בית המדרש

  • כרך א'
לחץ להקדשת שיעור זה

לימוד השיעור מוקדש לעילוי נשמת

ר' יהודה אריה בן שמואל הכ"מ

כרך א' שיעור ל"א

המשבר - ציפיות ומגמות

המציאות בימי בית שני ובימי שלטון הורדוס בפרט, שהביאה למגמת המרידה, המשיחיות ומגמות נוספות.

undefined

הרב זאב סולטנוביץ'

11 דק' קריאה
המשבר - ציפיות ומגמות
תחושת קץ העולם
בשיעורים הקודמים תיארנו את מצבה של המדינה הרומית במעברה מרפובליקה לאימפריה מבחינה משטרית ומוסרית, ממדינה כובשת למדינה מתגוננת, מתרבות שהתפתחה והתעצמה לתרבות שנכנסה לשלב העמידה ולשלב התפוררות אטית (שאמנם תארך מאות שנים). התפוררותה של תרבות פירושה זניחת היסודות הערכיים שעליהם היתה בנויה מראש, וקליטה של יסודות אחרים. הדבר אינו קורה כענין טכני אלא מתוך תחושה עמוקה של אכזבה ואי שביעות רצון מאותם ערכים בסיסיים ראשוניים שהביאו את התרבות הזו להישגיה.

בתוך יהודה התקיים שלטונו של הורדוס, שהיה שלטון אימים, שלטון שנוא על היהודים, שלטון שביטא את התלות, במיוחד התלות התרבותית, של יהודה ברומא. אך עם זאת הצליח הורדוס להראות לעם היהודי היושב ביהודה, שבמאמץ מאורגן אפשר "להרים" פרוייקטים לאומיים גדולים כמו בנין בית המקדש, בניית מבצרים הרודייניים גדולים מאוד, ארגון מעולה, וכוח שיצר תחושה מסויימת אצל היהודים שכוחם גדול יותר ממה שהם משערים. היהודים הראו עוצמה אדירה במרידות הגדולות שבאו לאחר מכן, המרד הגדול ומרד בר כוכבא, עוצמה שריתקה כוחות גדולים מאוד של האימפריה הרומית.

השלטון העריץ של הורדוס וצאצאיו יצר ציפיות משיחיות בקרב חלקים מהעם היהודי, אצל אלו שהיו רחוקים מן החכמה, רחוקים מבתי המדרש המרכזיים, אנשי הגליל ואנשי עבר הירדן. ציפיות גדולות וכשרונות אישיים לא מבוטלים של האנשים האלה, שהתמזגו עם מיעוט החכמה, מיעוט הידע וקוצר רוח, יצרו כתות שונות, ארעיות ברובן. היה בהן שילוב של תחושות רוחניות עמוקות אמיתיות שהתרבות הרומאית הכוללת מתחילה לקרוס, יחד עם שאיפות לאומיות ליתר עצמאות ורצון לפרוק את עולו של בית הורדוס, ואת עול השלטון הרומי בכללותו, ולהשיב את העצמאות על כנה. כל זה בא לידי ביטוי תוך פעולות לא נכונות, וניסיון ליצור אשליה, מודעת או שאינה מודעת, שהנה הדברים יסתדרו.

כאן אנו גם מגיעים לאחד המושגים החשובים ביותר באידיאולוגיה של כתות אלו בכלל, ובגרעין הראשוני של הנצרות בפרט, וזו התחושה העמוקה של הנה קרב קץ העולם. בשפה היוונית המושג נקרא 'תחושה אפוקליפטית', כלומר קץ העולם, קץ הזמנים. יבוא קץ העולם הזה, ואז תבוא מלכות השמים במקום מלכות הארץ, שעתה היא בידי רומי הגדולה והורדוס הקטן. המלך האדומי שבארץ הוא הנציג של אדום ועשיו כולו, ושל כל מה שקשור בצד האחר, בסטרא אחרא, השולט בעולם.

