בין שלח לקרח
כָּל הָעֵדָה עם המרגלים כנגד משה
בפרשת המרגלים ובמחלוקת קרח מתמודד משה עם העם. העדה כולה בוכה – "וַתִּשָּׂא כָּל הָעֵדָה וַיִּתְּנוּ אֶת קוֹלָם וַיִּבְכּוּ הָעָם בַּלַּיְלָה הַהוּא" (במדבר יד א) – ונשיאי העדה מפחדים. העם שוכח את הניסים שנעשו לו ביציאת מצרים, שוכח את היד הרמה, רואה במחשבתו רק את הענקים ורוצה לסגת למצרים. כולם, פרט לכלב ויהושע ומשה, ועוד כמה אנשי אמונה.
משה מבין שהחולשה הזאת היא רגעית, והוא לא מאבד את האומץ, את האמונה ואת הכוח להוביל את העם בדרך שבה הוא צריך ללכת, להיות לגוי גדול ולהביא ברכה לכולם. הוא יודע שכל הייעודים הגדולים הללו מתרחשים רק בארץ ישראל ומול כל העם, ועל כן הוא ממשיך את הדרך ובסופו של דבר מצליח.
כָּל הָעֵדָה עם קרח כנגד משה
בפרשתנו, בדומה לפרשת המרגלים, חוברים נשיאי העדה לקרח. 250 ראשי סנהדראות מושכים אחריהם את כל העם. "וַיַּקְהֵל עֲלֵיהֶם קֹרַח אֶת כָּל הָעֵדָה אֶל פֶּתַח אֹהֶל מוֹעֵד" (במדבר טז יט). מתברר שלא היה קשה לקרח לשכנע את העם ללכת אחריו. משה מדבר על "קדושים תהיו" – תשקיעו מאמץ ב"ואהבת לרעך כמוך"; תתקדשו ותשמרו את השבת הקדושה, "שבתותי תשמורו ומקדשי תיראו"; תתגברו על יצרכם ותשמרו על "לא תיקום ולא תיטור את בני עמך". כל אלה דורשים מאמץ, וכאשר פועלים בדרך הזאת זוכים למדרגת הקדושה. לעומת משה, קרח עושה לעם חיים קלים, הוא אומר להם מילים יפות: כולם קדושים, הכול בסדר גם בלי להתאמץ. גם כאן עומד משה לבדו מול כל העם ולא מתכופף מול אווירת ההמון הסוחפת. הוא יודע שיש רוחות סער שכאלה, אבל הוא ממשיך להחזיק בדרך שמוכיחה את עצמה בסופו של דבר. דרך האבות.

קול צופייך (812)

