׂוֹת בְּכֹחֲךָ עֲשֵׂה וְגוֹ', כַּמָה יָאוּת לֵיהּ לְבַּר נָשׁ בְּעוֹד דְּבוּצִינָא דָּלִיק וְשַׁרְיָא עַל רֵישֵׁיהּ, לְאִשְׁתַּדְּלָא וּלְמֶעְבַּד רְעוּתָא דְּמָארֵיהּ. בְּגִין דְּהַהוּא נְהוֹרָא דְּבוּצִינָא, אִיהִי כֹּ"חַ דְּשַׁרְיָא עָלֵיהּ. וְעַל דָּא כְּתִיב, (במדבר יד) יִגְדַּל נָא כֹּחַ ה' . כֹּחַ ה', דָּא הוּא כֹּחַ, דְּשַׁרְיָא עַל רֵישֵׁיהוֹן דְּצַדִּיקַיָּיא, וְכֹל אִינּוּן דְּמִשְׁתַּדְּלִין בִּרְעוּתָא דְּמָארֵיהוֹן. וְעַל דָּא תָּנֵינָן, כָּל הָעוֹנֶה אָמֵן יְהֵא שְׁמֵיהּ רַבָּא מְבָרַךְ בְּכָל כֹּחוֹ " (זוהר ג ריט/א).
פתח ואמר משם רבי פנחס שצריך כל אדם להשתדל לעשות רצון ה' כל עוד הארת ה' עליו. כי ההארה הזאת היא כוח ה' ואותו אנחנו צריכים להגדיל, כדכתיב: "יִגְדַּל נָא כֹּחַ א-דני". והכוח הזה שורה על הצדיקים ועל אלה שמשתדלים לעשות רצון בוראם. מהפסוק הזה למדו חכמים בגמרא שכל העונה אמן יהא שמיא רבה בכל כוחו – קורעים את גזר דינו אפילו יש בו שמץ של עבודה זרה (עיין שבת קיט ע"א).
כוח שנמשך עלינו ממרום
רבי שמעון בר יוחאי מסביר בזוהר הקדוש כי את הכוח הזה אנו מקבלים מהכוח של בריאת העולם, ומעצימים אותו בקדיש. זה מה שנאמר על בצלאל שהיה "יוֹדֵעַ הָיָה בְּצַלְאֵל לְצַרֵף אוֹתִיּוֹת שֶׁבָּהֶם נִבְרְאוּ שָׁמַיִם וָאָרֶץ" ולבנות באמצעותן את המשכן. כך מסביר רבי שמעון כי בבריאת העולם מצאנו כוח אותיות בפסוק הראשון. "בְּרֵאשִׁית בָּרָא אֱלֹקִים אֵת הַשָּׁמַיִם וְאֵת הָאָרֶץ", והכוח הזה נמצא בנו בעיקר בארץ ישראל, עליו נאמר "כֹּחַ מַעֲשָׂיו הִגִּיד לְעַמּוֹ" (תהלים קיא ו עיין רש"י בראשית א א).
כ"ח תיבות ביהא שמיה רבה
ממשיך רבי שמעון ואומר כי בגלות הכוח הזה הולך מאיתנו: "וּבְגָלוּתָא אִסְתַּלַּק הַאי כֹ"חַ מִנַּיְיהוּ, וְאִתְּמַר בְּהוֹן 'וַיֵּלְכוּ בְלֹא כֹחַ לִפְנֵי רוֹדֵף' (איכה א ו)". על כן מתפלל משה רבנו להחזיר לנו את כוח ה' "וְעַתָּה יִגְדַּל נָא כֹּחַ א-דני", ובקדיש אנחנו מחזירים אותו "וּבְגִין דָּא אָמְרִין בְּקַדִּישׁ וְעַתָּה יִגְדַּל נָא כֹּחַ אדנ"י, לָקֳבֵל כ"ח אַתְוָון אָחֳרָנִין, דְּאִית בְּאִלֵּין שֶׁבַע תֵּיבִין דְּאִינוּן, יְהֵא שְׁמֵיהּ רַבָּא מְבָרַךְ לְעָלַם וּלְעָלְמֵי עָלְמַיָּא, וְדָא אִיהוּ הָעוֹנֶה אָמֵן יְהֵא שְׁמֵיהּ רַבָּא בְּכָל כֹּחוֹ" (תיקוני זהר מנוקד דף יב/א). וזה רמוז בכך שיש כ"ח תיבות במילים "יְהֵא שְׁמֵיהּ רַבָּא מְבָרַךְ לְעָלַם לְעָלְמֵי עָלְמַיָּא". ורמזו חכמים את העניין הזה בכך שאמרו הָעוֹנֶה אָמֵן יְהֵא שְׁמֵיהּ רַבָּא בְּכָל כֹּחוֹ. זה מה שאומר ה"בית חדש" (או"ח נו), שכל קדיש הוא תפילה מיוחדת ש"תקנוה על הגאולה דלעתיד".