השאלה הגדולה שעמדה בפני כתות אלה היא מה עושים עם התחושות הללו? כיצד מתמודדים עמן?
א. כיוון דתי רוחני - העמדת התפישה הזאת של קץ העולם במרכז החוויה הדתית הרוחנית, והסקת מסקנות מוסריות, הלכתיות ודתיות של יתר טהרה, והתכוננות לקץ העולם בו רק הטהורים ישרדו. הסקת מסקנה מוסרית של חלוקת רכוש נכונה יותר, כי רק העניים נכי הרוח והמסכנים ישרדו במלכות השמים, ואילו העשירים בעלי התפקידים והשררה יאבדו. מסקנות רוחניות במובן דתי, שלאחר מכן יבואו לידי ביטוי בכך שהעיקר היא הכוונה וכניעת הלב, ואילו המעשה פחות חשוב. בכיוון זה הלכו הנוצרים והכתות שהיו קרובות אליהם.

ב. הכיוון השני הוא הפעילות המעשית והצבאית להפלת השלטון הרומי. גם הוא התבטא באנשי הגליל, שאחר כך היו מראשי המורדים במרד הגדול, כיוחנן מגוש חלב והסיקריקים. באופן שונה אך עם דמיון רב למגמת הנוצרים, גם הם מעמידים את המעשה הזה מעל ומעבר לכל המעשים הדתיים הרוחניים האחרים, מעל לעבודת המקדש, מעל לשמירת המסגרות ההלכתיות של חיי קהילה וחיי עם ופרט, אי ערך לרכוש הזולת בטענה שבעת חרום הרכוש רק מעכב. כפי שאנו יודעים הם אלו שבמרד הגדול, תוך כדי המצור על ירושלים, שרפו את מחסני התבואה הגדולים שהיו מאפשרים לעיר להתקיים במצור זמן רב 1 . הם אלו שלא אפשרו לירושלים להתקיים זמן ממושך יותר, דבר שיתכן שהיה גורם להסכם נוח יותר בין היהודים לרומאים, כיוון שבאותה עת התחלפו המצביאים הרומים.

חכמים ממתנים את המגמות הקיצוניות
אלו שני הכיוונים הקיצוניים שפעלו באותו זמן, ובתווך פעל הזרם המרכזי שאיגד את רובו של העם, אלו הפרושים החכמים, שבוודאי מיתנו את כל הנטיות הדתיות הרוחניות הקיצוניות, כדוגמת הנוצרים ואנשי קומראן, ומאידך גם מיתנו את הצד הפעיל הקיצוני ששאף להרס התשתית החברתית וההלכתית של קיום הקהילה וקיום הציבור. פעולת ההתמתנות היתה מוגבלת משום שגם בין חכמים, כפי שראינו, היתה מגמה של פיצול ומחלוקת. מחלוקות לשם שמים הן מבורכות רק כאשר הן נשארות בתחום הדיון בבית המדרש עם מנגנוני הכרעה מתאימים, אך באותה העת המחלוקות הקרינו שאין הסכמה בקרב החכמים, וממילא עלתה השאלה האם לשמוע לאלו שאינם מסכימים בינם לבין עצמם.

האמת היא, שקשה היה להעריך במדויק את המצב הגיאופוליטי של האימפריה הרומית, את מצבה של יהודה בתוכה, ואת המצב התרבותי הרוחני שבה. אפשר היה לדבר על כך רק באופן כללי. היום, בפרספקטיבה היסטורית, אנחנו יודעים בביטחון שאפשר היה לדבר על כך שהאימפריה הרומית קרבה לקיצה, אבל לחזות מתי יבוא הקץ, תוך עשור, תוך מאה שנה או תוך ארבע מאות וחמישים שנה כפי שהיה בפועל, קשה לחזות. קשה היה להעריך את העוצמה של המנגנון האימפריאלי האדיר של רומא, וקשה היה לחזות כיצד המדינה הרומית תוכל להתמודד עם השינויים השונים שהיא עברה בפועל.

