בית המדרש

  • כרך א'
לחץ להקדשת שיעור זה

לימוד השיעור מוקדש לעילוי נשמת

ר' יהודה אריה בן שמואל

כרך א' שיעור י"ז

הנבואה הישראלית

מה בין נביא לקוסם? נביאי השקר; נבואה לדורות.

undefined

תשס"ה
7 דק' קריאה
בין נביא לקוסם
אחת התופעות היחודיות ורבות משמעות בתקופת בית המקדש הראשון היא הנבואה. החל מראשית ההתגבשות של עם ישראל ועד לחורבן הבית הראשון, בכל התקופה הארוכה הזאת, הנבואה אפיינה את התרבות היהודית.

תופעת הנבואה בכלל מוכרת בעולם העתיק: נביאים, חוזים, מגידי עתידות, קוסמים מכל מיני סוגים, חלקם אף מוזכרים בתורה. בדרך כלל היהדות מתייחסת בשלילה לכל סוגי הניחושים ואוסרת את כל הפעולות המאגיות השונות שנועדו כדי לדעת את העתיד או להשפיע על ההווה השפעה מאגית. אך במקביל לזה נוסד ביהדות מוסד מרכזי מבחינה רוחנית. מעמדו של הנביא מרכזי בשלושה תחומים: מבחינה הלכתית בהוראת שעה, מבחינה מוסרית בהשפעה תורנית על העם, ומבחינת הקשר החי והתדיר שבין הקב"ה והעם. מכיוון שבמרכזה של התרבות היהודית עומדת הברית בין אדם לאלוקים על כל המשתמע ממושג זה, הרי שאחד העניינים החשובים ביותר בברית הזו, הוא הקשר המתמיד והחי שבין אלוקים לאדם. את הענין הזה מבטא הנביא. יש ביהדות צד של קבלת עול התורה וציות לדבר ה', של עבודת אלוקים כביטוי הכמיהה האנושית לקרבת הא-ל, זכיה בחסדו ובקרבתו. אבל ישנה גם אותה חיוניות מתמדת, הנוגעת ומתיישמת בדברים שגרתיים של יחידים ובעניינים לאומיים של יום-יום ושל חזון. את התפקיד הזה ממלא הנביא. מציאת האתונות, כפי שראינו אצל שאול, או כפי שהיה אצל אלישע בנס השמן ובהחייאת הילד מבטאת בקשה לסייעתא דשמיא אפילו באופן האישי ביותר ובדברים פרטיים, שהרי כל אחד מאיתנו מבקש ורוצה איזו התגלות אלוקית בשעה מסויימת ובמצב מסויים. החל מקצה זה ועד להשפעה על סדרי ממלכה, התנהגות העם וחזון אחרית הימים. כל הטווח העצום הזה של חיוניות הקשר שבין אדם לאלוקים וחיוניות הברית, זו עבודת הנביא.

במה מתייחדת הנבואה הישראלית מאותם דברים הידועים לנו מן העולם העתיק? ראשית כל בכך שהנבואה הישראלית איננה מאגית, כלומר, לא מצאנו שום תיאור בו הנביא מפעיל כוחות כקוסם. הנביא מתפלל לקב"ה, אך כמעט שאין תיאור מיוחד של טכניקה נבואית (כמעט - משום שבטקס החייאת הילד יש איזושהי פעולה). לעומת זאת, מאגיה בעיקרה היא טכניקה מסויימת הניתנת להעברה כמו כל מקצוע אחר, שאדם היודע את סודות המקצוע יכול להעבירם למישהו אחר. הנבואה הישראלית מתאפיינת בתפישה ובפעולה אנטי מאגית, ואינה מתבססת על טכניקה רוחנית. זהו הבדל גדול מאוד בין הנבואה הישראלית לבין נבואת אומות העולם, שביסודה תמיד היה איזשהו סוד מקצועי להפעלת הכוחות. יש מי שתופש את המציאות כמכאניזם, שרק צריך לדעת איך להפעילו. יש בו חלק גלוי, ואדם שמכיר את החוקים, למשל מדען כלשהו שמכיר את ההתנהגות הכימית והפיזיקאלית של החומרים, יכול להפעיל אותם. וישנו החלק הנסתר במכאניזם הזה, שגם הוא בנוי מכוחות מסודרים, אותם איש המאגיה יכול להפעיל, כפי שבלעם ידע בדיוק כמה מזבחות צריך להקים וכמה קרבנות יש להקריב כדי להפעיל את כוחות המאגיה. חז"ל אינם טוענים שחוקים מאגיים אלה שהפעיל בלעם אינם פועלים, אלא שבאותו זמן הקב"ה לא רצה שהם יפעלו. בדרך כלל בלעם השיג את מטרתו, שהרי אחרת לא היו פונים אליו. כלומר, ישנם כוחות מאגיים בעולם כשם שיש כללים וחוקים בעולם הפיזיקה, ואפשר להפעיל אותם עד גבול מסויים.

