בית המדרש

  • כרך א'
לחץ להקדשת שיעור זה

לימוד השיעור מוקדש לעילוי נשמת

ר' יהודה אריה בן שמואל הכ"מ

כרך א' שיעור כ"ח

מגמת הפיצול בימי בית שני

סקירת מגמת הפיצול והפיזור וחילוקי הדעות בימי בית שני, והבנת השלכותיה בהכנת האומה ליציאה לגלות.

undefined

הרב זאב סולטנוביץ'

תשס"ה
10 דק' קריאה
מגמת הפיצול בימי בית שני
לאחר שעסקנו בצדדים הרוחניים של המאבק בין היהדות להלניזם, נשוב לעסוק בהתרחשות ההיסטורית. אנו עדים למספר תהליכים שקורים בתוך המסגרת העובדתית של מחוז יהודה, שבתקופה ההלניסטית הופכת לממלכת יהודה, ממלכת החשמונאים. מצבו של העם היהודי שונה מאוד מזה שהיה לפני חורבן בית המקדש הראשון, מכיוון שנוצר מצב לאומי חדש של עם המפוצל לשני חלקים, המשפיע כמובן גם על הצדדים הפוליטיים הכלכליים והתרבותיים. החלק הראשון - קהילת בבל הגדולה, והשני - הקהילה היהודית של שבי ציון ההולכת ומתחזקת ביהודה וירושלים. הפיצול הזה מתחזק תוך כדי קיומו של בית המקדש השני. לאחר הכיבושים של אלכסנדר מוקדון והפיכת האזור כולו לאזור בעל תרבות פחות או יותר אחידה, אנו עדים לפיצול נוסף, בדמות קהילה הולכת וגדלה באלכסנדריה שבמצרים.

קהילת יהודי יֵב-אלפנטינה
נוספה עוד עובדה מעניינת מאוד וחריגה בתולדות ישראל בכלל. במצרים נוסדת מושבה של חיילים שכירים יהודים ביישוב שנקרא יב-אלפנטינה. הרבה פפירוסים, כלומר מסמכים כתובים, נותרו מהמושבה הזו. עצם היות מושבה של חיילים יהודים שכירי חרב במדינה המצרית ההלניסטית - זו עובדה חריגה, אך נמצאה שם עובדה חריגה עוד יותר, והיא שבאותה מושבה מוקם מעין תחליף לבית המקדש בירושלים. מקובל על ידי החוקרים שאכן היה עוד בית מקדש אחד ביב. כיצד עבדו שם? האם הקריבו שם קרבנות? באיזו מידה? ברור לגמרי שמדובר על מושבה של יהודים שאינם תלמידי חכמים, ושטיב הקשרים שלהם עם חכמי ארץ ישראל, בבל או מצרים איננו ברור, מכיוון שעצם היות יהודים אלה חיילים שכירים נוגד את רוח ההלכה. אל לו לאדם להכניס עצמו למצב של פיקוח נפש, אלא אם כן הדבר הוא מצווה מפורשת כגון במלחמת מצווה לכיבוש הארץ או כדי להגן על ישראל או אף להגנה עצמית.

מבחינת התפישה היהודית הבסיסית יש כאן דיספרופורציה איומה: ענין של שכר ולעומתו חיים או מוות! אלו הם שני דברים שכלל אינם שקולים זה כנגד זה. ברור אם כן לגמרי, שטיב הקשרים שלהם עם חכמי היהודים הוא פרובלמטי מאוד. מסתבר שאנשים אלו מלכתחילה לא נועצו בחכמים, כי כל אורח חייהם היה מנוגד לתפישה ההלכתית היהודית הבסיסית. יתכן שזה מה שהביא אותם להקמת תחליף למקדש שבירושלים, מעשה שיש בו מרדנות, אך יחד עם זאת רצון לשמור על ייחודיות יהודית, ולכן ייסדו בית מקדש אלטרנטיבי שהיה שייך רק להם. זאת עובדה מעניינת כשלעצמה, אך היא עובדה חריגה ויכול להיות שלא השפיעה כלל על הדורות הבאים. ובכל זאת יתכן שישנה איזו השפעה עקיפה ועלומה על הופעת יהודים מדרום למצרים יותר מאלף שנה לאחר מכן. לפתע אנו שומעים שמועות על יהודים או דעות יהודיות, שיש בחבש באתיופיה ובדרומה של מצרים, סוג מסויים של קראים, כפי שהרדב"ז מתייחס אליהם אחר כך. זו השערה שאינה מבוססת על עובדות היסטוריות ועל מסמכים, אבל מבחינת הקרבה הגיאוגרפית וגם מבחינת המנהגים, ניתן לומר שזו השפעה של אותה קהילה שבמושבה יב.