עובדה היא שבשלב מסויים רומי החליפה דת ולא התפוררה לגמרי, ועובדה נוספת שהאימפריה הרומית התחלקה לשתי מדינות 2 וגם בשלב הזה עדיין לא התפוררה לגמרי, מפני שהתשתית הכלכלית, המשפטית, הצבאית ותשתית הפקידים היתה כל כך חזקה, שהיה קשה מאוד להעריך איזה סוג של שחיקה צריכה רומי הגדולה לעבור על מנת שתפסיק להתקיים. גם אותם אישים שהעריכו בצדק שהמדינה הרומית, כמדינה וכתרבות, הולכת לקראת סופה, לא יכלו לדעת במדויק עד כמה גסיסה זו תהיה ממושכת, ומה יקרה תוך כדי כך.

תהליך הבלימה בתוך העם היהודי לאותן מגמות, האחת דתית רוחנית ואחת אקטיבית לאומית, הצליחה באופן יחסי דווקא בצד הרוחני דתי. למעשה, אין אנו מוצאים שהתסיסה עברה את השוליים והגיעה למרכז הציבור. בשוליים אכן היתה תסיסה מסויימת, אבל סמכותם הרוחנית והדתית של החכמים היתה כל כך איתנה שהתסיסה לא עברה את השוליים, ואכן אין אנו מוצאים אנשים נשואי פנים וגדולי תורה שהתקרבו לאותן כתות שונות, כדוגמת הכת הנוצרית. היהודים שנדבקו בכתות אלה היו אנשים פשוטים לא מלומדים, כך שממילא לא יכלו להציב תשתית רוחנית בעלת משמעות. כך היה מצבם עד שהגיע אדם שפעל קצת אחרת, היה זה שאול התרסי, פאולוס, שנדבר עליו בהמשך. בכל אופן הוא פעל בקרב הנוכרים ופחות בקרב היהודים.

מגמת המרידה
בצד הלאומי הבלימה הזו הצליחה פחות, ומובן מדוע. סמכותם של חכמים היתה בעיקר בצד הרוחני הדתי, ובנוגע לצד הלאומי, הרי שמטרות לאומיות היו מוצדקות גם בעיני חכמים, ולב מי לא היה מתרגש אל מול השלטון הרומי הגס, ולמול שלטונם של בני הורדוס, שעל כל צעד ושעל הפרו כל סוג של הסכם עם היהודים, ביחס גס ביותר כלפי קודשי ישראל, בית המקדש, ספרי תורה וכל פעילות יהודית רוחנית דתית. לכן חכמים לא יכלו להתנכר לגמרי לפעולות מרדנות כנגד השלטון וגם לא רצו להתנכר להם, שהרי המטרה היתה משותפת.

הפעולות הראשונות של אותה מגמה לאומית היו פעולות של זעם ספונטני, שממילא קשה מאוד לרסן. אך גם פעילות מאורגנת והתקוממות גדולה נגד השלטון הרומאי היה קשה מאוד לבלום, מכיוון שלעולם, בכל עיסוק פוליטי, עומדת השאלה 'אז מה כן אפשר לעשות?' 'מה האלטרנטיבה?' 'טוענים אתם שלא כדאי למרוד ולא להתקומם אז מה לעשות? להשלים? גם זה לא מתקבל על הדעת, כי להשלים עם השלטון הרומי כמות שהוא זה בלתי אפשרי'. לאמיתו של דבר אנחנו מוצאים כאן חולשה מסויימת של חכמי ישראל ביחס להצבת דרך אלטרנטיבית, מעבר לקיום המצוות, שזה דבר ברור מאליו. לא הוצעה דרך, לא הוחלט מה לעשות וכיצד להתמודד עם המצב הלאומי והתרבותי שהולך ונעשה יותר ויותר קשה. זוהי חולשה מסויימת של חכמים.

