בית המדרש

  • ימים נוראים
לחץ להקדשת שיעור זה

לימוד השיעור מוקדש לעילוי נשמת

שלמה בן יעקב

הרחבות לימים נוראים פרק י

עבודת יום הכיפורים

טבילות וקידושים, עבודת הקטורת ומשמעותה,כפרת הקרבנות, משמעות שעיר המשתלח

undefined

הרב אליעזר מלמד

אלול תשע"ט
39 דק' קריאה

ראש השנה



קודש הקדשים
א, א - קודש הקדשים המקום שמחבר בין הקודש והחול
כתב מרן הרב קוק (אורות הקודש ב, עמ' שיא; שמונה קבצים ח, עג): "יש עולם של חול, ועולם של קודש, עולמים של חול, ועולמים של קודש, העולמים סותרים זה את זה. כמובן הסתירה היא סוביקטיבית. האדם בהשגתו המצומצמת אינו יכול לפשר בין הקודש ובין החול, ואינו יכול להשוות את סתירותיהן, והן אמנם מיושבות ברום עולם, במכון קודש הקדשים". עיין עוד שמונה קבצים ח, צא.
עוד כתב מרן הרב קוק בעולת ראיה (א, עמ' קלח): "המקור העליון, המשפיע על המיזוג באופי היותר עליון שלו, הוא בא מיסוד מקור הגילוי האלוהי של התורה, שהוא שורש התורה ומקורה, העולה למעלה מתכונת למודה והבנתה. וזהו תכן קדש הקדשים, העולה למעלה ממידת הקודש הסתמית, שמידת הקדש היא השפעתה של תורה מצד הקדושה שנתגלה לנו, אבל הבחינה הפנימית, שהיא סוד ברכתה של תורה, היא קשורה למקורה האלוהי מצד נותן התורה ב"ה".

א, ב - קודש הקדשים מקום האורה העצומה והברכה הרבה
כתב הרמח"ל (משכני עליון עמ' 38): "המקום הראשון המתפשט מן האבן השתיה הוא מקום האורה העצומה והברכה הרבה, כי בצאתה לפני המלך, שם עמדה בראשונה בכל יופיה והדרה, מי יוכל להגיד כחה ורוב גאונה, ולא ניתן זה הכח אלא לישראל לבדם. והמקום הזה נראה בו מסך גדול, המבדיל בין הקודש ובין קודש הקדשים. ועתה הבן מאד לדעת סוד המקום הגדול הזה. בהתחבר שני המאורות הגדולים, אשר ידעת מי הם המאורות האלה, ברוב המנוחה הנעלמה והנפלאה, נתחזקו כאחד ב' האותיות אחרונות שבשם הקדוש הוי"ה ב"ה, והשני אותיות הם ו"ה ואז נראה שם הבנות היכל גדול - קודש קדשים. ההיכל הזה נסתר לפני ולפנים ולא נראה החוצה, כי פרוכת עומד לפניו לכסות את הפתח להבדיל ולא יראה. ועוד אודיעך מן הפרוכת הזה סודות גדולים. ונמצא זה ההיכל עומד למלך לבדו ואין אחר.
רק פעם אחת בשנה בבוא הכהן הגדול למטה בבית קדשי הקדשים עם הקטרת, ינתן רשות לבוא שם למי שינתן. וזה מגודל אהבת הקב"ה את עמו, שהם חביבים לפניו יותר ממלאכי השרת, ודבר זה נתבאר בפסוק (במדבר כג, כג): כָּעֵת יֵאָמֵר לְיַעֲקֹב וּלְיִשְׂרָאֵל מַה פָּעַל אֵ-ל".