כ"ח תיבות בכל קדיש עד דַּאֲמִירָן בְּעָלְמָא
ב"עוד יוסף חי" (ויחי) הביא מ"שער הכוונות" שצריך לומר את כל הקטע הזה מהקדיש בכל קדיש וקדיש שיש בו כ"ח מילים להמשיך את כוח הבריאה של ה' עלינו: "יְהֵא שְׁמֵהּ רַבָּא מְבָרַךְ לְעָלַם לְעָלְמֵי עָלְמַיָּא יִתְבָּרַךְ. וְיִשְׁתַּבַּח. וְיִתְפָּאַר. וְיִתְרוֹמַם. וְיִתְנַשֵּא. וְיִתְהַדָּר. וְיִתְעַלֶּה. וְיִתְהַלָּל שְׁמֵיהּ דְּקֻדְשָׁא בְּרִיךְ הוּא. לְעֵילָּא מִן כָּל בִּרְכָתָא. שִׁירָתָא. תִּשְׁבְּחָתָא וְנֶחָמָתָא. דַּאֲמִירָן בְּעָלְמָא".
ובשולחן ערוך (נו ג) כתב: "העונים עד 'לעלמי עלמיא' בלבד טועים הם, כי אסור להפריד בין עלמיא ליתברך". וכשממשיכים יתברך צריכים להמשיך עד "דאמירן בעלמא" בכל קדיש ולא לומר רק עד "לעלמי עלמיא". כך הבין המגן אברהם (נו ס"ק ט) בבית יוסף "דצריך לומר כל הנוסח של יתברך עד 'דאמירן בעלמא' כ"ח תיבות וכן כתב בשל"ה". אמנם דעת המגן אברהם היא ללכת כמנהג הקדמונים לומר רק עד "יתברך" בלבד, ומשם והלאה ישתוק ויכוון למה שאומר הש"ץ ושומע כעונה. ומסכם המשנה ברורה (נו ס"ק טו) "ובעיקר הענין יש מקומות חלוקין במנהגן בזה. ועל כל פנים אם הוא עומד במקום שאין רשאי להפסיק יזהר בזה שלא יאמר רק עד עלמיא". אבל אם עומד במקום שמותר להפסיק – יאמר את כל כ"ח התיבות עד "בעלמא" (חיי אדם).
יהא שמיה רבא עונה על יתגדל ויתקדש
כדי שנוכל מעט להבין את ערכו של "יהא שמיה רבה" נזכיר מה שכתב בבית יוסף (נו) ש"אמן, יהא שמיה רבה" הולך על תחילת הקדיש שאמרנו בו "יתגדל ויתקדש" וכל ההמשך הוא אחד. וכך כתב "בן איש חי" (שנה ראשונה ויחי ג): "מצות עניית הקדיש של 'יהא שמיה רבה מברך', הוא שישמע העונה תחלת הקדיש שהוא שתי תיבות 'יתגדל ויתקדש'. כי 'יהא שמיה רבה מברך' הוא עניה על 'יתגדל'. לכך לכתחילה ישימו כל הציבור לבם לשמוע כל הקדיש, מן תיבת 'יתגדל', כדי לכוין על מה הם עונין".
