בית המדרש

  • מדורים
  • רביבים
לחץ להקדשת שיעור זה

לימוד השיעור מוקדש לרפואת

יצחק בן פהימה

מסעדה טבעונית בחו"ל – כשרה?

במסעדות טבעוניות אין מוצרים מן החי, ולכן בעיות של בשר וחלב לכאורה אינן מתעוררות בהן, והשאלה העיקרית היא בנוגע לבישולי גויים * חכמים אסרו בישולי גויים כדי למנוע התבוללות ומחיקה של הזהות הישראלית * כדי להיכלל באיסור, התבשיל צריך להיות ממאכל שאינו נאכל חי, ולהיות ראוי לאכילה בארוחה מכובדת * לדעת רוב הפוסקים האיסור חל גם במסעדות ולא רק בבתים פרטיים * למסקנה, אין לאכול בחו"ל במסעדות טבעוניות בלי הכשר * בנוסף לנימוקים – בהעדר פיקוח, אין ודאות שבעל המסעדה אינו מרמה

undefined

הרב אליעזר מלמד

אלול תשע"ט
5 דק' קריאה
בישול גויים במסעדות טבעוניות
שאלה: האם מותר לישראל לאכול בחוץ לארץ במסעדה טבעונית של גויים שאין לה השגחה? הטבעונים מקפידים בהקפדה יתרה, מטעמים מוסריים ובריאותיים, שלא לערב במאכליהם שמץ מאכל מן החי, ולכן לכאורה אין לגבי המאכלים שהם מכינים חשש איסור. הרי עיקר הזהירות ממאכלים אסורים קשור למאכלים מהחי – שלא לאכול בהמות וחיות טמאות כחזיר, סוס ואריה; שלא לאכול עופות טמאים כיען, נשר ונץ; שלא לאכול דגים טמאים כשפמנון; שלא לאכול שרצים זוחלים כצפרדע, ומימיים כדוגמת חסילון (שרימפס) וסרטנים (לובסטר). אף כאשר מדובר בבעלי חיים טהורים, אם הם בהמות חיות ועופות הם צריכים להישחט כהלכה, ובלא זאת אסורים מדין נבלה. גם לאחר שנשחטו כהלכה צריך להיזהר שלא לערב בשר בחלב. וכן לגבי חלב יש איסור חלב גויים, מחשש שמא יערבו בחלב הטהור חלב טמא שמוצאו מבעלי חיים טמאים. אומנם בצומח יש להקפיד על תרומות ומעשרות, אך רק בארץ ישראל, ואילו בחוץ לארץ אין חיוב תרומות ומעשרות. רק אם יש במאכל יין או חומץ יין הוא אסור משום יין גויים.
השאלה העיקרית שנותרה, אם כן, היא האם תבשילים שמבושלים במסעדה אסורים משום בישולי גויים. נבאר תחילה את היסודות.

יסוד הגזירה - חשש התבוללות
גזרו חכמים שלא יאכלו ישראל יין ופת ותבשילים של גויים, כדי להעמיד סייג בפני התבוללות. אין הכוונה שחששו חכמים שאם פעם אחת יאכל ישראל תבשיל של גויים – מיד יגבר עליו יצרו להתבולל, אלא כוונתם הייתה להעמיד סייג ותמרור אזהרה בפני קשרים לבביים שעלולים להגיע לכך. וכפי שאמרו חכמים, בעניין גזירת הפת, השמן והיין: "גזרו... על פיתן ושמנן משום יינן, ועל יינן משום בנותיהן, ועל בנותיהן משום דבר אחר" (עבודה לו, ב). "דבר אחר" פירושו עבודה זרה. לכאורה אם החשש שמא יגיעו לעבודה זרה, היו צריכים לומר מיד שגזרו על פת, שמן ויין משום עבודה זרה. אלא שרצו ללמד שהחשש הוא מהתבוללות, שכן לו החשש היה שמא יגיעו לאיסור חתונה עם גויים בלבד או לאיסור עבודה זרה בלבד תוך הישארות בזהות ישראלית, לא היו גוזרים על מאכלי גויים. אבל מכיוון שמסתבר שמתוך קשרי חתנות ייגררו אחר עבודה זרה ויתבוללו בגויים, הוצרכו לקבוע מערכת סייגים.