א, ג - קודש הקדשים - מקום אבן השתייה
משנה יומא נג, ב: "משניטל ארון, אבן היתה שם מימות נביאים ראשונים ושתייה היתה נקראת, גבוה מן הארץ שלש אצבעות, ועליה היה נותן". ובגמ' שם נד, ב: "ושתיה היתה נקראת. תנא: שממנה הושתת העולם. תנן כמאן דאמר מציון נברא העולם".
וכתב הרמב"ם (פיהמ"ש יומא ה, ב): "פירוש שתיה - יסוד. ובאמת כי מקום העבודה יסוד העולם, כמו שזכרנו בתחילת אבות".
א, ד - הכהן הגדול נכנס לקודש הקדשים ביוה"כ ארבע פעמים בלבד
כתב הרמב"ם (הל' ביאת מקדש ב, א; ג): "אין כהן גדול נכנס לקודש הקדשים אלא מיום הכיפורים ליום הכיפורים... כהן שנכנס לקודש הקדשים בשאר ימות השנה, בין כהן הדיוט, בין כהן גדול, או כהן גדול שנכנס לו ביום הכיפורים שלא בשעת העבודה - חייב מיתה בידי שמים, שנאמר (ויקרא טז, ב): וְלֹא יָמוּת. וכמה פעמים הוא נכנס לשם ביום הכיפורים? ארבע, כמו שיתבאר במקומו. ואם נכנס חמישית - חייב מיתה בידי שמים".
ב, א - הנהגת המשפט והנהגת הייחוד
לכל אורך ספר דעת תבונות מסביר הרמח"ל את הנהגת ה' בעולם בשני אופנים - הנהגת הייחוד והנהגת המשפט. באותיות לד-סה מסביר הרמח"ל את הנהגת הייחוד, ובאותיות קלד-קנז את דרכי הנהגת המשפט.
וז"ל הרמח"ל (אות קלד): "אמר השכל: נשלים סדר עריכת משפטי הנהגתו יתברך, ונאמר, כי הנה אחר שכבר קבע הרצון העליון גבולו של הרע, וחקק ענייניו מה שיהיו ולא יוסיפו, שב וקבע הנהגה ישרה, כמו שהעולם צריך אחר היות מציאות הרע זה בבריאתו. ואמנם כלל מה שרצה הרצון העליון במציאות הרע הזה הוא שיתקיים זמן מה כאשר הגביל לו, ושאחר כך יתבטל; ומתחילתו של עולם כבר הוא מנהל אותו לקראת סופו הטוב - שיהיה הרע מתבטל ממנו. והרי זו הנהגה אחרת שכבר הזכרנוה למעלה בעניין גילוי יחודו יתברך. ואמנם לכל הזמן שהוא יתברך רוצה בקיומו צריכה הנהגה אחרת, כי הרי אין הימצאו לבטלה, אלא לצורך עבודת האדם. ועל כן צריך כאן הנהגה הראויה למעשה העבודה הזאת בכל תנאיה". יעו"ש כל הפיסקה.
הכהן הגדול ובגדיו
ג, א - כפרת בגדי הכהן הגדול
ערכין טז, א: "אמר ר' ענני בר ששון: למה נסמכה פרשת בגדי כהונה לפרשת קרבנות? לומר לך: מה קרבנות מכפרין, אף בגדי כהונה מכפרין; כתונת מכפרת על שפיכות דמים, דכתיב (בראשית לז, לא): וַיִּטְבְּלוּ אֶת הַכֻּתֹּנֶת בַּדָּם; מכנסים מכפרים על גילוי עריות, דכתיב (שמות כח, מב): וַעֲשֵׂה לָהֶם מִכְנְסֵי בָד לְכַסּוֹת בְּשַׂר עֶרְוָה; מצנפת מכפרת על גסי הרוח, כדרבי חנינא, דא"ר חנינא: יבא דבר שבגובה ויכפר על מעשה גובה; אבנט מכפרת על הרהור הלב, אהיכא דאיתיה; חושן מכפר על הדינין, דכתיב (שם טו): וְעָשִׂיתָ חֹשֶׁן מִשְׁפָּט; אפוד מכפר על עבודה זרה, דכתיב (הושע ג, ד): (וְ)אֵין אֵפוֹד וּתְרָפִים; מעיל מכפר על לשון הרע, אמר הקדוש ברוך הוא: יבא דבר שבקול ויכפר על מעשה הקול; ציץ מכפר על מעשה עזי פנים, כתיב הכא (שמות כח, לח): וְהָיָה עַל מֵצַח אַהֲרֹן, וכתיב התם (ירמיהו ג, ג): וּמֵצַח אִשָּׁה זוֹנָה הָיָה לָךְ".
