בית המדרש

  • שבת ומועדים
  • ישראל ויוון
לחץ להקדשת שיעור זה

לימוד השיעור מוקדש לעילוי נשמת

ר' יהודה אריה בן שמואל הכ"מ

כרך א' שיעור כ"ו חלק 1

ערך היוונות ותיקונה באהלי שם

משמעותה של היוונות לאור תקופתה ותיקונה באהלי שם- בכפיפה ליהדות

undefined

הרב זאב סולטנוביץ'

תשס"ה
8 דק' קריאה
ערך היוונות ותיקונה באהלי שם
חשיבה אנליטית
כאשר התייחסנו להשפעתה של המורשת היוונית עד ימינו, ציינו את העובדה שלראשונה בתרבות האנושית הקדומה, ענפי אומנות, מדע וכל מה שאנו קוראים לו תרבות פנאי - יצאו מן הכפיפות לדת, והפכו להיות עצמאיים. כלומר, נוצרה הזדמנות לביטוי רוחני יצירתי לאדם, ואפילו לחברה האנושית, שלא במסגרת הדת. זו נקודה בעלת משמעות רבה גם באותה תקופה, וכמובן שהיא בעלת משמעות רבה לימינו.

בענין זה יש להבחין בפן נוסף: כיצד זה קרה? איזו תבנית של חשיבה, של התייחסות לעולם, להוויה, לאדם, אחראית לשינוי המשמעותי העמוק הזה? דבר זה אופייני מאוד דווקא לתרבות היוונית, ואחר כך ההלניסטית והרומית, וממנה עד ימינו. התרחשה כאן מהפכה מסויימת, שקרתה על ידי החשיבה האופיינית דווקא ליוונים, והמהפכה הזו אחראית לכך, שאותם ענפי יצירה ותרבות פנאי הפכו להיות גם דבר בפני עצמו. נקרא לזה במונח יותר מודרני: "החשיבה האנליטית", דהיינו החשיבה המבחינה, המפרידה.

אנו חיים בתוך הוויה רבגונית, והמחשבות, הרגשות, התחושות שלנו, כל מערכת היחסים עם ההוויה הזאת, היא מערכת יחסים מורכבת, ואפילו מסובכת. המחשבה האלילית מייצגת בעצם איזושהי תפישה, שמעדיפה מעורבות של כוחות עליונים בכל דבר וענין. ולכן גם כאשר מדובר בחקלאות, וגם כשמדובר בהפלגה בים, במלאכה, במלחמה או במשטר - כל אלו היו צריכים להיות על ידי אותם כוחות עליונים שונים. רק הם יכלו להעניק את המתנה הזו של יבול טוב, הפלגה מוצלחת, נצחון או משטר נאות. כך אנו רואים בתרבויות הקדומות החשובות שהיו בארם נהריים - התרבות השומרית, האכדית, הבבלית, האשורית והחתית, שהחליפו זו את זו ושיתפו פעולה. כך אנו מוצאים גם בתרבות המצרית הקדומה, וכן בתרבויות ההודית והסינית הקדומות. נמצא לתפישתם, שאין דבר בעולם המנותק מן המעורבות של האלים.

היוונים, אף על פי שהיו מאוחרים יותר, הם עצמם ציינו שהחוכמה נמצאת במזרח, כלומר מבחינתם החוכמה, ההישגים של התרבות, המתמטיקה, האסטרונומיה - כל הדברים הללו כבר היו במזרח. גם הכתב למשל, בא מן המזרח. אמנם, היוונים היו אליליים בלב ובנפש, ועם זאת הצליחו ליצור את התופעה שנקראת המדע , כלומר להפריד ולהבחין. ניקח לדוגמא את היער: מבחינה דתית הוא מאוכלס בכל מיני שדונים ושדים, הסאטירים והקנטברים, והנימפות וכו', כל סוגי האלילים וחצאי האלילים. אבל יש גם בחינה מדעית: כמות העצים ביער, שטחו של היער, סוגי העצים שיש בו. כל זה אינו שייך לענין הדתי. אותו היער - יש לו גם בחינה אסתטית, הוא מעורר השראה של יופי, קרני שמש בצמרות העצים, מים מפכים מן המעיין המוסתר בעלווה ירוקה.