חכמים הצטרפו למרד בגלל מטרותיו, למרות שהסתייגו מן האנשים שהובילוהו ומן הפעולות שנעשו בו. הבעייתיות היתה, שמצד אחד, החכמים היו בעד המטרות הכלליות, אך מצד שני היו נגד הפעולות המסויימות והאנשים שעשו אותן, משום שהם הובילו למצב נורא. בפועל לא היה דו שיח ממשי בין חכמים לאותן כתות, אנו יכולים להתרשם רק ממה שהתרחש במציאות, כאשר ההתנגשות כבר היתה בפועל. ובזמן המרד הגישה היתה בהחלט ממתנת. אנחנו רואים זאת תוך כדי המרד במעשיו ופעולותיו של רבן יוחנן בן זכאי שהיה ראש לחכמים. עליו נמתחה ביקורת של ר' עקיבא לאחר מכן, במרד השני 3 . מסתבר להניח, שכך היה גם לפני המרד. חכמים היו צריכים לקיים את סדר החיים הסביר אל מול השלטון הרומי, אל מול התסיסה הדתית שפשתה בשולי העם, ואל מול נסיונות לפרוע את הסדר הקיים על ידי פעולות בלתי נשלטות, ואולי גם בלתי שקולות. הם לא הובילו את המרד אלא היו מעורבים בו בפועל.

המרד נוצר בתוך השכבות העממיות הרחבות של העם, בגליל, בשפלה ולאחר מכן גם אצל אנשי ירושלים. זאת היא גם ההתרשמות מדבריו של פלביוס, שלפחות על פי דבריו היה אחד ממפקדי המרד בגליל. הוא כמעט ואינו מערב או מספר על כך שחכמי ישראל היו בראש המורדים. לטענתו היו אלו אנשים אחרים שאינם מציבור החכמים. כלומר, הפעולות באו מתוך הציבור הרחב עד שהמצב יצא מכלל שליטה. אנו מכירים ביקורת קשה על חכמי ישראל שלפני המרד, כמו "ענוותנותו של ר' זכריה בן אבקולס החריבה את ביתנו" 4 . זוהי אמירה חמורה מאוד, שאמנם יש עמה גם מידה טובה של ענוותנות. חכמים נקלעו למצב שכמעט אין ממנו מוצא. הם לא הצליחו להטוות דרך ולגבש דעה כיצד לצאת מן המצב הזה. גם כאשר פנו אל החכמים כדי לפתור בעיות, לא התקבלה הכרעה ברורה, כאותו עגל ששלח הקיסר כדי להקריבו ופגמוהו בעינו או בשפתיו, והיה צורך להחליט האם לפסול את הקרבן ולהסתבך עם הקיסר או להקריבו ולהסתבך עם ההלכה. המצב היה קשה ביותר, ולא נמצאה דרך אחת או מחנה אחד שיוביל את הציבור. ההיסוס וחילוקי הדעות מבטאים את חולשתם של חכמי ישראל באותו דור.

במידה מסויימת, מגמות הפיצול בעם היהודי שהתבטאו בהתפזרות האיטית, אך הנמשכת, של הגולה היהודית הגדולה ברחבי האימפריה הרומית ואף מעבר לגבולה, בבבל, שהיתה מחוץ לגבול האימפריה, באה לידי ביטוי גם בעולם הרוח, בחילוקי הדעות שהיו גם בין חכמים.

לאחר המרד אסרו הרומאים ללמוד תורה. מעניינת העובדה שהגזרה היתה על לימוד התורה ברבים, ומסתבר שדווקא דברי התורה הפשוטים, שנאמרו ברבים, הרעידו את הלבבות. לא נאסרו הויכוחים הלמדניים בבית המדרש, אלא דברי התורה הפשוטים, בהם כתוב על ירושלים, על ארץ ישראל, על הלוחמה בשבעת העממים, על כיבוש הארץ וכו'. דברים אלו כל יהודי שמע. יהודי פשוט לא היה נכנס לדקדוקי דקדוקים של הלכות, אבל הוא שמע שהארץ צריכה להיות שלנו, ומה פתאום היא ברשות זרה? במידה רבה אפשר לומר, שהדבר מכוון נגד קריאת התורה שתיקן עזרא עם תרגום והסבר של גופי תורה פשוטים לכלל הציבור. לפילוסופים המיסטיקאים יכלו לומר לעסוק בתורה בחדרי חדרים, אך לא לדרוש לכלל הציבור, אין זה עניינם. הדברים הללו הלהיבו לבבות. הציבור ששמע דרשות אלו היה מודע יותר לתורתו, לתודעתו הלאומית ולתרבותו, וממילא לא רצה להשלים עם השלטון הזר. על כן נגזרה הגזירה דווקא על לימוד התורה לרבים.