בגאולת ישראל יתקדש שם ה'
תוכן הקדיש הוא מה שאומר משה רבנו, ש בגאולת ישראל יתקדש שם ה' . "יִתְגַּדַּל וְיִתְקַדַּשׁ שְׁמֵהּ רַבָּא", יתגדל ויתקדש שמו של הקב"ה בעולם. מתי ואיפה? "בְּעָלְמָא דִּי בְרָא כִּרְעוּתֵיהּ. וְיַמְלִיךְ מַלְכוּתֵיהּ. וְיַצְמַח פֻּרְקָנֵיהּ. וִיקָרֵב מְשִׁיחֵהּ". מַלְכוּתֵיהּ היא מלכות ה' והיא מלכות בית דוד. דכתיב "וַיֵּ֣שֶׁב שְׁ֠לֹמֹה עַל־כִּסֵּ֨א ה֧'׀ לְמֶ֛לֶךְ תַּֽחַת־דָּוִ֥יד אָבִ֖יו" (דברי הימים א כט כג). גם ישועת ה' מתגלה דרך ישועתנו דרך דוד המלך. כך אנחנו אומרים בברכת "את צמח דוד": "כי לישועתך קיווינו כל היום". גם משיח ה' הוא דוד המלך וזרעו "מגדיל ישועות מלכו ועושה חסד למשיחו, לדוד ולזרעו עד עולם". ובספר איכה מקונן ירמיהו על החורבן בכך שזה חורבן גם כלפי שמיים. "רוּחַ אַפֵּינוּ מְשִׁיחַ ה' נִלְכַּד בִּשְׁחִיתוֹתָם" (איכה ד).
קדיש – שובר קירות ברזל
ההבנה הזאת שישועת ישראל וישועת ה' הולכים ביחד שוברת את חומות הברזל של הגלות. "אָמַר רַבִּי אֶלְעָזָר, מִיּוֹם שֶׁחָרַב בֵּית הַמִּקְדָּשׁ, נִפְסְקָה חוֹמַת בַּרְזֶל בֵּין יִשְׂרָאֵל לַאֲבִיהֶם שֶׁבַּשָּׁמַיִם" (ברכות לב ע"ב). כך מביא הבית יוסף בשם הזוהר שהקדיש יכול לשבור את כל מנעולי הברזל והשרשראות ואת כל הקליפות הרעות: "תָּא חֲזֵי, קְדוּשָׁתָא דָּא, לָאו אִיהוּ כִּשְׁאָר קְדוּשָׁאן דְּאִינּוּן מְשַׁלְשִׁין. אֲבָל קְדוּשָׁתָא דָּא, אִיהִי סָלְקָא בְּכָל סִטְרִין, לְעֵילָּא וְתַתָּא וּבְכָל סִטְרֵי מְהֵימְנוּתָא, וְתַבְרָא מַנְעוּלִין וְגוּשְׁפַּנְקָן דְּפַרְזְלָא, וּקְלִיפִּין בִּישִׁין, לְאִסְתַּלְּקָא יְקָרָא דְּקוּדְשָׁא בְּרִיךְ הוּא עַל כֹּלָּא". קדושת הקדיש אינה כשאר הקדושות שמשלשים בהן. היא מגיעה לגובהי מרומים ולעמקי תחתיות. היא פותחת את כל המנעולים, שוברת את שרשראות הברזל ומרסקת את כל הקליפות. הכול בשביל להביא קידוש השם לעולם כולו (ראה עוד יוסף חי - פרשת ויחי בהקדמה).
שלא יתאחזו החיצונים
כוחו של הקדיש מועיל גם למנוע מהכוחות הרעים להיאחז בשפע שבא לעם ישראל בעת הגאולה. "והנה אנחנו מתייראים פן ח"ו ע"י עליית העולמות יעלו גם הקליפות עמהם ויתאחזו בהם ויינקו שפע מהם" (שער הכונות דף ט"ו). לכן הקדיש נשמע בלשון ארמית שהוא לשון הסטרא אחרא, כדי לשוברה בעל כורחה. "וַאֲנָן בָּעֵינָן לְמֵימַר לָהּ בְּלִישָׁנָא דְּסִטְרָא אַחֲרָא, וּלְאָתָבָא בְּחֵילָא תַּקִּיף, 'אָמֵן יְהֵא שְׁמֵיהּ רַבָּא מְבָרַךְ', בְּגִין דְּיִתְבַּר חֵילָא דְּסִטְרָא אַחֲרָא, וִיסְתַּלָּק קוּדְשָׁא בְּרִיךְ הוּא בִּיקָרֵיהּ עַל כֹּלָּא". ואנחנו אומרים את הקדיש בלשון ארמית, שזו השפה שמבינה הסטרא אחרא, ולומר לה בתקיפות ובכל הכוח "אָמֵן יְהֵא שְׁמֵיהּ רַבָּא מְבָרַךְ", שפירושו כי באמת אנחנו מתכוונים לקדש את שמו של הקב"ה "לְעֵילָּא מִן כָּל בִּרְכָתָא. שִׁירָתָא. תִּשְׁבְּחָתָא וְנֶחָמָתָא. דַּאֲמִירָן בְּעָלְמָא". היא צריכה לשמוע שאנחנו לא מתכוונים לעצור באמצע התהליך. לומר לכל הקליפות שאנחנו מתכוונים להביא גאולה שלמה לעולם, שאנחנו מכוונים שהקדושה שתהיה פה תגיע לכל העולם כולו "לְעָלַם לְעָלְמֵי עָלְמַיָּא". "ובהיותינו אומרים השבח הגדול והקדוש הזה של הקדיש בלשון תרגום שהם מבינים אותו אז הם נכנעים ואינם עולים למעלה".