וכך, לא בבת אחת, לא ברגע אחד כמובן, אבל משהו מהאופי הלאומי התרבותי 1 הצמיח את התפישה האנליטית המפרידה והמבחינה בין התחומים, וצמחה הפילוסופיה. צמח מדע שבעיקרו הוא הבחנה בין מושגים, צמחה החשיבה המדעית האנליטית. בכל ההוויה, שמבחינתנו הקשרים שבה הם מורכבים ומסובכים, התחילה להיעשות העבודה של התרת הסיבוך - כל ענין לעניינו, לתחומו, ללא עירוב בין תחום אחד לתחום שני. כלומר, אנו מגדירים כאן מה נקראת בעיה ומה נקרא פתרון מבחינה מחשבתית. מבחינה מעשית ידוע שיש בעיות, יש בעיה להשיג מזון, לבוש, לבנות בית ולרפא מחלות. אנשים שהצליחו לספק את צורכיהם הבסיסיים מתאמצים לבנות בתים יותר טובים ויפים, ולהכין בגדים יותר מפוארים, ולהכין מאכלים יותר טעימים.

החברה מתמודדת עם בעיות של ארגון כלכלי, חברתי, בטחוני וכדומה, וכל אדם מוכשר התאמץ למצוא פתרונות טובים לבעיות המעשיות. אולם מבחינת החשיבה, הבעיות של החשיבה והפתרונות של החשיבה זהו תחום חדש, אליו חותרת הפילוסופיה. זו תופעה חדשה. איננו מוצאים זאת בתרבויות הקדומות, שהיו מפותחות מאוד. ואף שהיו שם התחלות של מתמטיקה ואסטרונומיה, וכמובן מלאכת מחשבת של אומנות ואדריכלות ומשטר וחוקה. כל זה היה בפועל, כלומר היו פתרונות לבעיות המעשיות של האדם. אך האידיאה, הרעיון, כל כולו היה בתחום האלילות. כל כולו, או רובו ועיקרו היה בתחום הדת.

ולראשונה, בתרבות היוונית נוצר דבר חדש: תפישה חדשה של המציאות, שאיננה נוגדת את הצד הדתי, אך מבחינה אותו כתחום אחד בין התחומים. יש תחום מדעי, יש תחום אסתטי, ויש גם תחום מוסרי, ובעצם הם אינם מעורבים זה בזה. ואם יש תערובת כזאת, הרי זו בעיה שדורשת פתרון, כלומר שכלול של חשיבה חדה כתער על מנת להפריד בין התחומים, ולהצביע כיצד אפשר להתייחס למשהו לפי עניינו, בלא לערב בו ענין אחר הזר לו.

אנחנו מקבלים כאן חידוש עצום בתחום תבנית החשיבה וההתייחסות. זו איננה המצאה של איש מסויים, אלא זהו דבר שנוצר מנבכי היישות ההיסטורית הזאת, שנקראת יוונות. וכמובן במשך הזמן, במשך הדורות, כ2500- שנה של התפתחות, הדבר קיבל מקום נכבד מאוד גם בתרבות של היום - עצם החשיבה, היינו החשיבה האנליטית.

אם תשאל השאלה: מהם ההישגים המעשיים של התרבות היוונית? הם גדולים, אך אינם עולים על ההישגים המעשיים של התרבויות האחרות: לא על בניית הפירמידות, לא על בניית הערים הגדולות. שבעת פלאי העולם שהיוונים ספרו, בדרך כלל לא היו ביוון, אלא במזרח הקדום. פלאי עולם מבחינתם. הם מאוד התרשמו מהתרבויות האחרות. כלומר, מבחינה מעשית - התרבות היוונית היא אחת התרבויות המפותחות, הנכבדות, המצויינות מבחינת ההישגים החומריים, אך לא הגבוהה שבהן.