חשש מהתבוללות ולא מנישואין אסורים
לכן אין איסור לישראל לאכול תבשיל של ישראל שאסור עליו בנישואין, כמו ממזר או אשת איש, הואיל ואין בכך חשש התבוללות. מנגד, אף שהגזירה נועדה למנוע קשרי חיתון, היא חלה גם על גויים שאין חשש שיתחתנו עם ישראל, כגון קשישים, סריסים או כמרים שנדרו שלא להתחתן, שלא חילקו חכמים בגזירתם (שו"ת הרשב"א א, רמח; רמ"א יו"ד קיב, א). הרי שמגמתה הכללית של הגזירה היא לחנך את ישראל לשמור על ייחודם, ולהימנע מדברים שעלולים לבטא קשר אישי לבבי שעלול בטווח הארוך להביא לידי התבוללות. שכן גם קשר עם אדם שאינו יכול להתחתן, יכול להביא לחתונה עם קרוביו ומכריו.

התבשילים הכלולים באיסור
איסור בישולי גויים חל רק על תבשילים שיש בהם חשיבות מסוימת, ואדם יכול להגישם בסעודה מכובדת, וממילא הם עלולים לגרום לקירוב לבבות. אבל במאכלים פשוטים אין כל כך חשש לקירוב דעת, הואיל והבישול לא היה כל כך משמעותי לגביהם, ולכן מותר לאוכלם.
שני כללים (עבודה זרה לח, א; שולחן ערוך יורה דעה קיג, א) בהגדרת תבשילים חשובים: הראשון, שאינם נאכלים כמו שהם חיים, אלא הבישול הוא שמכשירם לאכילה. השני, שהם עולים על שולחן מלכים ללפת בהם את הפת, אבל אם הם תבשילים שרק אנשים פשוטים רגילים לאוכלם אין בהם איסור.

הכלל הראשון: לא נאכל חי
הכלל הראשון: מאכל שאין רגילים לאוכלו חי, אלא הבישול הכשיר אותו לאכילה, וממילא הבישול משמעותי בו, אסור אם בושל בידי גויים. נמצא אם כן, שעיקר המאכלים המבושלים במסעדות טבעוניות בכלל האיסור, שכן מיני דגן, הן כגרגירים והן כקמח, אינם נאכלים חיים והבישול הוא שמכשיר אותם לאכילה. וכן מיני קטניות כאורז, עדשים ותירס אינם נאכלים חיים, ולכן אסור לאוכלם מבושלים.
הקביעה אם המאכל נאכל חי תלויה במצבו לפני הבישול. לדוגמה, בעבר היו רגילים לאכול חיטים חיות, ולכן אם בישלו אותן - לא היה בהן איסור. אבל אם טחנו את החיטים לקמח, מכיוון שהקמח אינו נאכל חי, כל תבשיל שעשו ממנו אסור. כיום אין רגילים לאכול חיטים חיות, וגם בהן יש איסור בישול.
אומנם ברוב הפירות והירקות אין איסור, הואיל ורגילים לאוכלם חיים, אבל רוב התבשילים המשביעים שמוגשים במסעדות טבעוניות מבוססים על דגן, קטניות וירקות שאינם נאכלים חיים, ויש בהם איסור.

הכלל השני: מאכל מכובד
הכלל השני הוא שהמאכל "עולה על שולחן מלכים ללפת בו את הפת". דהיינו, הוא נאכל במסגרת סעודה, כעיקר הסעודה כדי לשבוע או כמאכל טעים שרגילים להגיש כקינוח בסוף הסעודה. כלומר, גם תבשיל ממאכל שאינו נאכל חי, אם אין נוהגים לאוכלו במסגרת סעודה מכובדת, אין בו איסור בישולי גויים.
יש שרוצים להקל על פי כלל זה, ולטעון שמאכלים שמוגשים במסעדות עממיות, כל זמן שאין רגילים להגישם על שולחן מלכים או לפני האנשים הנכבדים ביותר, אין בהם איסור. היו אף רבנים שיצרו קשרים עם מטבח בית המלוכה האנגלי, והתקשרו לברר על כל מאכל שהתעורר לגביו ספק, האם מגישים אותו על שולחן המלכה. אולם נוהגי השולחן המקובלים אצל מלכת אנגליה אינם קובעים את הדין, אלא "שולחן מלכים" הכוונה סעודה של אנשים מכובדים (איסור והיתר הארוך מג, ב; חיים שאל ח"א עד, ה; בן איש חי ש"ש חוקת ט). בעבר, כאשר החברה הייתה מחולקת יותר למעמדות, היו תבשילים שהשתייכו לדלת העם, כדוגמת דגים קטנים ודייסה, שמי שהגיש אותם לפני שרים נחשב כפוגע בכבודם (עבודה זרה לח, א). כיום גם מאכלים אלו מוגשים בסעודות מכובדות, מפני שכיום בזכות המגוון והפתיחות, כל המאכלים שאנשים רגילים לבשל נחשבים מכובדים, ושרים רגילים לאוכלם בסעודה. מה עוד שבחברה דמוקרטית רוב השרים גדלו בבתים רגילים, והם אוהבים את מה שאכלו בבית הוריהם ועם חבריהם.
נמצא אם כן שכלל זה מפקיע מן האיסור רק מאכלים בזויים ביותר או מאכלים שאין רגילים להגיש בסעודה, כדוגמת ממתקים, שוקולד, מיני קליות (פיצוחים) ושאר חטיפים. אבל בדגני בוקר ופריכיות אורז יש איסור בישולי גויים, הואיל ורגילים לאוכלם לשובע בארוחת בוקר. וכן כל מאכל מבושל שאין מתביישים להגישו במסעדה – נחשב למאכל מכובד.