כוונה בקדיש מעוררת גאולה
ממשיך הזוהר ואומר: "וְכַד אִתְּבַּר בִּקְדוּשָׁתָא דָּא חֵילָא דְּסִטְרָא אַחֲרָא, קוּדְשָׁא בְּרִיךְ הוּא אִסְתַּלָּק בִּיקָרֵיהּ, וְאַדְכַּר לִבְנוֹי, וְאַדְכַּר לִשְׁמֵיהּ". כשיישבר כוחה של הסטרא אחרא על-ידי הקדושה, יתעלה שמו של הקב"ה בעולם ויזכור את בניו. כוונתו של הזוהר היא למה שנאמר בגמרא בשם אליהו הנביא: "אָמַר רַבִּי יוֹסֵי, פַּעַם אַחַת הָיִיתִי מְהַלֵּךְ בַּדֶּרֶךְ וְנִכְנַסְתִּי לְחֻרְבָּה אַחַת מֵחָרְבוֹת יְרוּשָׁלַיִם לְהִתְפַּלֵּל, וּבָא אֵלִיָּהוּ זָכוּר לַטּוֹב, וְשָׁמַר לִי עַל הַפֶּתַח וְהִמְתִּין לִי עַד שֶׁסִּיַּמְתִּי תְּפִלָּתִי. לְאַחַר שֶׁסִּיַּמְתִּי תְּפִלָּתִי, אָמַר לִי וכו': בְּנִי, מַה קּוֹל שָׁמַעְתָּ בְּחֻרְבָּה זוֹ? וְאָמַרְתִּי לוֹ, שָׁמַעְתִּי בַּת-קוֹל שֶׁמְּנַהֶמֶת כְּיוֹנָה וְאוֹמֶרֶת, אוֹי לַבָּנִים שֶׁבַּעֲוֹנוֹתֵיהֶם הֶחֱרַבְתִּי אֶת בֵּיתִי וְשָׂרַפְתִּי אֶת הֵיכָלִי וְהֶגְלֵיתִי אֶת בָּנַי לְבֵין הָעוֹבְדֵי כּוֹכָבִים. אָמַר לִי, בְּנִי, חַיֶּיךָ, וְחַיֵּי רֹאשְׁךָ, לֹא שָׁעָה זוֹ בִּלְבַד אוֹמֶרֶת כָּךְ, אֶלָּא בְּכָל יוֹם וָיוֹם שָׁלֹשׁ פְּעָמִים אוֹמֶרֶת כָּךְ. וְלֹא זוֹ בִּלְבַד, אֶלָּא בְּשָׁעָה שֶׁיִּשְׂרָאֵל נִכְנָסִין לְבָתֵּי כְּנֵסִיּוֹת וּלְבָתֵּי מִדְרָשׁוֹת וְעוֹנִין, "יְהֵא שְׁמֵיהּ הַגָּדוֹל מְבֹרָךְ" הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא מְנַעְנֵעַ רֹאשׁוֹ וְאוֹמֵר, אַשְׁרֵי הַמֶּלֶךְ שֶׁמְּקַלְּסִין אוֹתוֹ בְּבֵיתוֹ כָּךְ. וּמַה לּוֹ לָאָב שֶׁהֶגְלָה אֶת בָּנָיו לְבֵין הָעוֹבְדֵי כּוֹכָבִים. וְאוֹי לָהֶם לַבָּנִים שֶׁגָּלוּ מֵעַל שֻׁלְחַן אֲבִיהֶם" (ברכות ג ע"א).