הרב שמואל אליהו

add_alert

657 - כל העונה "אמן יהא שמיה רבא" בכל כוחו קורעים לו גזר דינו

658 - תורה מחברת

659 - קישוטי הכלה ו24 ספרי התנ"ך

טען עוד

אתפשטותא דמשה
הזוהר אומר כי כוחו של משה נמצא בכל דור ובכל צדיק. "וְאִתְפַּשְׁטוּתֵיהּ דְּמשֶׁה בְּכָל דָּרָא וְדָרָא וּבְכָל צַדִּיק וְצַדִּיק" (תיקוני זהר דף קיב/א). כך היה עומד אליהו הנביא מול "נְבִיאֵי הַבַּעַל אַרְבַּע מֵאוֹת וַחֲמִשִּׁים וּנְבִיאֵי הָאֲשֵׁרָה אַרְבַּע מֵאוֹת אֹכְלֵי שֻׁלְחַן אִיזָבֶל" (מלכים א יח יט), נביאי שקר שמקבלים גיבוי חזק מהמלכה איזבל שהורגת את נביאי ה' (מלכים א יח יג) כדי להקל את העבודה של נביא השקר.
העם מבולבל, הוא פוסח על שתי הסעיפים. הוא לא יודע אם ה' הוא האלוקים או הבעל הוא האלוקים, ומגיע כולו להר הכרמל להיווכח מה האמת. זה לא קל לאליהו, איזבל רוצה לעשות לו מה שעשתה לכל נביאי ה'. היא גם מאיימת להרוג אותו כמו שהרגה את כל נביאי ה'. "וַתִּשְׁלַח אִיזֶבֶל מַלְאָךְ אֶל אֵלִיָּהוּ לֵאמֹר כֹּה יַעֲשׂוּן אֱלֹהִים וְכֹה יוֹסִפוּן כִּי כָעֵת מָחָר אָשִׂים אֶת נַפְשְׁךָ כְּנֶפֶשׁ אַחַד מֵהֶם" (מלכים א פרק יט ב). והוא עושה את תפקידו.
צדיקי הדור לא מתרשמים מאופנות חולפות
צדיקי ישראל שבכל הדורות זכרו תמיד מאין בא עם ישראל ולאן הוא הולך, והזהירו אותו שלא להתפתות לאופנות חולפות, אע"פ שלפעמים הן סוחפות את כל העם. כך היה הרבי מחב"ד מזהיר שלא לוותר על ארץ ישראל, כי היא חלק מברית האבות. קיבלנו אותה מריבונו של עולם במלחמת ששת הימים, והיא לנו ירושה מאבותינו. בספר "קראתי ואין עונה" (א' 505) מובאת שיחה של הרבי עם יוסף בן אליעזר, שבו הרבי אומר כי מלחמת ששת הימים היא כמו תקיעה בשופר גדול של הקב"ה.
בשיחה בשנת תש"מ אומר הרבי מחב"ד כי הרצון לוותר על ארץ ישראל הוא המשך לטענת המרגלים. "טענת שלום עכשיו היא בדיוק כטענת המרגלים בשעתו, 'עז העם היושב בארץ', שלכן אין לכבוש וליישב את ארץ ישראל! שלום עכשיו טוענים: הערבים יותר חזקים מהיהודים, ולכן יש למסור להם את הארץ. הם טוענים את אותן טענות של המרגלים, חזק הוא ממנו". מסכם הרבי ואומר: "טענות אלו הן תרגום מדויק מטענת המרגלים בשעתו!".
באותה דרך הלך מרן הרב אליהו זצוק"ל. הוא השתדל בכל כוחו להילחם בהסכמי אוסלו, שנבעו מאותה טעות. כן נלחם בהתנתקות, למרות שביום חתימתם זכו ההסכמים הללו לתמיכה מרוב המנהיגים וחברי הכנסת, שחלקם האמין בזה וחלקם נכנע לכוחונות והגיב בחולשה. מול כל אלה עמדו הרבנים שזכרו את תפקידם ולא פחדו. זכרו שתפקידם לשמור על ברית האבות, וההיסטוריה הוכיחה את צדקתם.
תורה של חיבורים
דורנו הוא דור הגאולה
צדיקי העליון ידעו שאנחנו בתקופה של גאולה. בעת הכתרתו ל"ראשון לציון", בשנת תשמ"ג, אמר הרב אליהו זצ"ל: דורנו זה הוא דור הגאולה והישועה שעליו נאמר בש"ס (סנהדרין צח ע"א): "ואמר רבי אבא, אין לך קץ מגולה מזה שנאמר 'ואתם הרי ישראל ענפיכם תתנו ופריכם תשאו לעמי ישראל' (יחזקאל לו, ח)". כן רואים את הגאולה בתהליך התשובה וההתחזקות שיש בארץ ישראל, בריבוי לימוד התורה שלא היה כמותו מאות ואלפי שנים. בהסרת שיעבוד המלכויות ועוד.
בפגישה שהייתה בין הרבי מחב"ד למרן הרב אליהו זצוק"ל הזכיר הרבי את הגמרא הזאת, ואחר כך חזר בדרשות רבות על החובה של כולנו להתבונן "באופן שזה יפתח את הלב והעינים והאזנים – שיבינו, יראו וישמעו בפשטות ממש בגשמיות העולם – את הגאולה האמיתית והשלימה בפועל ממש". בשיחה האחרונה עם מרן הרב אליהו זצוק"ל הוא אומר: " לא זו בלבד שסוף הגאולה לבוא, אלא הגאולה כבר עומדת על סף הפתח ומחכה לכל אחד ואחת מישראל שיפתח את הדלת ו"יסחוב" את הגאולה לתוך החדר!".