ירקות שתלויים במנהג
ישנם מאכלים שבמקומות מסוימים רגילים לאוכלם חיים ובמקומות אחרים נאכלים מבושלים בלבד. על זאת כתבו הפוסקים שהולכים אחר מנהג המקום, ואין מתחשבים במנהגי יחידים (מהריק"ש, פר"ח קיג, ג; שיורי ברכה א; חכמ"א סו, ד, ועוד). כיום המקום הגיאוגרפי אינו ההגדרה הקובעת לתפיסתו של האדם, שכן אנשים עוברים ממקום למקום, ובכל מקום גרים בני תרבויות שונות, ולכן מוכרחים להגדיר את מושג המקום כסביבה שבה האדם חי. הסביבה כוללת בני משפחה, חברים ושכנים שיש איתם קשר. כלומר, חכמים אסרו תבשילים שיש בהם חשיבות, והחשיבות בשביל כל אדם נקבעת לפי הסביבה המוכרת לו, ולא לפי מה ששמע על מנהגי אנשים במקומות שונים.
לפיכך, ככלל, יש איסור בישולי גויים בתפוחי אדמה, קישואים וחצילים, הואיל וברוב המקומות אין רגילים לאוכלם חיים. אף מי ששמע שיש שאוכלים אותם חיים, כל זמן שבסביבתו, גם לעיתים רחוקות, אין רגילים לאוכלם חיים – לגביו חל עליהם איסור בישולי גויים. אומנם מי שבסביבתו אוכלים ירקות אלו גם כשהם חיים, כגון שמערבים מהם פרוסות בסלט, לגביו לא חל עליהם איסור בישולי גויים.

בישולי גויים במסעדה
יש אומרים שכשם שהקלו בשעת הצורך לקנות פת מפלטר גוי, הואיל ואין כל כך קירוב דעת במאפים שנאפים בשביל אנשים רבים, כך יש להקל בגוי שמבשל לרבים, כדוגמת טבח במסעדה שאין לו קשר עם הסועדים, שבשעת הצורך תבשיליו מותרים (מהריט"ץ ישנות קסא). אולם לדעת רובם המכריע של הפוסקים, היתר פת פלטר מיוחד ללחם שחיי נפש תלויים בו, אבל לגבי בישולים לא חילקו חכמים בגזירתם, והאיסור חל בין אם הבישול נעשה במטבח ביתי ובין אם נעשה במטבח עסקי או ציבורי (תשב"ץ א, פט; שיורי ברכה קיב, ט; ערך השולחן ג; שדי חמד, ועוד רבים).
אומנם כאשר בישול הגויים נעשה במפעל תעשייתי שאת מוצריו קונים בחנויות, כתב האגרות משה (ח"ד יו"ד מח, ה), שהואיל והמרחק בין המבשל לקונים הרבה יותר רחוק, רבים נוהגים להקל ואין למחות בידם.

סיכום למעשה
לפי מה שלמדנו, רוב המאכלים שמבשלים במסעדות טבעוניות אסורים משום בישולי גויים, הואיל והם עשויים ממאכלים שאין רגילים לאוכלם חיים, ורגילים להגישם על שולחן מלכים ואנשים נכבדים.
גם אם התבשילים יהיו ממאכלים שרגילים לאוכלם גם חיים, כך שלא יחול עליהם איסור בישולי גויים, עדיין יש לחשוש שמא גם מי שטוען שכל מוצריו טבעוניים מערים על לקוחותיו ומשלב במוצריו ג'לטין או גליצרין (שמקורם בנבלות) לצורך הסמכת המאכלים או הטעמתם, או יין או חומץ יין, ואין מי שיידע זאת, הואיל ואין מערכת כשרות שמפקחת על כך.
לתגובות: ravmel@gmail.com

מתוך העיתון בשבע
את המידע הדפסתי באמצעות אתר yeshiva.org.il