הנבואה הישראלית אינה משתמשת ב'פטנטים' אלו, לא מפני שאינם קיימים אלא מפני שהם חלולי משמעות, חלולים ממשמעותם האלוקית. הרי זה כמו לקחת סכין מנתחים שנוצרה למטרה מועילה, ובסכין זו לרצוח. לחלל אותה ממשמעותה, דהיינו להפריד בין המשמעות והכוונה הבסיסית שנתן בה היוצר, שהיא צריכה להיות עיקרו ומרכזו של אותו מכאניזם, לבין הכלי עצמו. אנשי המאגיה סבורים שהם מסוגלים לזה, שכל מטרה ניתנת להשגה - טובה או רעה, אישית או ציבורית. התפישה הבסיסית שונה באופן קוטבי מן התפישה היהודית, שכל כולה מראשיתה, עוד מאברהם, היתה הכמיהה לאלוקים. לא לידיעת המכאניזם של הבריאה, אלא למה שמעבר לו ולמה שמעניק למכאניזם הזה משמעות וערך. אלו שתי שאיפות נפשיות שונות לגמרי. אחת של מניפולטור, שרוצה לתמרן את המציאות על פי רצונו, לטוב או לרע. והשניה של אדם שבמרכז הווייתו השאיפה המוסרית לטוב, וללא הטוב הזה חייו אינם חיים, עולמו אינו עולם. למען הטוב הזה הרי גם אם צריך לשנות עולם, או אפילו למסור את חייו - גם זה יקר וטוב לו. אלו שתי תפישות קוטביות, והנבואה הישראלית במשקלה העצום, במתח המוסרי שיצרה בזמנה ועוד יותר לאחר זמנה, הן בדברי ימי ישראל והן בהשפעה מעמיקה מאוד על כל העולם התרבותי, בשימת המטרה המוסרית קודם לכל, היא המייצגת את התפישה היהודית מראשיתה, מעיקרה. היא אנטי-מאגית, והקשר הוא אל האלוקים ולא לאחד הכוחות, ולא לאחד המקורות המשניים של העוצמה לתימרון המציאות, אלא קודם כל חתירה נפשית בלתי פוסקת לחשיפת הרצון האלוקי בעצם בריאת המציאות של העולם, מגמתו ומטרתו. ואז פעולה עם א-ל 1 , האדם מצטרף למטרה הבסיסית הזו. מכאן נובע המתח המוסרי, הערך המוסרי והמשקל המוסרי העצום שיש בנבואה.

לכאורה, כדי לומר שצריך לעזור לעניים אין צורך בנביא. מדוע יש צורך לרומם אדם מסויים, ישעיה או ירמיה, כדי שיגיד שאסור לקפח שכר וכדו', הרי כל אדם יכול לומר זאת? אלא שזה בדיוק הענין - הקשר החי והמתמיד, החיוניות של הברית בין אלוקים לאדם היא לפי ערך ומשמעות חיי האדם. היות האדם חי ומאושר זהו אידיאל אלוקי, זו המטרה והמגמה של הרצון האלוקי הבורא, ולכן דווקא הנביא צריך לומר דברים שהם לכאורה פשוטים. ואכן כשהם נאמרים על ידי האדם הסובל והנצרך - היתום, האלמנה, העני, העבד והשפחה, אין בהם ביטוי ערכי מוחלט, אולם כשהם נאמרים על ידי הנביא מפי הגבורה הרי שהם מקבלים משמעות נצחית מוחלטת. המוסר מקבל כאן ערך שאין כדוגמתו - הוא אינו רק עצה טובה, הוא אינו רק ענין של התרגשות מצפונית ברגע כזה או אחר, והוא גם איננו רק הסדרת העניינים החברתיים. המוסר הוא יסוד היסודות, עצם הקיום והנפש של החברה והיחיד, של ההווה והעתיד, זו ההארה האלוקית שבבריאה, והכרחי שדבר זה יופיע על-ידי הנביא. הוא יהיה מבשר החזון והוא יהיה המוכיח והמנחם.