גלות – ניתוק מה'
המשמעות של ההבנה הזאת היא שעלינו לעסוק בחיבורים, לעומת הגלות שכולה ניתוק מה' חלילה: "וְאָמַר רַבִּי אֶלְעָזָר, מִיּוֹם שֶׁחָרַב בֵּית הַמִּקְדָּשׁ, נִפְסְקָה חוֹמַת בַּרְזֶל בֵּין יִשְׂרָאֵל לַאֲבִיהֶם שֶׁבַּשָּׁמַיִם" (ברכות לב ע"ב). הסתר פנים וכעס: "וַיִּתְּשֵׁם ה' מֵעַל אַדְמָתָם בְּאַף וּבְחֵמָה וּבְקֶצֶף גָּדוֹל וַיַּשְׁלִכֵם אֶל אֶרֶץ אֲחֶרֶת כַּיּוֹם הַזֶּה" (דברים כט כו). לכן גם התפילה לא נשמעת: "וְאָמַר רַבִּי אֶלְעָזָר, מִיּוֹם שֶׁחָרַב בֵּית הַמִּקְדָּשׁ, נִנְעֲלוּ שַׁעֲרֵי תְּפִלָּה, שֶׁנֶּאֱמַר (איכה ג) 'גַּם כִּי אֶזְעַק וַאֲשַׁוֵּעַ, שָׂתַם תְּפִלָּתִי'".
הגלות היא חיסרון בלימוד התורה: " מַלְכָּהּ וְשָׂרֶיהָ בַגּוֹיִם אֵין תּוֹרָה, גַּם נְבִיאֶיהָ לֹא מָצְאוּ חָזוֹן מה' ". לימוד התורה נפגם: "אָמַר רַבִּי אוֹשַׁעְיָא, מַאי דִּכְתִיב (זכריה יא, ז) 'וָאֶקַּח לִי שְׁנֵי מַקְלוֹת לְאַחַד קָרָאתִי נֹעַם וּלְאַחַד קָרָאתִי חֹבְלִים', 'נֹעַם' – אֵלּוּ תַּלְמִידֵי חֲכָמִים שֶׁבְּאֶרֶץ יִשְֹרָאֵל שֶׁמַּנְעִימִים זֶה לָזֶה בַּהֲלָכָה, 'חֹבְלִים' – אֵלּוּ תַּלְמִידֵי חֲכָמִים שֶׁבְּבָבֶל שֶׁמְּחַבְּלִים זֶה לָזֶה בַּהֲלָכָה" (סנהדרין כד ע"א). מחלוקות רבו: "משרבו תלמידי שמאי והלל שלא שמשו כל צרכן, הרבו מחלוקת בישראל ונעשו כשתי תורות" (תוספתא מסכת חגיגה פרק ב).
גּוֹי אֶחָד – בָּאָרֶץ
עצם הגאולה היא לפעול חיבור בכל מה שהתנתק. כך ראינו אצל כל הצדיקים האלה את כוח התפילה שלא חוזרת ריקם. כך ידעו הצדיקים הללו דברים נסתרים ברוח הקודש שהסתירו מרוב ענוותנותם. כך הייתה התורה שלהם מחברת.
מרן הרב אליהו הסביר כי זאת הייתה התורה של מרן רבי יוסף קארו שנקרא "המחבר" ובזכותו יושבים כל חכמי ישראל סביב שולחן אחד, השולחן ערוך. וכל זאת בזכות עלייתו לארץ ישראל, שתפקידה לחבר את כלל ישראל להיות גוי אחד. כך אומר הזוהר שבארץ אנחנו עם אחד. "דִּכְתִּיב (שמואל ב ז) 'גּוֹי אֶחָד בָּאָרֶץ'. וַדַּאי, בָּאָרֶץ הֵם גּוֹי אֶחָד, עִמָּהּ אִקְרוּן אֶחָד, וְלָא אִינּוּן בִּלְחוֹדַיְיהוּ" (זוהר ג דף צג/ב). כך היה גם מרן בעל ה"בן איש חי" מחבר בפסיקתו את תורת הפשט עם התורה הפנימית שכתובה בזוהר הקדוש. מרן הרב אליהו זצוק"ל היה הולך בדרכי שניהם, והשתדל לחבר בין התורה של רבי שמעון במשנה לבין תורתו שכתובה בזוהר הקדוש.
וְקָרַב אֹתָם אֶחָד אֶל אֶחָד לְךָ
כך התאמצו הצדיקים לחבר את כל חלקי עם ישראל שהיו נפרדים ומפוזרים בגלות. ממש כנבואת יחזקאל על עץ אפרים ועץ יהודה שמתחברים בעת הגאולה: "וְקָרַב אֹתָם אֶחָד אֶל אֶחָד לְךָ לְעֵץ אֶחָד וְהָיוּ לַאֲחָדִים בְּיָדֶךָ" (יחזקאל לז יז). כל זה לעומת הפירוד שהיה ביניהם והביא את החורבן. כך מתנבא יחזקאל במשל העצמות היבשות שבאות ומתקרבות זו לזו: "וְנִבֵּאתִי כַּאֲשֶׁר צֻוֵּיתִי וַיְהִי קוֹל כְּהִנָּבְאִי וְהִנֵּה רַעַשׁ וַתִּקְרְבוּ עֲצָמוֹת עֶצֶם אֶל עַצְמוֹ", אחר כך הן מתחברות ואחר באה בהן הרוח והן חיות. על הנבואה הזאת אומרת הגמרא: "אמת, משל היה". כך היה הרב מדבר כל שנה בסביבות ט"ו באב על כך שמדובר ביום טוב בגלל שבו הותרו שבטים לבוא זה בזה, אז והיום. שהחיבור בין כל חלקי העם הוא יסוד לגאולה.
לחבר כיפות עם כיפות שקופות
מרן הרב אליהו זצוק"ל היה עסוק רבות בחיבור הציבור הנקרא חילוני או מסורתי אל הציבור הדתי. כך סיפר הרב שאול דמרי מטבריה כי הרב הורה לו לפני 25 שנה לפרסם דברי תורה בעיתונים מקומיים. הוא סיפר כי הוא היה מסופק בכך בגלל שהעיתונים הכילו גם תכנים לא צנועים, אבל הרב אליהו חיזק אותו לעשות כן ואמר שזאת אחריות שלנו ללמד תורה גם את האנשים שקוראים את העיתונים הללו ולא באים לשיעורי תורה בבתי הכנסת.