אם נבחן את הקהילה של היהודים מאתיופיה נמצא שבאופן חריג ביותר, ייחודי מכל קהילות ישראל באשר הן, הוקרבו שם קרבנות עד שיהודים אלה הגיעו לישראל. רק לאחר שעלו לארץ אמרו להם שהיום כלל אין מקריבים קרבנות, אפילו לא בירושלים. חלק מהמנהגים שם מצביעים על איזו מסורת שונה לגמרי. לכן יתכן שאותם יהודים שגרו במושבה ביב התקיימו שם לאורך זמן, ולאחר מכן הלכו לאיזשהו מקום, שהרי הם לא "התנדפו" לגמרי, אולי הדרימו ואולי התערבבו עם השבטים המקומיים, והחזיקו בדעתם שהם יהודים. בכל אופן הם היחידים שעשו תחליף למקדש והקריבו בו קרבנות.
שאלה: האם זהו בית חוניו?

תשובה: יתכן, אך זה אינו מוחלט. אכן יש חוקרים שמזהים את המקדש ביב עם מה שכתוב בגמרא על מקדש חוניו 1 , שגם הוא היה במצרים.

אם ישנה השפעה לאותה תופעה חריגה, אולי היא התגלתה כאלף שנה לאחר מכן, כאשר קיבלנו ידיעות על קהילה יהודית שונה מאוד, ובכל זאת מחזיקה עצמה בתוקף כקהילה יהודית. יותר מזה, צריך לדעת שמסורת הקהילה היהודית באתיופיה מדברת על כך, שלפני כ400- שנה הם היו לוחמים שכמעט כבשו את אתיופיה מידי השבטים הנוצריים. הם לא הצליחו, ונדחקו לאותו מחוז שממנו הם באים היום. כלומר, לא זו בלבד שיש שם מסורת של הקרבת קרבנות, אלא יש להם גם מסורת של לחימה, וגם זה דבר חריג, מפני שבאף מקום יהודים לא לחמו. אמנם היו מקרים בודדים של חייל יהודי מסויים, או דוגמא של יהודים אחדים שכיהנו כשרים לענייני מלחמה במקומות שונים, אך היהודים ככלל, כקהילה, לא לחמו. אפילו כשהיה רצוי שיילחמו, לצערנו לא נלחמו. והנה כאן יש משהו מיוחד שקצת מחבר אותנו, לפחות עניינית, לאותה קהילה של חיילים שכירים ביב, שמסתבר שהיו חיילים מעולים כי אחרת אף אחד לא היה משלם להם. זו עובדה חריגה שמוסיפה צבע לאותה תקופה, ואולי מצביעה על איזו מגמה.

מגמת הפיצול והפיזור בימי בית שני
פיצול גיאוגרפי:היה פיצול בסיסי בין קהילת בבל לקהילת ארץ ישראל, ולאחר מכן גם קהילת אלכסנדריה וקהילת רומא. הפיצול הזה הולך ונעשה יותר ויותר גדול, עוד בהיות בית המקדש השני על כנו.

פיצול רוחני ותרבותי:קשה מאוד להצביע על שנה מדוייקת או על מאורע מדויק, אך בתקופה ההלניסטית המסורת היהודית מתפצלת למספר זרמים עיקריים. על שלושה או ארבעה מהם אנו יודעים. הזרם המרכזי נקרא המסורת הפרושית, שאנחנו היום הנציגים שלה, ממשיכיה ויורשיה. זוהי המסורת של חכמים שאיחדו בין התורה שבכתב והתורה שבעל פה. היה הזרם הצדוקי, שכפר בתורה שבעל פה. היו גם בייתוסים, שיתכן שהם כמו הצדוקים ואולי קצת שונים, אך לא ברור מה בדיוק ההבדל ביניהם. והיתה כת נוספת, עליה אנחנו יודעים מעט מאוד ממקורותינו, היא כת האיסיים. הכת מוזכרת אצל יוספוס פלביוס, ולאחר התגליות המרעישות במדבר יהודה, תגליות קומראן, זיהה פרופ' פלוסר, אחד החוקרים הדגולים בעולם לנצרות הקדומה, בין קהילת קומראן לבין אותם איסיים המתוארים על ידי פלביוס, כאלה שהולכים למדבר וחיים בצניעות רבה בקהילות שיתופיות, ונוהגים במנהגי פולחן יחודיים.