יש להשתדל מאוד לשמוע קדיש ולענות עליו
מעלת התורה ומעלת האישה
בגלל מעלתו הגדולה של הקדיש כתב רבי יוסף קארו בבית יוסף (אורח חיים סימן נו): "וכמה יש להשתדל לענות אותו והכי מוכח עוד שם בפרשה הנזכרת (זוהר קסו.) שכתב וזה לשונו וּבְגִין דַּחֲמֵינָא, לֵיהּ יוֹמָא חַד, דְּדָלִּיג אבל יש להם בעיה. מֵאִגְרָא דָּא, לְמִשְׁמַע קַדִּישׁ בַּהֲדֵי צִבּוּרָא, סָלִיק בִּרְעוּתָא דִּילִי, לְמֵיהַב לֵיהּ בְּרָתִי, וְתֵּכֶף דְּנַפְקוּ צִבּוּרָא מִבֵּי כְּנִישְׁתָּא, יָהִיבְנָא לֵיהּ בְּרָתִי. דַּאֲמֵינָא בְּדִלוּגָא דָּא דְּאָתָא לְמִשְׁמַע קַדִּישׁ, גַּבְרָא רַבָּא לִיהֲוֵי בְּאוֹרַיְיתָא".
הסיפור בזוהר הוא על רַבִּי חִיָּיא וְרִבִּי אַבָּא שהתארחו באכסניה וקמו בחצות לילה ללמוד תורה. בתו של בעל האכסניה קמה להדליק להם את הנר שיוכלו ללמוד באור. דיברו רַבִּי חִיָּיא וְרִבִּי אַבָּא על מעלת התורה שהיא אור ועל מעלת האישה שהדליקה להם את האור. תוך כדי הלימוד "שַׁמְעָת הַהִיא אִתְּתָא וּבָכָאת" הבת מתחילה לבכות. אביה מגיע ומסתבר שהיא ואביה מאוד אוהבים את התורה ולומדיה, אבל יש להם בעיה, הבת התחתנה לפני חודשיים עם בחור והתברר שהוא עם הארץ שלא יודע אפילו לברך ברכת המזון. על כן היא ואביה שרויים בצער גדול.
ולהשתדל לרוץ כדי לשמוע קדיש
המשיך האב והסביר כי הם ראו את החתן קופץ מהגג בשביל לשמוע קדיש ולענות "אמן יהא שמיה רבה" ואמרו בליבם שאם יש לבחור הזה כזאת אהבת ה', בוודאי הוא תלמיד חכם גדול. ולכן אע"פ שלא הכירו אותו, מיד הבת התחתנה איתו. "וְהַשְׁתָּא אֲפִילּוּ בִּרְכַּת מְזוֹנָא לָא יָדַע, וְלָא יָכִילְנָא בַּהֲדֵיהּ לְמִלְעֵי בֵּין חַבְרַיָּיא, דְּיוֹלִיף קְרִיאַת שְׁמַע, אוֹ בִּרְכַּת מְזוֹנָא".
תוך כדי דיבור מגיע החתן, ואומר רבי יוסי: "וַדַּאי אֲנָא חֲמֵינָא בְּהַאי רַבְיָא, דִּנְהוֹרָא דְּאוֹרַיְיתָא יִפּוּק לְעָלְמָא מִנֵּיהּ. אוֹ בְּרָא דְּיוֹקִים מִנֵּיהּ". אני רואה שאור התורה נמצא עליו. בוודאי הוא או בנו שיקום ממנו יהיו גדולי תורה. עונה החתן ומבקש רשות לומר כמה דברי תורה, והוא משמיע לחכמים דברי תורה עמוקים מאוד שממלאים כמה דפים בזוהר.
בהמשך הדברים הוא מספר להם שהוא בנו של רבי ספרא ועלה מבבל. "וְהַשְׁתָּא רַבּוֹתַי, אֲנָא מִבָּבֶל, וּבְרָא דְּרַב סַפְרָא אֲנָא" ולא זכיתי להכיר את אבי "וְלָא זָכֵינָא לְאִשְׁתְּמוֹדְעָא לְאַבָּא" ולא רציתי לומר דברי תורה בארץ ישראל כי תלמידי החכמים שלה הם אריות בתורה. "וְדָחִילְנָא, דְּהָא יַתְבֵי אַרְעָא דָּא, אִינּוּן אַרְיְיוָון בְּאוֹרַיְיתָא" וקיבלתי על עצמי לא לומר דברי תורה במשך חודשיים. וכעת נסתיימו החודשיים, ולכן אני מבקש להציע את דברי התורה בפניכם. "וְשַׁוֵינָא עָלַי דְּלָא אֵימָא מִילֵּי דְּאוֹרַיְיתָא קָמֵי בַּר נָשׁ, עַד תְּרֵין יַרְחִין, וְיוֹמָא דָּא אִשְׁתְּלִימוּ".