כך היה עושה הרב בעצמו מאז עמד על דעתו. בצעירותו הלך למחנות העולים ללמד תורה, ובהמשך דרכו לימד בכל מקום שאפשר ללמד. כך סיפר הרה"ג רצון ערוסי שהרב אליהו היה מגיע אליו באוטובוס לקריית אונו על חשבונו בשביל ללמד ולחזק את לומדי התורה שבישיבתו. כך סיפר גם הרב משה אברהם בר שליט"א, הרב של שכונת יד אליהו בתל אביב, כי מרן הרב מרדכי אליהו זצוק"ל היה מגיע מדי פעם לתת שיעורים בישיבה בתל אביב והיה מוסר לפני התלמידים שיעור בעיון ובפלפולה של תורה. הוא לא היה מסתפק בשיעור שלפני התלמידים והיה יוצא אחר כך לבתי כנסיות שבשכונה ההיא ובשכונות אחרות לתת שיעורים ודרשות לפני האנשים, להלהיב אותם וללמדם תורה. סיפר הרב משה אברהם בר שליט"א: לפעמים היינו מגיעים לבית כנסת והיו בו מעט אנשים, והייתי אומר לו: הרב, אין פה אנשים. והוא היה אומר לי: יש פה שניים, זה עולם ומלואו. וכך הוא היה מתחיל ללמד את השניים הללו בשמחה ובהארת פנים ובנועם כאילו מדובר באולם מלא אנשים, וכך היה מתמלא בית הכנסת באורח פלא באנשים שמצטרפים לשמוע את מתיקות התורה.
לחבר כיפות סרוגות עם כיפות שחורות
מרן הרב אליהו היה מעריך כל גדול תורה. כל מי שעוסק ומשקיע בהפצת התורה בעם ישראל מכל מגזר שהוא. כך סיפר חבר הכנסת מוטי יוגב:
בהלווייתו של הרב משה צבי נריה זצ"ל, מייסד מרכז ישיבות בני עקיבא, סיפר מורנו ורבנו הרב מרדכי אליהו זצ"ל: "הייתי אז נער בן 15 או 16 בישיבת "פורת יוסף". הייתי עם חבר בדרכנו להילולת רשב"י, עמדנו בצומת עכו-כרמיאל בחושך בציפייה לטרמפ, אבל במשך זמן רב אף מכונית לא עצרה. לפתע עצרה לידינו משאית, הנהג פתח את הדלת ושאל מאיפה אנחנו. השבנו שאנחנו מישיבת "פורת יוסף". הנהג אמר שכיוון שיש רק מקום אחד בקבינה, הוא יוכל להעלות אחד מאתנו.
או אז התחיל אדם כבן 30 שישב ליד הנהג לשכנע את הנהג שייקח אותנו. הנהג הסביר שאין לו רישיון לכך, ואותו אדם המשיך ואמר: בזכותו של רבי שמעון, נצטופף ואחד מהבחורים ישב על הברכיים שלי. הנהג התרצה והעלה את שנינו, ואני ישבתי על ברכיו של אותו אדם שפעל למעננו.
בדרך דיברנו על סדר הלימוד שלנו בישיבה וכדומה, אבל אותו אדם לא סיפר מי הוא. כשהגענו למירון, נדחפנו למעגל הפנימי ליד ההדלקה, והנה אנחנו רואים את האדם שישבתי על ברכיו כשהוא רוקד, והרגליים שלו יותר באוויר מאשר על הקרקע. התלהבנו מאוד מההתלהבות שלו, ובהמשך התברר לנו שמדובר ברב בשם משה צבי נריה. תוך כדי הריקודים במעגל, בהילולת הרשב"י, קיבלתי על עצמי לעשות את הרב נריה לרב שלי.
בספר "עבדך בן אמתך" על הרה"ג יעקב יוסף זצוק"ל מובא הסיפור הבא על חמיו של הרב יעקב יוסף, רבי עמרם אזולאי זצוק"ל:
רבי עמרם אזולאי שקדן גדול ובקי בכל התורה כולה. מרוב ענוותנותו לא רצה ליהנות מכתרה של תורה והיה חי בפשטות ובצמצום גדול. מרן הרב מרדכי אליהו, שידע את בקיאותו הרבה ואת יושרו שאין למעלה ממנו, רצה שרבי עמרם יהיה דיין בישראל. כך תתגדל התורה ותרבה הדעת והדין בישראל יהיה אמת לאמיתו.
מה עשה? ידע כי הרב עמרם לא ייגש מיוזמתו למבחני דיינות בשום מצב. הלך הרב מרדכי אליהו ונרשם בשמו של רבי עמרם למבחנים, בהגיע היום שלחו לרב עמרם הזמנה לבוא ולהבחן. רבי עמרם בתמימותו ובפשטותו הלך ונבחן כמו שאמרו לו וכמובן ענה את כל השאלות תשובות מדויקות.