אלה הזרמים המוכרים והידועים לנו. עם הזמן כל זרם התגבש לתפישת עולם שהלכה והתרחקה אחת מרעותה. מעבר לכך נוצרו גם בתוך כל אחד מן הזרמים הללו בתי מדרש שונים. אין אנו יודעים בדיוק את שמותיהם של אותם תת-זרמים, ואת שמם של כל אותם אישים שעמדו בראשות אותן התנועות. בגלל מסורת נוכרית מאוחרת ידועים לנו שמות אישים אחדים שהשתייכו כפי הנראה לזרם האיסיי המוכר לנו. המפורסם שבהם הוא כמובן ישו הנוצרי וכל אלו שהיו על ידו, כפי שמסופר בכתבים המספרים עליו, ועל עוד מספר אישים שקדמו לו, ועל מנהגיהם.

בכל אופן, אנו עדים למגמה של פיצול בתוך העם היהודי, פיצול שסובב סביב העיסוק בתורה. זהו פיצול בעל משמעות רוחנית אידיאולוגית תרבותית.

פיצול העמדות ביחס לשלטון הזר
במקביל להתפצלות האידיאולוגית נוצרות כעין מפלגות, כפי שבדרך כלל קורה לכל תנועה אידיאולוגית. לאידיאולוגיות עליהן דיברנו קודם בקצרה, היתה השפעה פוליטית. ביהודה בתקופה ההלניסטית אנו מקבלים את המגוון הפוליטי המתבקש מהמצב. השאלה הפוליטית המרכזית היא מערכת היחסים שבין היהודים לבין הממלכות הפטרוניות, אם זו מצרים בחלק מהזמן, אם זו סוריה או רומי. מתבקש אם כן, שקשת מגוון הדעות תהיה מן הקצה אל הקצה. ישנו הקצה בעל אידיאולוגיית ההשתלבות, של קבלת עול מבחינה פוליטית, קבלת הגזרה שיהודה היא מחוז במבנה-על של ממלכה גדולה, עם כל היתרונות שיש בזה. היתרונות הם כמובן כלכליים מסחריים, כי כאשר ישנם גבולות פתוחים ואוכלוסיות גדולות, יכולים אנשים מוכשרים להפיק מזה תועלת רבה. ואילו כאשר הגבולות מצטמצמים ונסגרים סובלים האנשים העשירים והמוכשרים. זו המפלגה שהיא בעד ההשתלבות במערכת הפוליטית הגדולה, על מנת להנות מפירות המרחב הגיאוגרפי והפוליטי, ויחד עם זאת גם מתוך תפישה שלא כדאי להילחם, כי אין זה אפשרי להילחם נגד מדינה ענקית חמושה היטב וכו'. אם כן, יש כדאיות של מסחר ורווחה, ואי כדאיות של סיכויי הנצחון במרידה או מלחמה נגד מדינה גדולה.

ישנו כמובן הקצה השני הרואה בהשתלבות סכנה חמורה לעצם קיומה של האומה. השתלבות פירושה - טשטוש היחודיות, ויתור על זכויות היסוד הפוליטיות של עצמאות מדינית, וכעין הסכמה לתרבות הכוללת שהיא כמובן שונה מאוד, אם לא מנוגדת, בתפישותיה היסודיות מן תפישה היהודית. זהו הקצה השני ממנו יצאו המורדים והלוחמים במשך כל התקופה ההלניסטית, החל מהחשמונאים ועד בר-כוכבא.

בין שתי השכבות האלה יש, כרגיל, גווני ביניים. אנשים שמבינים גם את האחד וגם את האחר, שחוששים ורוצים, שמוכנים למשהו עד גבול מסויים אך לא מוכנים מעבר לכך. אלו אנשים המודרכים על ידי תפישת עולם של ריאליזם פרגמטי, כלומר שיקול דעת וחשבון מה אפשרי ומה בלתי אפשרי, עד כמה צריך להתגרות או עד כמה צריך להשתלב, איפה לשים את הגבולות.