כשהגיעו רַבִּי חִיָּיא וְרִבִּי אַבָּא לרבי שמעון הסביר להם רבי שמעון את גודל הדברים שהם שמעו ממנו "כַּד מָטוּ לְגַבֵּיהּ דְּרַבִּי שִׁמְעוֹן, זָקַף עֵינוֹי וְחָמָא לוֹן. אָמַר לוֹן מִסְתַּכֵּל הֲוֵינָא בְּכוּ יוֹמָא דָּא, וַחֲמֵינָא לְכוּ תְּרֵין יוֹמִין וְחַד לֵילְיָא, דַּהֲוֵיתוֹן לְגַבֵּי מַשְׁכְּנָא דְּהַהוּא נַעַר מְטַטְרוֹן, וְהַהוּא נַעַר הֲוָה אוֹלִיף לְכוּ רָזִין עִלָּאִין בְּחֶדְוָה דְּאוֹרַיְיתָא, זַכָּאָה חוּלָקֵכוֹן בָּנַי". מסביר לנו הבית יוסף שכל המעלה הזאת מתגלה על ידי החשיבות והמעלה שאדם מרגיש בקדיש ורץ לשומעו (זוהר קסט/ב). על כן הוא כותב בשולחן ערוך (נו): " יש לכוין בעניית הקדיש. ולענות אותו בקול רם ולהשתדל לרוץ כדי לשמוע קדיש ".
פרשיות התיקון
נחמה בדרך לארץ ישראל
בסוף פרשת "שלח" התורה מביאה חמש פרשיות של נחמה. שתי הפרשיות הראשונות עוסקות במצוות שקשורות לארץ ישראל ומתחילות במילים "כִּי תָבֹאוּ אֶל אֶרֶץ מוֹשְׁבֹתֵיכֶם אֲשֶׁר אֲנִי נֹתֵן לָכֶם" (במדבר טו ב) או "בְּבֹאֲכֶם אֶל הָאָרֶץ אֲשֶׁר אֲנִי מֵבִיא אֶתְכֶם שָׁמָּה" (במדבר טו יח). כדי שלא יתייאשו מן הגאולה.
הפרשת השלישית עוסקת בכפרה על חטא שחטא הציבור כולו. "וְהָיָה אִם מֵעֵינֵי הָעֵדָה נֶעֶשְׂתָה לִשְׁגָגָה" (במדבר טו כד). מביאים קרבן פר העלם דבר של ציבור. והכול בכדי ללמד כי יש כפרה גם על חטא שחטא הציבור כולו והלך אחרי התוהו.
התבוננות בציצית מקשרת לכיסא הכבוד
הפרשייה האחרונה בפרשת "שלח" עוסקת במצוות ציצית, והיא באה לתקן את הקלקול הגדול שגרם לחטא, חוסר ההתבוננות. על כן באה פרשת ציצית ללמד אותנו ראייה פנימית וההתבוננות. "וּרְאִיתֶם אֹתוֹ וּזְכַרְתֶּם אֶת כָּל מִצְוֹת ה' וַעֲשִׂיתֶם אֹתָם", ראייה שגורמת זכירה לכל מצוות ה' ולמניעת תקלות. "וְלֹא תָתוּרוּ אַחֲרֵי לְבַבְכֶם וְאַחֲרֵי עֵינֵיכֶם אֲשֶׁר אַתֶּם זֹנִים אַחֲרֵיהֶם". התבוננות שמביאה קדושה "לְמַעַן תִּזְכְּרוּ וַעֲשִׂיתֶם אֶת כָּל מִצְוֹתָי וִהְיִיתֶם קְדשִׁים לֵאלֹהֵיכֶם" (במדבר טו לט).