אחרי שהתקבלו התוצאות היה צריך רבי עמרם לעמוד בפני ועדת מינויים שהייתה מורכבת גם מלשכת עורכי הדין ומאנשי משרד המשפטים. מה עשה הרב אליהו? בא אליו יום קודם והכין אותו לוועדה. ובין השאר נתן לו ביד עיתון "העדה" של העדה החרדית שיקרא בו דקה קצרה. רבי עמרם שלא קרא בעיתון מימיו התפלא על כך. אבל ידע כי הרה"ג מרדכי אליהו הוא פיקח גדול וכל מעשיו נשקלים בשקל הקודש ומענוותנותו עשה מה שהרב אליהו אמר לו.
למחרת הביא מרן הרב אליהו מביתו עוד חליפה וכובע נוספים, הוא ביקש מחברו כי לפני שייכנס רבי עמרם לעמוד בפני הוועדה יעמוד שליח מטעמו בכניסה וייתן לרבי עמרם את החליפה והכובע שילבש אותם במקום הבגדים הישנים והפשוטים שלבש רבי עמרם בענוותנותו. ידע הרב אליהו כי חלק מחברי הוועדה הם אנשים שלא יודעים להעריך את התורה של רבי עמרם וישפטו אותו על פי בגדיו החיצוניים. ואם יראו אדם שהולך עם בגדים ישנים שיש בה טלאים, עלולים הם לבוז לו ולהכשיל את מינוייו. ועם ישראל עלול להפסיד.
כשנפגשו חברי הוועדה עם הרב אזולאי הם שאלו אותו שאלות על אורחות חייו, ובין השאר שאלו אותו אם הוא קורא מידי פעם עיתון. ענה הרב אזולאי: במקרה אתמול קראתי. הוא לא סיפר שזו הייתה הפעם היחידה שהחזיק עיתון בידו.
כך נתמנה רבי עמרם לדיין בעיר הקודש צפת, וכך זכו בית ישראל ליהנות מתורתו הגדולה משקדנותו העצומה וממידותיו המיוחדות של הצדיק הגדול רבי עמרם אזולאי זצוק"ל.
להתחבר לדורות עברו
פעם למדתי נושא הלכתי, וחשבתי שיש לי הבנה נכונה בגמרא ששונה ממה שהבינו הפוסקים החשובים. שאלתי את הרב מו"ר אבא זצוק"ל איך פוסקים במקרה שכזה. הרב הראה לי שורה של פוסקים שכתבו במקומות רבים את דעתם ההלכתית, ופסקו הלכה למעשה כפי התורה שהיו מקבלים מדורות קודמים. כי חשוב מאוד לשמור על הרצף של הדורות.
מרן הרב היה בקי בשמות גיטין, ודיינים רבים היו שואלים אותו איך לכתוב שמות נדירים, כי חשוב לכתוב את השם בגט באופן המדויק. לשם כך היו לרב ספרים רבים שעוסקים בשמות במדינות שונות, כי בכל מדינה יש השמות הנפוצים והמצויים בה, וחשוב לכל פוסק להמשיך את מסורת הדורות.
סיפר הרב יצחק סבתו: פעם בהיותנו אצל הרב זצ"ל, הוא הוציא ספר בשם "קו ונקי", ספר בהלכות גיטין שכתב תלמיד חכם בשם הרב משה דוד, שהיה הרב של העיירה אושוויץ.
סיפר לי הרב זצ"ל שפעם הוא פגש יהודי, ואותו יהודי סיפר לו שאבא שלו היה רב באושוויץ והיה פוסק בהלכות גיטין. שאל אותו הרב איך קראו לאביו, והוא השיב: משה דוד. הרב סיפר לאותו אדם שהוא קנה את הספר המקורי שכתב אותו רב, עם הערות שלו וחותמת שלו, ואפילו דמעותיו מופיעות על הדפים. הבן התרגש מאוד וסיפר שאכן אביו היה כותב בדמעות.
הבן היסס מאוד, אבל העז ואמר לרב שהוא ישמח לקבל את הספר. הרב נענה לאותו הבן ונתן לו את הספר במתנה. כעבור יומיים חזר הבן אל הרב זצ"ל עם הספר ואמר: אני נאלץ להחזיר לך את הספר הזה. הרב התפלא ושאל: מדוע אתה מחזיר לי אותו? הרי כל כך רצית לקבל אותו. השיב לו הבן: אבי התגלה אליי בחלום ושאל מדוע לקחתי את הספר מהרב מרדכי אליהו. השבתי לו שרציתי שיהיה לי הספר שלו, אבל האב אמר לי בחלום: אצלך הספר יהיה בארון ואילו הרב אליהו ילמד בו ויפסוק הלכות על פיו, ההלכות שהוא פוסק על פי הספר הזה עושות לי נחת רוח גדולה.
הבן החזיר לי את הספר ואמר לי: עכשיו אני משיב לך את הספר של אבא שלי בשמחה גדולה. אבי נהרג על קידוש השם ואין לי דרך לפקוד את קברו, ובדרך הזאת אני עושה לו נחת רוח גדולה. עכשיו אני יודע שלומדים מתורתו שהיא תורת חיים. לומדים מתורתו ושפתותיו דובבות. מה יכול להיות יותר משמח יותר מזה?
סיפר הרב יצחק סבתו: אחרי הסיפור הסתכלתי שנית בספר, וראיתי את ההערות והחתימות, וגם את הדמעות שהספר נכתב בהן.
לחבר את הדור הצעיר