העמדה האידיאולוגית מתפצלת פחות או יותר בצורה כזאת: הצדוקים זהים לחסידי ההשתלבות, אותם האנשים העשירים שהם בלאו הכי בהנהגת העדה, חלק נכבד מהם היו כהנים וגם כהנים גדולים, שבעיני השלטון הזר הפרסי, ואחר כך ההלניסטי, היו ראשי העדה היהודית ובעלי ההשפעה. הם חסידי ההשתלבות, ונגד מרד ומלחמה.

האיסיים היו קיצוניים לכיוון השני. הם פרשו לגמרי מן החיים. הם לא היו מוכנים בשום פנים ואופן להשתלבות בעולם ההלניסטי האלילי, וגם לא היו מעוניינים בקשר עם יהודים המשתפים פעולה עם אותו עולם. מידת השפעתם הפוליטית לא ברורה לנו, אבל עמדתם האידיאולוגית ברורה. הם פרשו למדבר, שם יצרו אידיאולוגיה של בני אור ובני חושך, כאשר רוב העולם הם בני החושך, והם, ברור מאליו, בני אור. הם צפו את חורבן העולם הבלתי נמנע בקרוב, כאשר מי שיינצל יהיו כמובן בני האור, שיכלו לוותר על רכושם הפרטי והנאות העולם הזה במידה מקסימאלית, כדי להישאר ולדבוק בעקרונות הראשונים. מה הם בדיוק העקרונות האיסיים? האם הם באמת זהים לעקרונות הכתובים במגילות קהילת קומראן? זוהי שאלה שקשה מאוד להכריע בה. אך אם אכן מגילות קומראן זהות לעקרונות כת האיסיים הרי שיש בהן התרחקות מן המסורת הפרושית של התורה שבעל פה, שלילת המקדש וכהניו, והליכה אל הפרישות המוחלטת ואל הטהרה. הטהרה היתה נקודה חשובה מאוד. בחפירות הארכיאולוגיות של קהילת קומראן מצוי מספר אדיר של מקוואות טהרה. גם בכתבים שלהם מוזכרת הטבילה כמעשה שהכל מצווים בו יום יום ואולי אף יותר מזה, דבר שהודגש ביותר כהכנה לקראת העתיד של אחרית הימים.

שאלה: מבחינה אידיאולוגית היו האיסיים קיצונים, אך האם הם עשו גם פעולות מעשיות של מרד כדי לקדם את מטרתם?

תשובה: זו שאלה לא פשוטה. קהילת קומראן נחרבה, ככל הנראה, בעקבות המרד הגדול, כלומר בעקבות חורבן בית המקדש. קשה לקבוע מה היתה מידת השתתפותם של אנשי קומראן במרד. יתכן שהיאוש האידיאולוגי שלהם מן העולם היה כל כך גדול שהם אפילו לא השתתפו במרד. עובדתית קהילה זו נחרבה בעקבות המרד, ויתכן שהרומאים ראו בקהילה זו גורם מסוכן של מרידה ואי הסכמה. אולי הרומאים עשו פעולה זו כפרופילקטיקה, כלומר, אם כבר מחריבים את המתקוממים, אז כדאי להחריב גם את אלה "כשהם קטנים" ולא לחכות עד שיתפתחו לסכנה ממשית, ואולי באמת היתה בהם סכנה ממשית והם השתתפו במרד בצורה פעילה. ואפילו אם הם אכן השתתפו במרד, אין יודעים מה היה מספרם הכולל, ובאיזו מידה כמותם היתה משמעותית.

עמדת החכמים
לאורך מאות שנים עמדתם של הפרושים היא העמדה המרכזית שללא ספק ייצגה את רוב הציבור היהודי, גם בציבור עמי הארץ, ולא רק בתוך ציבור תלמידי החכמים שוודאי היו פרושים. רובם של עמי הארץ נטו אחרי החכמים. הפרושים ייצגו עמדה מורכבת: מבחינה ערכית אידיאולוגית העמדה שלהם שידרה התנגדות פנימית להשתלבות ולהתבוללות. אבל מבחינה פוליטית העמדה הזו שידרה תפישה פרגמטית יותר, חשבון ריאלי של סיכוי מול סיכון, כלומר מה אפשר להשיג מבלי לסכן יותר מדי. כך היו פני הדברים באופן בסיסי. הנה אנחנו רואים כיצד מתפתח, למשל, מרד החשמונאים. יהודה נשארת מחוז שהיוונים יורשים מהפרסים ללא מהומות וללא התנגדויות מבחינה פוליטית.