ראינו אם כן, שההבדל בין נביא לקוסם הוא בשימוש המאגי, וממילא צריכים לומר שכל כמה שירצה האדם להיות נביא, להכשיר עצמו מבחינת הטהרה, ההתקדשות והנכונות - אין זה מבטיח לו עדיין שאכן יהיה נביא. כנראה שנוצר מעמד של הרוצים והמכשירים עצמם להיות נביאים, זהו מעמד "בני הנביאים". ואכן, היו להקות של בני הנביאים שהיו מייחדים עצמם כדי לנסות לזכות בנבואה, אך כמובן לא כולם זכו לכך. זהו ההיפך הגמור ממסירת הטכניקה של הצד המאגי, שבאופן עקרוני כל אדם יכול ללמוד. נביא בישראל זכה להיות מישהו שהקב"ה בחר בו, כלומר, עצם הנבואה היא מעבר לחוקים, מעבר למערכות המסודרות ומעבר למכאניזם הגלוי או הנסתר של הבריאה. זו בחירה אלוקית. היו נביאים שניבאו פעם אחת בלבד, והיה מי שבחר בו הקב"ה לנבא כמה פעמים. אותם ארבעים ושמונה נביאים ושבע נביאות נשארו משום שהיו לשעה ולדורות 2 .

הבדל נוסף הוא תוכן הנבואה. לעומת התוכן הפונקציונלי של נבואת אומות העולם, של תועלתיות, עצות מה לעשות וכיצד, לגלות מי אשם באיזשהו רצח וכדו', תוכנה של הנבואה הישראלית בעיקרו הוא תוכן מוסרי שנועד להחיות, להבליט ולהדגיש את העמוק ביותר בנפש האדם, קרבת האלוקים שלו כערך בפני עצמו, ולא על מנת להשיג משהו. זאת משום שעיקר קיום האדם הוא קרבתו לאלוקים, זו המטרה שכל שאר הדברים צריכים להיות כלים לה, ולא להיפך. אדם האומר 'אם אתקרב להקב"ה אהיה עשיר ובריא' - הרי הוא מחלל את הקודש, הופך את הערך לאמצעי. עיקרה של הנבואה הישראלית, בעקבות האבות ומשה רבנו, היא לחשוף את הערך העיקרי שבנפש האדם, את עיקר קיומו, וזו היא הברית שבינו לבין אלוקים, קרבת האלוקים שבו.

נביאי השקר
במקביל לנבואה התפתחה בעם ישראל נבואת השקר. כשיש דבר טוב בעולם תמיד יתפתח מולו דבר אחר שיהיה השקר שלו. "זה לעומת זה עשה האלוקים" 3 . נבואת השקר זהו הנסיון להתחזות לנבואה המקורית אך להחליף את הערך, זהו השקר. נביא שקר אינו רק מי שמשקר ועל ידי כך משיג משהו, להיות 'נביא שקר' פירושו, עשיית השקר לערך. בין ניגודים אפשר להבחין בקלות, אך קשה יותר להבחין בין שקר לאמת, שהרי השקר דומה מאוד לאמת, לכן הדבר מסוכן יותר ובעייתי יותר. נבואת השקר יכולה להיות תופעה שמחליפה ערך בערך אחר. ירמיהו מנבא על חורבן בית-המקדש. הוא יוצא בנבואה קשה, שבעקבות ההתפוררות המוסרית של החברה היהודית יחרב המקדש. באים נביאי השקר ואומרים: 'המקדש לא יחרב. עם ישראל לנצח ישכון בטח בארצו ובממלכתו'. מה יפה יותר? כמובן שנביאי השקר נשמעים טוב יותר. שמא תאמר שהם ביקשו כסף בעבור זה? לא, הם פעלו כנביאי האמת. הם לא שיקרו למען תועלת כלשהי, אין זה השקר הפשוט. הם רק לקחו ערך מסויים וסילפו אותו: "נצח ישראל לא ישקר" - הוא ערך, ולכן טענו כי ברור שלא יתכן חורבן.