מרן הרב השקיע זמן רב בחיזוק תלמידי החכמים הצעירים לתורה. הוא היה נוסע מישיבה לישיבה, ומחזק את תלמידיה וראשיה. מן המפורסמות הוא הזמן שהרב היה משקיע בחלוקת סידורים וחומשים לילדים, לקבוע בליבם את המשכיות התורה. וכך היה משתדל רבות, כפי שעולה מהסיפור הבא:
סיפר הרב בנימין ענתבי שליט"א, ראש כולל בבת-ים: שנים רבות היינו כאן בבית המדרש עם מרן הרב אליהו זצוק"ל, ואצלו היה הכול במאור פנים. כשרואים את התמונה שלו מאירה פנים, זה לא לצורך התמונה. כך זה היה תמיד, במאור פנים לכל אחד.
פעם הרב בחן תלמידים צעירים ושאל אותם שאלות ונתן סוכריה לכל תלמיד שענה תשובה נכונה. אחד התלמידים נשאל על ידי הרב ולא ידע לענות. כמו שבדרך כלל קורה, קפצו כמה תלמידים יותר מוכשרים ורצו לענות על אותה שאלה, אבל הרב אמר להם: זו השאלה שלו, אתם תענו על השאלות שלכם. כך היה מנהגו של הרב, לא להעביר שאלה מאחד לשני, שהתלמיד שענה לא יתכבד בזכות התלמיד שהתבייש.
כאשר הרב נוכח שהתלמיד לא יודע את התשובה גם אחרי כמה רמזים, הוא אמר לו בעדינות: אולי לא למדת את הנושא הזה, אשאל שאלה אחרת, ושאל שאלה קלה יותר. גם על השאלה הזאת התלמיד לא ידע לענות, והרב ביקש למנוע ממנו את הבושה ושאל שאלה קלה שבקלות, כך עד שאלה רביעית, שהייתה פשוטה במיוחד, והתלמיד נבוך מבושה ולא ידע.
מה עשה הרב? הוציא מכיסו ארבע סוכריות ואמר לתלמיד: מגיע לך ארבע סוכריות. כשראה את הפליאה על פניו של הילד המשיך ואמר: הסוכריות לא ניתנות על תשובות נכונות דווקא, הסוכריות הן פרס על המאמץ שלך ללמוד ולהיבחן. כך יצא התלמיד בפנים שמחות, למרות שלכאורה נכשל.
חיבור לארץ ישראל
יש אנשים בעם ישראל שמחוברים ללימוד תורה, יש שמחוברים להגנת עם ישראל בצבא ויש שעוסקים ביישובה של ארץ ישראל. מרן הרב אליהו זצ"ל היה מחובר לכולם. כל כך הייתה חשובה בעיניו ההתיישבות בארץ ישראל, עד שהיה טורח ונוסע לחזק יישובים מרוחקים, לחזק את המתיישבים שבהם. וכך מספר הרב שאול דמרי מטבריה:
פעם נסעתי עם הרב בצפון הארץ, ובדרכנו עברנו בכמה כפרים ערביים כמו טורעאן וראיתי שבכל היישובים הללו אין יהודים מבניה של ארץ ישראל. לפתע ראינו יישוב בבנייה, ולפי הסדר וסגנון הבנייה היה ניכר שמדובר ביישוב יהודי חדש.
הרב ביקש לעצור את הרכב ושאל אותי מה היישוב הזה. אמרתי לו שממשלת ישראל החליטה בעבר לייהד את הגליל ולהקים יישובים קטנים במקומות אסטרטגיים שנקראו "מצפים", הכול בכדי לשמור על אדמות הגליל למען עם ישראל ושלא ישתלטו עליהם ערבים.
הצבעתי על הכלים הכבדים שפרצו שם את הדרך ועל הקראוונים שמוצבים שם ואמרתי לו: כאן מוקם מצפה הוֹשַׁעְיָה, כנראה על שם רבי הושעיה שישב ביישוב ציפורי שנמצא בסמוך לכאן.
הפנים של הרב אליהו הוארו מאוד, וניכר בו שהוא שמח שמחה גדולה. הרב יצא מהרכב, והתחיל לדבר על חשיבות הבניין והיישוב של ארץ ישראל. הוא הזכיר את נבואת ירמיהו "עוֹד אֶבְנֵךְ וְנִבְנֵית בְּתוּלַת יִשְׂרָאֵל" (ירמיהו לא). הזכיר את הנבואה בספר יחזקאל שאומרת כי כל בית שנבנה בארץ ישראל הוא סימן לטהרתם של ישראל המתחזקת. "בְּיוֹם טַהֲרִי אֶתְכֶם מִכֹּל עֲוֹנוֹתֵיכֶם וְהוֹשַׁבְתִּי אֶת הֶעָרִים וְנִבְנוּ הֶחֳרָבוֹת" (יחזקאל לו לג).
הרב כל כך שמח עד שהוא ביקש את הגלימה שלו, לבש אותה והתחיל לשיר את המילים מההלל "אנא ה' הושיעא נא". מן הסתם בגלל השם של היישוב. האמת היא שאני קצת התביישתי בעצמי שאני לא שמח שמחה כל כך גדולה בכל פעם שאני עובר כאן ורואה את בניין הארץ. התרגלנו ולא שמים לב לגודל המעשה שנעשה על ידינו יום יום. טוב שנסעתי עם הרב אליהו שהראה לנו כי כל יישוב הוא גילוי שכינה ממש. שמחה ענקית של ממש.