ההתבוננות הזאת אינה מחויבת המציאות, שהרי יכול אדם ללבוש ציצית ולא יתעורר לכלום, ויכול אדם ללבוש ציצית מתוך התבוננות ולראות פני שכינה. כך אמרו חכמים במדרש: "רבי מאיר אומר מגיד הכתוב שכל המקיים מצות ציצית מעלין עליו כאילו הקביל פני השכינה. תכלת דומה לים, וים דומה לרקיע, ורקיע דומה לכסא הכבוד, כענין שנאמר 'וָאֶרְאֶה וְהִנֵּה אֶל הָרָקִיעַ אֲשֶׁר עַל רֹאשׁ הַכְּרֻבִים כְּאֶבֶן סַפִּיר כְּמַרְאֵה דְּמוּת כִּסֵּא נִרְאָה עֲלֵיהֶם'" (יחזקאל י' א' מדרש אגדה שלח). אם אדם מתבונן ומדמה את השכינה בשעת ראיית התכלת, הוא זוכה גם לראות שכינה בפועל. שכך אמר רשב"י "כל הזהיר בציצית זוכה ורואה פני שכינה" (ילקוט שמעוני במדבר - פרק טו - רמז תשנ, טור או"ח כד). וגם מי שאין לו תכלת בציצית יכול לכוון שהוא רואה את התכלת בעיני רוחו "נכון להסתכל בציצית, ויכוין ויצייר במחשבתו, כאלו יש בהם חוט מראה תכלת, שהוא דומה לרקיע, מפני דאותה הארה, לא נפסקה, וכמו שכתב מהרח"ו ז"ל, וימצא טוב בכונה זו" (בן איש חי נח יז).
ההתבוננות הנכונה בציצית מתקנת את הראייה החיצונית שהייתה בחטא המרגלים, ראייה שרואה את הענקים ולא רואה מול עיניה את הברית ואת החסד ואת השבועה שאלוקים נשבע לאבותינו. ברית שמכוחה יצאו ממצרים והכרית ה' את פרעה וחילו. ברית שמכוחה עתיד ה' להכרית את הענקים היושבים בארץ כנען.
התבוננות בשבת מקשרת לגאולה שלמה
ההתבוננות הזאת הייתה חסרה גם למקושש העצים בשבת והיא שהביאה אותו לחלל את השבת. הוא ראה את השבת כיום שנחים בו מהעבודה ומתרגעים, וקישוש עצים הוא חלק מהמנוחה, חלק מהכנת האוכל לשבת. הסיבה שקישוש העצים הוא עבירה נובעת מהעובדה שלשבת יש עומק שצריך לזכור אותו, והוא לא התבונן ולא זכר.
מי שמתבונן מבין ששבת היא קודש. ומי שמבין ומענג את השבת זוכה להתענג על ה'. "אָז תִּתְעַנַּג עַל ה' וְהִרְכַּבְתִּיךָ עַל בָּמֳתֵי אָרֶץ וְהַאֲכַלְתִּיךָ נַחֲלַת יַעֲקֹב אָבִיךָ כִּי פִּי ה' דִּבֵּר" (ישעיהו נח יג-יד). אם אדם מרגיש את קדושת השבת ומדמה את הגאולה בתוך הגלות – הוא זוכה בעקבותיה לגאולה בפועל ולא רק בדמיון.
זה דרכו של עולם. קודם מדמים את הבית ואת העיר ואחר כך בונים אותם. הדימוי הזה מתרחש כל שבת. מדמים את השחרור משיעבוד המלכויות בבגדים יפים ובאוכל מכובד, ובזכות זה זוכים לשחרור ממלכויות הגויים בפועל "כֹּל הַמְעַנֵּג אֶת הַשַּׁבָּת, נִיצּוֹל מִשִּׁיעֲבּוּד מַלְכֻיּוֹת". מדמים בשבת את ירושת הארץ והגאולה, וזוכים לירושת הארץ בפועל. "כֹּל הַמְעַנֵּג אֶת הַשַּׁבָּת, נוֹתְנִין לוֹ נַחֲלָה בְלֹא מְצָרִים". ויהי רצון שיתקיים בנו "כֹּל הַמְּעַנֵּג אֶת הַשַּׁבָּת, נוֹתְנִין לוֹ מִשְׁאֲלוֹת לִבּוֹ" (שבת קיח ע"א). בגאולה שלמה אמן ואמן.

סיפור
לא ניגע לריק
סיפר אור מירושלים: כבחור צעיר הפוסע את צעדיו הראשונים ביהדות, הייתי רגיל להתפלל בסידור שהיה נפוץ מאוד בזמנו בכל הארץ. כבעל תשובה התרגלתי לסידור הזה והשתדלתי תמיד לחפש ולהתפלל רק בו.
כשהתחלתי את לימודיי ב"מכון מאיר", נהגתי להתפלל שחרית בבית הכנסת של הרב אליהו זצ"ל שהיה סמוך למכון. כל תפילה שהייתה במחיצתו של הרב הייתה כמעין עולם הבא. הייתי חוזר מהתפילה מאושר ומאיר. גם בבית הכנסת של הרב הייתי משתדל מאוד לחפש את הסידור שהכרתי, ולמרות שרוב הסידורים היו סידורים של הרב זצ"ל, "קול אליהו", היה גם סידור אחד שבו הייתי רגיל להתפלל ואותו תמיד חיפשתי.