בנוסף לכך, היו תחושות שאפפו כמעט את כל רחבי האימפריה הרומית, ולא רק את היהודים, שהתרבות הכוללת הרומית אינה יכולה להמשיך יותר, שהיא צריכה שינוי, שיפור ותיקון. אפילו באצולה הרומית נוצרות מגמות ברורות של שינוי. המלומדים הרומאיים מאסו בחיי התרבות הרומית וניסו לגבש תפישת עולם חדשה, חלקה מבוססת על הקודמת וחלקה שונה ממנה. נוצר תהליך חדש של הזדקקות ליהדות כתפישת עולם אלטרנטיבית שבאה לידי ביטוי בהתגיירותם של כמה מאצילי רומא ושל מלכים שהיו סביבנו. היהדות נעשית במידה מסויימת אלטרנטיבה לתפישת העולם השלטת ההלניסטית רומית. גם לזה אולי היה חלק בגזירות כנגד התורה.

השחיתות באימפריה הרומית
באימפריה הרומית עצמה הגיעה השחיתות לשיאים חדשים. הדבר בא לידי ביטוי במעשים קיצוניים במיוחד של השליטים הרומאים, מעשים שנבעו משיגעון הגדלות שלהם. נירון קיסר, לדוגמה, חשב שיש לו כישרון משחק תיאטרוני. בתחילה הוא הטריד רק את באי חצרו: הוא היה מעלה מחזות ומשחק בהם, וכולם היו צריכים להתפעל ממשחקו כמובן, אחרת מצבם לא היה טוב. ההתפעלות מכושר משחקו חיזקה בו את הנטיות הללו. עובדה ידועה היא שנירון שרף את רומא. היה זה חלק מן ההצגה שהוא תכנן. הוא החליט שיהיה זה יפה לביים ולראות את רומי העיר הגדולה בוערת. לילה אחד הוא שלח עבדים להצית את העיר בכמה מוקדים, עמד בארמונו וראה כיצד מתלקחות הלהבות. כמובן שהיה לו טקסט מסויים שהיה צריך לומר בתור שחקן.

שאלה: האם הסיפור על שגעונו של נירון אינו רק חיפוש הצדקה לכך שהתגייר? אולי המקורות הרומים הציגו אותו בכוונה כשוטה כדי שיובן מדוע התגייר לבסוף?

תשובה: אכן יש דעה כזו. אך קודם כל לא היה זה נסיון מכוון של מישהו ספציפי, משום שדברים אלו נכתבו בזמן שהתרחשו. אך גם אם נאמר שיש בסיפורים אלו שמץ של הגזמה וזדוניות, הרי שעצם העלאת סיפור כזה, שבני רומי באותו זמן וגם בדורות אחרים לאחר מכן האמינו בו, מצביעה על כך שהדבר הגיע לשיגעון גדלות ויכולת שלטון בלתי מרוסנת לחלוטין.

אחריו הגיע קליגולה הידוע. הוא כבר עבר את גבול השחקן. הוא החליט שהוא אל בחייו, וצריך להשתחוות לפניו ולהקריב לו קרבנות. אמנם, הוא לא היה האל היחיד אבל אחד מן האלים. הוא החליט למנות את הסוס שלו לסנאטור בסנאט הרומי. הוא הביא את סוסו והכריז עליו שהוא סנאטור. כולם כמובן הסכימו... הוא היה רוצח אנשים כדי לנסות ולהחיותם, שהרי הוא הממית והמחיה.. הוא לא כל כך הצליח בהחייאה, אך עם זאת היה צריך לעודדו ולומר לו שעוד מעט המת אכן יחיה, אחרת הוא היה רוצח את מי שהודיע לו שההחייאה נכשלה. כך המשיך "המשחק" עד שנאלצו להרוג גם אותו.