מבחינת הישג החשיבה - מתייחדת התרבות היוונית מכל התרבויות וצועדת צעד אחד קדימה מעל כולן, בפיתוח התפישה האנליטית, שהיא יסוד ותשתית לכל אותה הבחנה בין תחומים בחיי החברה האנושית, כמו: דת, מדע, מוסר, אומנות. חשוב להדגיש, לא הפילוסופים יצרו תפישה אנליטית זו, אלא הפילוסופיה היתה אחד הביטויים המזוככים והמופשטים של תפישת העולם האינטואיטיבית-הנפשית הנובעת מנבכי היוונות. בתפישה הכוללת של התרבות היוונית, בצד החברתי ההמוני שלה, אנו מבחינים באותם מוסדות תרבותיים, שבאופן מפתיע הפכו להיות מוסדות עצמאיים ובלתי תלויים - לאו דווקא בהתנגשות עם הדת, אבל הם בלתי תלויים ויש להם מעמד ומקום משלהם. למשל, הם יכולים לעבד תכנים מיתולוגיים לענין דרמטי מבלי להפוך את מה שנעשה על הבמה לפולחן. היה זה לא יותר מאשר מחזה שהשתמש בחומרים דתיים, כשם שהוא השתמש בחומרים פולקלוריסטים ובחומרים פוליטיים.

בקומדיה הידועה של אריסטופנס, "עננים", הוא צוחק על הפוליטיקאים של אתונה, אבל אף אחד הרי לא יעלה בדעתו שעל הבמה מתרחש דיון פוליטי אמיתי. הוא הדין בטרגדיות הגדולות כמו: אדיפוס המלך ואנטיגונה של סופוקלס, גם בהן איש לא חשב שכאן מתרחש איזשהו פולחן דתי. זה היה ברור שלא, למרות שהחומרים היו מיתולוגיים, או מכל סוג שהוא.

כלומר, החשיבה הזאת נוצרה מתוככי התרבות הזאת. זהו הישג אדיר. לא נזלזל בו, יש בו דבר חשוב, אמיתי ומועיל. החשיבה האנליטית היא יוונית מקורית, ובכך קיסמה האדיר וכוחה החודר של היוונות שהפך ליסוד בתרבויות החדשות, הן בעולם הנוצרי והן בעולם האיסלם. עד היום הזה ישנה תחושה פנימית שהעקרון הזה של החשיבה האנליטית הוא מפתח להמון מנעולים, להמון דלתות.

חשיבה אחדותית
עיקרון החשיבה האנליטית לא היה מנוגד לגמרי ליהדות, אבל באיזשהו מקום היתה התנגשות גם בתחום הזה. ביוונות נתפשה האלילות כרעיון כללי, ולא רק כענין דתי. רעיון הריבוי התקבל כרעיון, כפתרון למשהו. האלילות עברה זיקוק, ובמקום להיות רק מורשת דתית - הפכה להיות תבנית חשיבה. האדם האלילי תפש את כוחות הטבע בנפרד, בנסיון לתאם איזושהי השלמה ביניהם על ידי קשר של משפחה למשל, פטרונות ראשית של מישהו מבין האלילים על האלילים האחרים. מכל מקום, עיקרו של דבר שהכוחות הינם נפרדים והם עצמאיים. כל עוד זה נותר בתחום הדתי, בתחום שהוא למעלה מן האדם, שכל יכולתו של האדם לספר ולתאר את זה, אך לא להפעיל בהקשר לזה את תבונתו - זו היתה אלילות קלאסית.

המפנה בתרבות היוונית היה, שהאלילות הקלאסית הפכה להיות רעיון כולל, על ידי כך שאת האלילות הפשיטו מעניינה הדתי והפכו אותה למסכת של רעיונות - לא של כוחות בעלי רצון שפועלים, אלא של חוקים ותחומים - והתבונה התערבה כאן כדי להגדיר היטב את הכוחות האלה, לא רק כדי לתאר אותם ולספר עליהם, אלא להגדיר אותם היטב. כלומר, הריבוי שבטבע, הנקלט באופן בלתי אמצעי על ידי החושים, בתבנית האלילית הרגילה נשאר רק בתחום הדתי עם כל ההשלכות הפולחניות של זה, ובתרבות היוונית הפך להיות מנוף לתפישת עולם כוללת עם יצירה תבונית אדירה מצד האדם, שהיא יצירת מושגים, רעיונות, ויכולת להתמודד עם ההוויה בדרך חדשה, בדרך של מחקר, בדרך של חשיבה, בדרך של הגדרה, ואחר כך כמובן במעשה.