קשה מאוד להבחין בנביאי השקר, משום שגם הם טוענים בשם ערכים אמיתיים, ורק בשורשי המניעים שלהם אפשר לגלות את השקר. מעניין הדבר שנביאי השקר, לפחות כפי שהם מופיעים במקרא, הם המרגיעים את העם, ולעומתם נביאי האמת הם המוכיחים והזועקים, אמנם לעתים גם מנחמים, אך רק נחמת העתיד שמותנית בשינוי האופי המוסרי של החברה היהודית. נביאי השקר מרגיעים ואינם דורשים שינוי, תשובה או תיקון, ואולי השורש הזה של אי דרישת התיקון הוא השקר שבנבואה זו. הנבואה הישראלית, היהדות כולה, מתבססות על דרישת התיקון המוסרי במציאות, זה עיקרו של המסר היהודי - דרישת התיקון. וכאשר מושמעת נבואה שאיננה דורשת תיקון, כאשר הנחמה שבה מתבססת על כך שהכל טוב בכל מקרה, שהכל בסדר, שאין צורך לתקן כי יש הבטחה אלוקית, זו בעיה, וממילא זה שקר. נבואת האמת הישראלית דורשת תיקון, שינוי, מוכיחה ומנחמת, אין נחמה ללא תוכחה, ואין תוכחה ללא ירידה אל שורשי הכשל וחשיפת השורשים האלו, עם כל חוסר הנעימות שבדבר.

נבואה לדורות
הנבואה הישראלית לא הצליחה בזמנה לשנות את מצב העם, ובית המקדש חרב. עשרת השבטים גלו, ומי יודע אם בכלל יחזרו. ממלכת יהודה גלתה גלות ארוכה. הנבואה לא הצליחה לשעתה למנוע את החורבן והגלות, אך הנבואה הזו נצרכה לדורות, היא הצליחה להטביע בנפש העם את הברית, המוסר והחזון. גם נבואת אחרית הימים היא ענין מוסרי, לא רק מפני שהחזון מדבר על מוסר, אלא מפני שעצם ראיית הזמן וההיסטוריה נתפש כמשהו שיש תוצאה לפעולה בו, ותוצאה זו גוררת אחריה עוד פעולה, ולכל פעולה יש משמעות של התבררות, הבנה וצבירת נסיון בדרך של תיקון ושכלול. חזון אחרית הימים הוא הסיום המוסרי המתאים לייסוריה של האנושות בכללותה. כלומר, לאמירת החזון ישנו ערך מוסרי, משום שתפישת ההיסטוריה האנושית היא כפעולה שנמדדת בקנה מידה מוסרי, ובידיעה שלעינויים ולייסורים יש נחמה, שהם אינם לשווא.

סגנונה של נבואה
ענין נוסף הטביעה הנבואה בנפש העם: על ידי הסגנון הספרותי הנבואי הובהרה החיוניות של ברית אלוקים ואדם בטבע האדם וטבעו של העולם עצמו. המשל הנבואי יוצר ציור, וכולל בתוכו דימוי של עולם מלא, מציאות מלאה של בעלי חיים, פירות, צמחים, מצבים אנושיים וחברתיים שונים. הברית הזו איננה רק המשמעות, הרצון האלוקי וקרבת אלוקים, זוהי ברית בתוך העולם. ומכאן נקודה חשובה מאוד: הטבעת הכמיהה לארץ ישראל, לא רק במובנה הדתי, אלא במובן של מלאות החיים הנכונים, בשדות ובכרמים, עם כל עולם החי והצומח, האדם והחברה. סגנון המשל הנבואי מטביע את המושג הזה בנפש האדם ובנפש העם. הכמיהה הזו למלאות החיים, מלאות הביטוי של הברית הזו, היתה כוח אדיר ששמר על העם, כאשר יצר דימוי נפשי פנימי אלטרנטיבי למציאות הגולה. אך הוא לא רק שמר על העם, כי אם גם משך אותו לעבר מטרה מסויימת. היסטוריונים מתפלאים, כיצד אפשר היה לשמר את זיכרון הארץ במשך שנים רבות כל כך, כאשר רק מיעוט שבמיעוט של יהודים חיו בארץ בפועל? התשובה לכך היא שבמידה לא מבוטלת הסגנון הנבואי, הציור המלא הזה של החיים - הוא שיצר את הציור והכמיהה בנפש היהודי לשוב לחיות בטבעיות מלאה בארצו.


את המידע הדפסתי באמצעות אתר yeshiva.org.il