יהי רצון שנזכה להפוך את התורה של הרב זצוק"ל לתורת חיים עבורנו, להידבק במידותיו וללכת בדרכיו לאהבה את ה', אמן.


סיפורים
הידבקות בתלמידי חכמים
סיפרה אחוה לבב-אל מגוש עציון: כשהייתי בת 9 התארחנו בשבת אצל דודים בקריית משה. אחרי סעודת ערב שבת היה אצלם בבית עונג שבת עם הרב מרדכי אליהו זצ"ל. אנחנו, בני הדודים הקטנים והנרגשים, חיכינו לרב מחוץ לבית בפרוזדור הבניין.
כאשר סוף-סוף הרב הגיע, אחד מבני הדודים רץ לתוך הבית והכריז שהרב כאן. רצתי מהר וניסיתי להיכנס אל הבית לפני הרב, שהיה כבר ממש בפתח, ולא הספקתי. מרוב פזיזות, שערות ראשי הסתבכו בכפתור המעיל של הרב, כך שדקות ארוכות הייתי קשורה במעילו.
הייתי במבוכה גדולה. איך נדחפתי כך להיכנס לבית כשהרב אליהו עומד בפתח. לא ידעתי את נפשי מרוב מבוכה. אבל הרב צחק והפך את המאורע הזה לברכה. הוא אמר לי: "שתזכי תמיד להידבק בתלמידי חכמים".
המאורע המביך הזה הפך להיות לי דרך לחיים. למדתי שתורה הולכת ביחד עם הארת פנים, שמחה וענווה גדולה. ובשום אופן לא עם עצבנות, התנשאות או לחץ. הכול מתוך מנוחה. ממש כמו שכתוב בסידור במנחה של שבת: "מְנוּחַת אַהֲבָה וּנְדָבָה. מְנוּחַת אֱמֶת וֶאֱמוּנָה. מְנוּחַת שָׁלוֹם הַשְׁקֵט וָבֶטַח. מְנוּחָה שְׁלֵמָה שֶׁאַתָּה הוּא רוֹצֶה בָהּ".
הברכה של הרב כנראה פעלה את פעולתה. אני ממש מרגישה שאני קשורה אל הקודש. קשורה אל התורה ואל נושאיה. הולכת בדרך הישר והתורה, וזוכרת תמיד את האירוע הזה בראש מורם ובגאווה.