יש עמידה על כך שתובטח האוטונומיה המשפטית-דתית הפנים-קהילתית ביהודה ובבית המקדש, עמידה על כך ששם לא יתערבו גורמים זרים. אפילו כאשר גזרותיו של אנטיוכוס אפיפנס הרביעי, מלך סוריה, יוצרות מצב בלתי אפשרי לקיום החיים היהודיים עדיין אין מרידה פעילה, לפחות על פי הסיפור הידוע לנו מספרי החשמונאים. ישנם מעשים של מסירות נפש, יש התנגדות, יש בריחה אל ההרים והמערות, אך אין התנגדות פעילה. התגובה הפעילה נוצרת בסְפַר ולא בירושלים, על ידי משפחת מתתיהו, כאשר הם עומדים אישית בפני ברירה פשוטה - לעבוד עבודה זרה או להתנגד. רק אז נוצרת ההתנגדות הפעילה שבסופו של דבר מובילה למרד רחב, שנמשך שנים רבות, עם הפסקות והתמתנויות בעצמת הלחימה. כלומר, ההתנהגות הפוליטית של ההנהגה היתה התנהגות זהירה מאוד. היא שילוב של עקרונות אידיאיים של עצמאות רוחנית-תרבותית-משפטית, ובדיקה מאוד זהירה האם אפשר לממש עצמאות זו גם בכלים פוליטיים, כלים קהילתיים, כלים אוטונומיים, כי בין שיעבוד מוחלט לעצמאות מוחלטת ישנן צורות שונות של מסגרות פוליטיות.

ברור לגמרי שגם בהנהגה הפרושית היה מגוון דעות כמו בכל חברה של אנשים. יש אנשים שנוטים יותר להערכה אחת ויש כאלה שנוטים לאחרת. אלא שכאשר קיימת הנהגה אחת מכונסת, היא מגיעה לידי הכרעה. לאחר חורבן בית המקדש נוצרה בעיה שלפתע ההנהגה איננה מרוכזת במקום אחד, ולכן אנו מוצאים פיצול יתר בעמדות החכמים מול השלטון הרומאי, כשר' יהודה משבחם, ור' שמעון מגנה אותם בחריפות, ור' יוסי שותק 2 . ועוד לפני כן רבן יוחנן בן זכאי נטה יותר להשלמה עם הרומאים 3 ור' עקיבא השתתף ותמך במרד בר-כוכבא 4 . אמנם, מסגרת הסנהדרין נותרה גם לאחר חורבן הבית, אולם ידוע שהסנהדרין גלתה ממקום למקום, כך שלא כולם יכלו להיות מכונסים כל הזמן, ונוצרו בתי מדרש שונים. כאשר אין הכרעה ברורה אחת נוצר מגוון של דעות. אבל בכל אופן בזמן שאנו מדברים עליו היתה סנהדרין פעילה שקיבלה החלטות והכרעות, ולכן אנחנו יכולים לאפיין, פחות או יותר, את המדיניות לאורך כמה מאות שנים, כמדיניות שיש בה מרכיב פרגמטי של הערכה זהירה. אמנם כאשר היו גזרות על דת, בלית ברירה עמדתם של חכמים היתה להתנגד בכל תוקף עד כדי מרידה בשלטון, כפי שהיה במרד חשמונאים, ולאחר מכן במרד הגדול ובמרד בר כוכבא. אך ככלל המדיניות היתה פרגמטית. אנחנו רואים את ר' יהודה הנשיא שהנהיג את ישראל אחרי מרד בר-כוכבא ומצא דרך של פיוס ושיתוף פעולה סביר עם ההנהגה הרומית, עם אנטונינוס קיסר 5 .

לקראת משבר וסתירה
חשוב להבחין כאן בפרדוקס שנוצר, לכאורה, על ידי שתי מגמות סותרות. מצד אחד מתרחש תהליך שיבת ציון ובנין המקדש, התעצמות הקהילה היהודית ביהודה והתרחבות הגבולות המחוזיים. אך מצד שני ישנה מגמה של פיצול ההולך ונקבע. ההשתקפות של מגמת הפיצול באה לידי ביטוי בהתרבות המחלוקות. בתקופה זו, בתחום התורה שבעל פה יש ביטוי הרבה יותר נמרץ לחילוקי הדעות, גם כאשר יש הכרעה הלכתית בין החכמים ובין בתי מדרש שונים. מעתה יש איזושהי הסכמה עם כך שבבת אחת קיימות מספר דעות באותו ענין, גם בענין הלכתי, ובלבד שיהיה מנגנון נכון לקביעת התנהגות. כלומר, אלו אוסרים ואלו מתירים, אלו פוסלין ואלו מטהרין, אבל מתחתנים זה עם זה ושלום ורעות שוררים בין כולם, מפני שעדיין יש מנגנון של קביעת התנהגות.