הסיפורים על השיגעון שהתלווה לשחיתות ולשלטון הבלתי מרוסן היו במרכז התרבות הרומית, בעיר עצמה, אצל האנשים החשובים ביותר. שמועות אלו הילכו תוך חודשים אחדים והגיעו לקצוות האימפריה. כמובן שהדבר יצר תחושות חזקות מאוד ששלטון זה אינו יכול לעמוד יותר, שקץ הימים וקץ העולם מגיע, שהרי מה אפשר להמציא יותר מזה. היה זה שילוב של עוצמה אדירה, כלכלית צבאית ומדינית, עם שיגעון בלתי מרוסן ושלטון שאין לו גבול. כל זה יצר תחושה שמצב זה חייב להיגמר.

בתוך התחושות הללו של קץ העולם, מוצאת את עצמה יהודה הקטנה במרכז ההתעניינות. מבקשים מן היהדות סוג של פתרון אלטרנטיבי ותפישת עולם מתאימה.

טשטוש הזהות הלאומית
כאן צריך לציין עובדה חשובה נוספת: החוק הרומי התיר רק לאזרחי רומא ליהנות מכל הזכויות באימפריה הרומית. מלכתחילה היו אלו רק אזרחי העיר רומא שנולדו וחיו שם כמה וכמה דורות, ונחשבו לרומאים עצמם. כל השאר, כולל השבטים שבתוך איטליה, נחשבו כבושים ללא זכויות. הם לא יכלו להתגייס לצבא, לקחת שלל, לקבל אדמות וכו'. בגלל לחץ גדול של האיטלקיים, כלומר, כל תושבי איטליה, כולל שבטים אחרים שאינם לטיניים, הזכות להיות אזרח רומי הפכה לנכס משפטי. כך ניתנה הזכות לכל תושבי איטליה, מלבד העבדים כמובן. בכל העולם העתיק היו המוני עבדים ללא זכויות, שהיו כוח העבודה המרכזי. לאחר מכן היתה מלחמה גדולה במטרה להעניק את הזכות לכל תושבי האימפריה, עד שבסופו של דבר כך באמת היה. אך מכיוון שהזכות ניתנה לכל תושבי האימפריה נוצר פיחות בחשיבותה, כך שלמעשה הענקת האזרחות לא העניקה זכויות והטבות רבות.
מגמה זאת של לחץ ומרידות כדי לקבל זכות משפטית להיקרא אזרח רומא, ניתרגמה מבחינה רוחנית תרבותית למגמה של שוויון משפטי, של טשטוש הייחוד הלאומי והדתי של העמים האחרים במרחבי האימפריה. נוצר מעין אוניברסליזם מסויים, אמנם רק בגבול הזכות המשפטית. והנה דווקא המסר היהודי על בריאת האדם האחד ממנו נולדו כל בני האדם, נתן תשתית רוחנית של שוויון, לא רק משפטי אלא ענייני מוסרי. כל האנשים הם "בני אדם" - בני אותו אדם אחד ויחיד שנברא בהתחלה, ההבדלים בין האנשים פחות משמעותיים. היהדות נתפשה יותר כתפישת עולם, כדת, ופחות כאומה מסויימת ויחודית. הענין הזה, של טשטוש הייחוד הלאומי, ואפילו היהודי, פותח מאד בנצרות. אמנם יש בזה משהו, כי עצם האפשרות להתגייר, האפשרות לקבל את היהדות, פירושו שאפשר לעבור את הגבול ולהצטרף.

הקהילות היהודיות-נוצריות הקטנות היו דומות מאד לקהילות רגילות. לא עלה על דעתם שלא לקיים מצוות. הם קיימו אותם בשינויים מסויימים, שזיכרם בא לידי ביטוי באוונגליונים המוכרים. אבל באופן עקרוני ודאי שקיימו מצוות, משום שכך היתה שיגרת אורח חייהם. ולהיפך, אם הם רצו להשפיע על היהודים האחרים אז היו צריכים להתערות בחיים היהודיים ולהיות דומים להם.