ברכה כפולה
כשהקמנו את תלמוד התורה בחיספין, הגיע אלינו הרב וראינו הנהגה מופלאה שלו. הגענו אליו כמה חברים וביקשנו ברכה. הבאנו מכשיר וידיאו, הרב ירד מהרכב, נעמד עם הלבוש הרשמי שלו ואני צילמתי בווידיאו את כל הברכות. כל אחד קיבל ברכה אישית, וכל אחד שמח לראות אותי מצלם כי ידע שאחר כך הוא יקבל את התמונה.
לאחר שהרב סיים והחל לצעוד לעבר רכבו, שמתי לב שמרוב התרגשות לא לחצתי על כפתור ההפעלה. רצתי אחרי הרב וסיפרתי לו מה שקרה. הרב חייך, נעמד שוב ובירך את כולם כאילו הוא מברך בפעם הראשונה. כשיודעים במה הרב עוסק וכמה זמנו דחוק, זה מדהים לחשוב עד כמה הרב מוכן להקריב על מנת לשמח אותנו. זה גם היה מופלא וגם לימוד בשבילי, כמי שעוסק בחינוך ילדים ונערים, לדעת כמה סבלנות וכמה זמן להשקיע בטוב של כל תלמיד.

(מתוך כרך ח' מסדרת "אביהם של ישראל" שיצא זה עתה לאור)

תשובה כהלכה

גמרא גנוזה.איך צריך ללמוד גמרא? האם מרן הרב אליהו זצ"ל היה לומד בדקדוק גדול ברש"י ותוספות וכו', או גם בזריזות בלי יותר מדי דקדוק מה הוקשה ברש"י וכו'?
בהבנת הפשט. בדקדוק גדול ברש"י ותוספות. בראייה איך כל חידושי הפוסקים גנוזים בפשט הגמרא ורש"י.

על כיסאו ישב זר.איך אפשר להתעקש על דברים שחשובים לך בלי לכעוס? לדוגמה, מישהו התיישב לי במקום בבית הכנסת, והוא מתווכח אתי כדי לשבת שם.
הרה"ג אליהו זצוק"ל לימד בדיוק על הנושא הזה לא להתווכח. ולוותר.

ברית עם ההורים.מה הרב מציע בעניין כיבודים בברית, במקרה שאבא של אחד הצדדים לא שומר תורה ומצוות ואבא של הצד השני תלמיד חכם?
מרן הרב אליהו זצוק"ל היה מדריך את תלמידי "מכון מאיר" שחזרו בתשובה לא לוותר לאבא ולתת לו את הסנדקאות, למרות שלרוב הוא לא היה אדם דתי. כי חשוב מאוד שיבין האבא ויבינו הנוכחים שתשובה מוסיפה בכיבוד הורים ולא ממעיטה חלילה.

תְּהִלָּתָם הִיא תְהִלָּתְךָ.מה אני יכול ללמוד מסיפורי המופתים על הרב מרדכי אליהו זצ"ל?
שזה יכול להיות גם בדורנו! רבי נחמן כותב בתפילה על התועלת בסיפורי צדיקים: רִבּוֹנוֹ שֶׁל עוֹלָם, הֲרֵי אֲנַחְנוּ מוּכָנִים וּמְזֻמָּנִים לִזְכֹּר בְּפִינוּ שֶׁבַח הַצַּדִּיקים. כִּי יָדַעְנוּ שֶׁרְצוֹנְךָ הוּא לְסַפֵּר בְּשֶׁבַח הַצַּדִּיקִים, כִּי תְּהִלָּתָם הִיא תְהִלָּתְךָ, וְתִפְאַרְתָּם הִיא תִּפְאַרְתְּךָ. וּתְזַכֵּנוּ בַּעֲבוּר זֹאת - שֶׁיִּמָּשֵׁךְ עָלֵינוּ קְדֻשַּׁת עַבְדְּךָ הַצַּדִּיקים וּתְטַהֵר מַחְשַׁבְתֵּנוּ וְתָסִיר מִמֶּנּוּ כָּל מַחֲשָׁבוֹת זָרוֹת וְהִרְהוּרִים רָעִים וְרַעְיוֹנִים פְּגוּמִים, וּתְזַכֵּנוּ לְמוֹחִין דְּגַּדְלוּת וּתְסַיְּעֵנוּ וְתַעַזְרֵנוּ בְּכָל עֵת לַעֲלוֹת לְעוֹלָם הַמַּחְשָׁבָה הַקְּדוֹשָׁה וְלַחֲשֹׁב מַחֲשָׁבוֹת קְדוֹשׁוֹת בְּתוֹרָתַךְ וַעֲבוֹדָתַךְ וּבִגְּדֻלָּתַךְ, וּתְזַכֵּנוּ לְהִתְדַּבֵּק בְּךָ וּבְתוֹרָתְךָ תָּמִיד בְּמַחְשָׁבוֹת קְדוֹשׁוֹת וּטְהוֹרוֹת, זַכּוֹת וּנְקִיּוֹת, וּתְזַכֵּנוּ לְהִתְפַּלֵּל לְפָנֶיךָ כָּרָאוּי בְּכַוָּנַת הַלֵּב, וּתְזַכֵּנוּ לִלְמֹד וּלְלַמֵּד, לִשְׁמוֹר וְלַעֲשׂוֹת וּלְקַיֵּם אֶת כָּל דִּבְרֵי תוֹרָתֶךָ בְּאַהֲבָה וּבְשִׂמְחָה רַבָּה וּבִרְעוּתָא דְּלִבָּא.