באחת השבתות הרב מסר שיעור בענייני תפילה. הרב החל בדברי התורה ופתאום עבר לדבר בענייני סידורים. הרגשתי שהרב מדבר ישירות אלי. הרב אמר שיש סידורי תפילה רבים, והרבה נוסחים, אבל כיוון שאנחנו מדברים לפני ה' יתברך, כדאי שהדברים יהיו נכונים ומדויקים. להמחיש את דבריו הוא ביקש מהרב איתן מלמד שיביא לו סידור מסוים, וביקש את הסידור שאני הייתי רגיל להתפלל בו.
הרב איתן מסר לו בזריזות את הסידור, והראה את נוסח "בריך שמיה" שיש שם עם תרגום שהוא טעות. שם מתורגמות המילים "לָא עַל אֱנָשׁ רָחִיצְנָא וְלָא עַל בַּר אֱלָהִין סָמִיכְנָא" - לא על אדם אני סומך ולא על בן אלוקים אני סומך. המילה בר אלהין משמעותה מלאך, ולא כפשוטה כבן אלוקים בתרגום שהם תרגמו.
כאשר שמעתי את דברי הרב, נעתקה נשימתי ושאלתי את עצמי למה הרב בחר דווקא את הסידור הזה מכל הסידורים שבעולם. דברי הרב חדרו ללבי וקיבלתי על עצמי להפסיק להתפלל בסידור הזה ובכל סידור אחר, רק בסידור המדויק של הרב, שהרב הגיהו ואישרו.
דבריו הברורים והבהירים של הרב הולכים עמי תמיד, ולעולם לא אשכח אותם. הייתה זו הוכחה ממשית בשבילי שיש רוח הקודש ושיש השגחה מעל הטבע. זכיתי לראות זאת בעיני.
לאחר הסתלקותו של הרב התארחתי באחת מהשבתות בחולון. לאחר התפילה עלה אחד מהרבנים לומר דברי תורה. תוך כדי דבריו התברר לי, שהרב המדבר הוא המו"ל של הסידור שהייתי רגיל להתפלל בו. אותה שבת הייתה קרובה ליום הילולה של הרב אליהו זצ"ל ובסוף דברי הרב המו"ל, הוא הוסיף מספר מילים על הרב אליהו. הוא סיפר כי לפני שיצא הסידור שלו, הוא קיבל טלפון מכבוד הראשל"צ הרב אליהו, שביקש ממנו לעשות כמה שינויים בסידור, כגון להוסיף בסוגריים בעניית האמנים בקדיש – אמת, או אמן כן יהי רצון.
לצערנו אותו מו"ל לא שמע לדברי הרב בשעה ההיא, והסידור הלא מתוקן הופץ בצורתו הקלוקלת. היום שינתה ההוצאה את פניה והיא החליטה לתקן את הסידור ולהוציא אותו לאור בצורה מחודשת עם כל התיקונים שהרב הציע למו"ל בעבר. מסתבר שדברי הרב שלא נשמעו בעבר לא היו לריק, כי כעבור כמה שנים הם חלחלו והתקבלו.
(מתוך "אביהם של ישראל" כרך ח', שבע"ה יראה אור בקרוב)


תשובה כהלכה
להרבות אמֵנים.יש עניין שאין להרבות הקדישים, ובכל אופן יש מנהגים, כגון בנוסח ספרד בתפילת מנחה או בערבית יש למנצח, שיר המעלות, קדיש יתום ואחריו עלינו לשבח. האם אומרים או לא? לאחר מכן כתוב קדיש יתום. בנוסף רווח מנהגי חסידים להרבות, על תנאי שיש פרק או מימרא רחבה שבגינה אחריו שוב בא קדיש.
אומרים קדיש בנוסח ספרד בתפילת מנחה או ערבית לפני ואחרי למנצח ושיר המעלות. אומרים קדיש גם אחרי שיעור תורה בכתב או בעל-פה, וזה לא נקרא להרבות קדישים.

לא הפסק.כשאני באמצע תפילת שמונה עשרה ויש קדיש, האם צריך להפסיק ולהקשיב? אם כן, באיזה קטע בקדיש?
נכון. בכל קדיש בחמישה אמנים הראשונים.



את המידע הדפסתי באמצעות אתר yeshiva.org.il