לאחר כישלון להפיץ את הנצרות בקרב העם היהודי, במודע או מתוך אינטואיציה, נתקבלה החלטה לפעול בקרב הגויים כדי ליצור ישות יהודית- שאינה יהודית, ישות רוחנית דתית חדשה היונקת מן היהדות ומבוססת עליה, אך איננה מכירה בייחוד היהודי על פני מי שאינו יהודי. זה היה פועלו של יהודי אחד, מלומד, שהעיד על עצמו שמלכתחילה היה מן הלוחמים בנוצרים. שמו היה שאול התרסי, שקרא לעצמו לאחר מכן בשם הרומאי פאולוס. הוא עיצב את הנצרות מחדש. הוא החליט מספר החלטות הרות גורל מבחינת הקשר עם היהדות, ולמעשה ניתק את הנצרות מן היהדות הממשית:
א] "אין יהודי ואין יווני" - כך כתב באחת מאיגרותיו. כולם בני אדם.
ב] "לא האות חשובה אלא הרוח", כלומר, לא המעשה או המצווה הם החשובים, אלא הכוונה, המוסר ותפישת העולם הכוללת. משפט זה נעשה משפט מפתח בתרבות הנוצרית האירופית, ולמרות זאת הנוצרים הקוראים משפט זה, בדרך כלל בתרגומים, אינם מבינים את תוכנו. משפט זה נאמר בתשובה לשאלה האם כל מי שמצטרף לעדה הנוצרית חייב לעשות תהליך של גיור, טבילה וברית מילה? פאולוס לראשונה עונה לשואל שלא האות - אות ברית המילה חשובה, כי אם הרוח, היינו הכוונה והטבילה. בזה מבטל פאולוס את המצוות המעשיות. אין לראות במשפט זה רק את ביטול הכניסה ליהדות על ידי מצווה מעשית בבשר, כי אם את ביטול כל תוקף המצוות המעשיות. אם כן, הוא ביטל את הייחוד הלאומי היהודי כיסוד ביהדות, וביטל את ייחוד המצוות המעשיות כיסוד ביהדות, ובזה הבדיל את הנצרות מן היהדות.

מסרים אלו, בנוסף לעובדה שאין צורך להתייגע במצוות מעשיות רבות, פתחו שערים לאלפים ולרבבות של גויים להצטרף למה שהם חשבו כדת טובה ועדיפה מבחינה מוסרית לעומת התרבות הרומית המושחתת והמתנשאת. הרבה מאוד אנשים עניים ועבדים מצטרפים אל העדה הנוצרית בכל מקום, ביוון, ברומי ובמצרים. להם מובטחת מלכות השמים, מפני שאין ערך לרכוש, לשלטון ולמלוכה, וממילא עוד מעט קץ העולם. כך נוצרת דת חדשה, המתנכרת ליסודותיה הראשוניים היהודיים, באותם בתחומים בסיסיים עליהם דיברנו. כמובן שישנם עוד הבדלים משמעותיים ביותר בין תפישת המוסר הנוצרית לתפישת המוסר היהודית ועל כך בפרק הבא


^ 1. גיטין נו, א.
^ 2. האימפריה הביזאנטית המזרחית והאימפריה המערבית שמרכזה עדיין היה ברומא. גם החלפת הדת וגם החלוקה לשני קיסרים נעשתה על ידי קונסטנטין הגדול ובכל זאת הממלכה עדיין עמדה.
^ 3. גם בדורו של ר' עקיבא היו חכמים שונים שניסו למתן את המגמה הזו. אמנם, יש לעמוד על ההבדל בין מרד למרד, ומדוע ר' עקיבא נטה יותר לתמוך במרד השני, בעוד במרד הגדול הנטיה היתה שונה. אולי אישיותו המרכזית של בר-כוכבא, שריכזה סביבה את כל הפעילות, היא שמשכה את ר' עקיבא. במרד הגדול לא היתה אישיות מרכזית אחת, ולא היה סביב מי להתאגד.
^ 4. גיטין נו, א.

את המידע הדפסתי באמצעות אתר yeshiva.org.il