אפשר לומר אם כן, שהתרבות היונית היא השיא של האלילות, למרות שעל ידי אותה הפרדה שעליה דיברנו, נדמה היה לחלק מן האנשים האליליים שדחקו את רגליה של האלילות, שהשאירו אותה אך ורק בתחומה הדתי. אך לאמיתו של דבר היה כאן שיא של צמיחת הרעיון האלילי, כאשר האליליות כובשת את מקומה גם בתחום החשיבה.

באשר ליהדות, צריך לזכור שלכאורה היהדות עומדת בקצה השני, המרוחק ביותר מהתפישה האנליטית המוחלטת. עיקר עיקרה של היהדות - אחדות הא-ל, א-ל אחד לעומת הרבים - זוהי תפישה אחדותית ללא פשרות. ואין זה בכדי שכבר אז היא נקראה מונותאיזם, זהו עיקר המסר מבחינה מסויימת, ודאי כפי שהוא נראה לעמים האחרים, לתרבויות האחרות, ובעיקר ליוונים, כי אז היתה ההתנגשות התרבותית העזה בין שני המסרים של ריבוי מול אחדות. זה היה המאבק הגדול שלא הסתיים עד היום, למרות שלכאורה היתה איזו מן פשרה בדמותה של הנצרות, ועוד פשרה בדמותו של האיסלם, ועוד כל מיני פשרות ביניים בתוך המערכות הגדולות האלה עצמן.

התפישה האחדותית אם כן עומדת בקצה השני. ויש בה עוצמה חשיבתית אדירה! לעומת החשיבה האנליטית מסר האחדות מפעים. כמובן, הוא מפעים במיוחד אם הוא איננו מתעלם מההישגים של החשיבה האנליטית, כי הרי אין כאן אמירה פשטנית: הכל אחד. אין כאן סתירה לריבוי הנקלט, המוכר, המוחשי. אין כאן סתירה לאותו ענין גדול של מחשבה חריפה, היודעת להבחין בין דבר לדבר, שמברכת על ההבדלה בין דבר לדבר, ואף על פי כן המסר הוא של אחדות. זהו אתגר מחשבתי שאי אפשר לפתור אותו על ידי המפתח של החשיבה היוונית האנליטית. אפשר להילחם בתפישה האחדותית, אפשר לדחוק אותה, אולם אי אפשר להפטר ממנה.

למאבק בין שתי תפישות עולם עקרוניות ויסודיות אלו יש השלכות רבות ושונות, בתחום המוסר והחברה, ביחס לאדם ולטבע וכמובן יש לו גם השלכות דתיות. לפתע התברר, שכאשר מתעלמים מכל היסודות המקריים, הצובעים את התרבויות השונות, כל העולם כולו עומד בסופו של דבר בין שני יסודות אלו.

התועלת שבתפישה האנליטית
לפני שנצביע על היסוד האחדותי, מן הראוי להדגיש את תועלתו הרבה של היסוד האנליטי. למשל, תורת הארגון מבוססת קודם כל על מיון, שכמובן הוא הבחנה, ואחר כך מבנה. כלומר, לאחר ההבחנה וההפרדה יש לסדר את כל הפרטים למבנה אחד, שהוא יעיל למטרתנו. זה ארגון דברים. אין זה בכדי, שמה שנקרא פעם תורת הארגון - נקרא היום לוגיסטיקה, מלשון לוגיקה. זהו אחד ההישגים המובהקים של החשיבה היוונית: הלוגיקה הפורמלית, הצורנית. כלומר, נתינת קריטריונים 2 ברורים על פי מה אנחנו ממיינים: גודל, צבע, משקל, תועלת וכו'. אנחנו אומרים: א' זה לא ב', מדוע א' זה לא ב'? במה שונה א' מ- ב'? זוהי לוגיקה. לענין זה החשיבה היוונית מועילה מאוד.