אנחנו עדים לשכלול מסויים של מנגנוני הכרעה תוך שמירת הדעות השונות כדעות לגיטימיות במסגרת אחת. לאחר היציאה לגלות זהו העיקרון החשוב ביותר שנותר, כדי שהעם היהודי המפוזר והמפורד יוכל להישאר עם אחד. קבלת הכרעה של כל מקום ומקום, על ידי בית הדין של אותו מקום. "לא תתגודדו" במובן שאם אתה שייך לקהילה אחת ומתארח בקהילה שניה, עליך לנהוג על פי הכללים של הקהילה המארחת. כלומר, נתקבלו ושוכללו מנגנוני התנהגות נכונים כדי לשמר את האחדות תוך כדי הפיצול וחילוקי הדעות. דבר זה כלל אינו פשוט. אנחנו בעידן של קיבוץ גלויות יודעים עד כמה אין זה פשוט, עד כמה יכולות להיות התנגשויות ורגישויות בין מסורות הלכתיות, למרות שההבדלים אינם כה גדולים.

למעשה ניתן לומר שכל תקופת בית המקדש השני היא הכנה לגלות הגדולה, כפי שאומר הרב קוק 6 . זו איננה ממש גאולה כפי שהיינו רוצים שתהיה. אמנם, היה פרק נכבד של עצמאות מדינית בממלכת החשמונאים, אולם המגמות הבסיסיות היו פיצול, התפזרות וחילוקי דעות. ההישג החשוב של אותה תקופה הוא יצירת מנגנונים שידעו לשמר את אחדות העם בגלותו, כלומר, לדעת לחיות נכון עם חילוקי הדעות והפיצול. כל תקופת בית שני היא מעין הכנה לגלות הארוכה, לפיזור הגמור ולפיצול העצום שפקד אותנו, והיה, ועודנו, חלק ממכת הגלות. זהו אחד התיאורים של המציאות ההיסטורית. אנחנו נמשיך בתיאור המאורעות ההיסטוריים וננתח את תפקידה ומשקלה של היהדות בתוך תהליך משבר האלילות בדמות התרבות ההלינסטית-רומית, וננסה להבין מה קרה ואיך קרה שתקופה רבת סיכוי, שנוצרה עם המשבר הכללי של האלילות והפתחות של העולם הנכרי אל היהדות וערכיה, לא נוצלה כראוי על ידי היהדות, ויצרה דת אחרת לגמרי, עוינת במידה רבה ליהדות, למרות שיצאה מקרבה


^ 1. עבודה זרה נב, ב. מנחות קט, א. מגילה י, ב.
^ 2. שבת לג, ב.
^ 3. גיטין נו, א.
^ 4. איכה רבה ב, ד.
^ 5. ברכות נז, ב. עבודה זרה י, ב. ועוד. רבי יהודה הנשיא מלמד אותנו את אותם שלושה דברים שניתן ללמוד מיעקב אבינו, כאשר הוא נפגש עם עשיו. ברור לגמרי שיעקב ועשיו אלו סמלים פוליטיים, כי עשיו - הוא אדום, שמזוהה עם רומי, ויעקב - כמובן, מזוהה עם ישראל. יעקב אבינו ואחריו רבי לימדו אותנו להתכונן בתפילה ובדורון ורק אם אין ברירה אז לגשת למלחמה. בפני ההנהגה הפרושית עמדה תמיד קשת של אפשרויות תגובה. היתה עמידה בתפילה, במובן של השפעה חינוכית רוחנית לשמירת העצמאות, עד שתינתן האפשרות לבטא אותה גם בכלים פוליטיים מסגרתיים. יש ענין של דורון, שמשמעותו יחסים ממשיים עם השלטון הזר, עד כדי נתינה של מיסים לשמירת הפיוס. ויש גם אפשרות של מלחמה כאשר אין ברירה. מה מעדיפים, מתי ואיזה מבין כל האמצעים הללו, זה כמובן יכול להיות נושא לדיון ולחילוקי דעות.
^ 6. למהלך האידאות בישראל, פרק ה, עמ' קי. וכן אברבנאל בפרשת התוכחה, דברים כח.

את המידע הדפסתי באמצעות אתר yeshiva.org.il