החשיבה האחדותית, בשלב מסויים, יכולה להיות אפילו מזיקה, מפני שהיא עלולה ליצור טשטוש הנדמה בראיה פשטנית כאחדות. על כן קבעו חז"ל את אמירת ההבדלה בברכת חונן הדעת, ש"אם אין דעה הבדלה מנין" 3 . ואולי באמת זה לא מקרי, שהפריחה הגדולה של התורה שבעל פה, התרחשה דווקא כאשר פגשנו בשיטה האנליטית, והשתמשנו בה ועדיין אנו משתמשים בה היטב, אולי אפילו טוב יותר מהמורים. זה נקלט יפה מאוד, היכולת להבחין ולארגן את הידע לעניינים שונים, לפסוק הלכה. אחד הביטויים הקלאסיים של החשיבה האנליטית הוא הספר המונומנטלי - "משנה תורה" - "היד החזקה" של הרמב"ם, שעשוי כולו לפי תורת ארגון מושלמת: מיון, הכללה, מבנה, הגדרת מטרות, דוגמאות. ואותו מבנה חוזר על עצמו בכל דבר וענין , לא משאיר ענין חריג ויוצא דופן.

ברור שהענין הזה נקלט אז, בימי בית שני, ונתן את פירותיו. ההיגיון הלא אנליטי, הנבואי או ההמשלי - כמו שקורא לו הרב דוד כהן "הנזיר" בספרו - "קול הנבואה - ההגיון העברי השמעי", כאילו נעלם אז בימי בית המקדש השני. כמובן שלא נעלם ממש, אלא נחבא מאחורי הדברים, ופחות בלט בפעילות הלימודית התורנית.

חזון ותשובה
השאלה הגדולה היא, היכן אנו מוצאים את יסוד האחדות בתוך העולם, בתוך ההוויה שההבחנה וההפרדה שביסוד היווני חלים עליה ונותנים בידינו אמצעים רבי עוצמה כדי להתמודד עם המציאות הזאת, הן בהבנה והן במעשה. צריך למקד את תשומת הלב באיזו נקודה ממש היתה ההתנגשות. היכן החשיבה האנליטית, שאינה מצטמצמת בתחום המשפט או בתחום הלוגיקה בלבד, אלא מהווה תפישת עולם - אינה מספקת? היכן דווקא העיקרון האחדותי היהודי נדרש?

אחת מנקודות המוקד של ההבדל, שהשפיעה רבות על התרבות האנושית, ולא במעט בזכותה גם ליהדות יש חלק ניכר בעיצוב התרבות שאנו עדים לה היום, זהו תחום החזון . כלומר, אם נשאל את עצמנו מהי התקווה לעתיד בתפישה היוונית-המדעית, אפשר יהיה לומר תוספת כמותית: לדעת יותר ולדעת טוב יותר, דהיינו לפתור עוד בעיות ועוד סבכים על ידי הפרדתם לתחומים, ואז הענין יהיה מיושב. כלומר, אם אנו מקבלים את התפישה שהעולם כולו בנוי תחומים תחומים, עניינים עניינים, עלינו רק להבחין בהם כדי להסתגל יותר טוב ולהיפגע פחות. למשל, אדם שנכנס לראשונה למקום מסויים, ואינו יודע עדיין איפה נמצא כל דבר - מתבלבל ונתקל. וכאשר הוא לומד את המקום הוא מסתדר עם המקום. תפישה זו אומרת בעצם שהעולם הוא כבר עשוי ומסודר 4 , ואף האדם שבו כבר עשוי ובנוי, והקידום הוא רק קידום של תוספת כמותית בידע והכרה לצורך התאמה.


^ 1. קשה לנסח זאת במדויק, 'לאומי' - נשמע כאילו כל העם התכנס והחליט על כך, וודאי שלא כך היה. מדובר על צמיחה מסויימת מאיזו ישות תרבותית.
^ 2. אגב, גם המילה קריטריון היא יוונית ללא מקבילה עברית.
^ 3. ירושלמי ברכות פ"ה ה"ב. ובבבלי ברכות לג, א, אמרו: "מתוך שהיא חכמה (רש"י: "החכם יודע להבדיל בין קדש לחול ובין טמא לטהור") קבעוה בברכת החכמה".
^ 4. עשוי מלשון עשו, רש"י, בראשית כה, כה.

את המידע הדפסתי באמצעות אתר yeshiva.org.il