ביאר המהר"ל (חידושי אגדות זבחים פח, ב): "בגדי כהונה שהם קדושים והם לכבוד ולתפארת, כדכתיב (שמות כח, ב): וְעָשִׂיתָ בִגְדֵי קֹדֶשׁ לְאַהֲרֹן אָחִיךָ לְכָבוֹד וּלְתִפְאָרֶת, הם מכפרים על החטאים שהם שיקוץ ותיעוב אשר האדם מתגאל בהם. וכאשר לובש בגדים אלו, ובזה מסיר מן ישראל השיקוץ והתיעוב, ומסולקים מן התיעוב והשיקוץ הזה". עיין שם עוד שהאריך לבאר למה כל בגד מכפר דוקא על העוון הנ"ל.
ג, ב - סוג החטא שעליו בגדי הכהן מכפרים
יש שכתבו שבגדי הכהן מכפרים אפילו ללא תשובה, וכן מוכח מקושיית הרא"ש, המובאת בשיטה מקובצת (ערכין שם אות ט), איך יתכן שעם ישראל גלה, הרי נתכפר להם על עוונותיהם על ידי בגדי הכהן הגדול, וזאת אפילו ללא תשובה, ולא תירץ.
אמנם התוס' (סנהדרין לז, ב, 'מיום שחרב') כתבו שבגדי הכהן מכפרים רק עם התשובה: "בזמן בית המקדש בגדי כהונה היו מכפרין, מיהו הני מילי כשעשו תשובה".
והשל"ה (מס' ר"ה תורה אור נו) ביאר שאין בגדי הכהן מכפרים על העוונות עצמם, אלא על מה שכל אחד מישראל ערב לעוונות של חברו: "היו בגדי כהונה מכפרים, כמו שאמרו רבותינו ז"ל (זבחים פח, ב), החשן מכפר על המשפט, אפוד מכפר על עבודה זרה, מעיל מכפר על לשון הרע כו'. וקשה, הלא חורבן הבית היה מחמת אלו העבירות, ואיך נענשו? הלא בגדי כהונה היו מכפרים עליהם! אלא על כרחך צריך לומר, דבגדי כהונה אינם מכפרים אלא על הערבות, אבל לא על החוטאים בזה בעצמם. וכן כל המכפרים שהזכירו רבותינו ז"ל, כמו שעיר של יום הכפורים הנעשה בפנים והנעשה בחוץ, שהיו מכפרים על השוגג ועל המזיד, כדאיתא ריש מסכת שבועות (ב א), בכולם הכוונה על הערבות". 1
והמהרש"א (זבחים פח, ב) ביאר שבגדי הכהן מכפרים על העבירות החמורות (עבודה זרה, שפיכות דמים וגילוי עריות), רק כשנעשו בשוגג: "ולי נראה ליישב דודאי הא דקאמר דבגדי כהונה מכפרין על שפיכות דמים וגילוי עריות ועבודה זרה היינו אשוגג דוקא, אבל אמזיד ודאי דאין בגדי כהונה מכפרין, אלא הנגעים באין עליו בשפיכות דמים ובגילוי עריות במזיד, כדמייתי (ערכין טז, א) בשפיכות דמים דיואב שהיה מזיד".
ובספר הרב כתב: ש"כל אחד מבגדי הכהונה ביטא רעיון מסוים וסייע לכפר על חטא שכנגד אותו רעיון".
ג, ג - הכהן הגדול צריך להיות גדול מאחיו
יומא יח, א: "תניא: וְהַכֹּהֵן הַגָּדוֹל מֵאֶחָיו (ויקרא כא, י) - שיהא גדול מאחיו בכח, בנוי, בחכמה ובעושר. אחרים אומרים: מנין שאם אין לו, שאחיו הכהנים מגדלין אותו? - תלמוד לומר: וְהַכֹּהֵן הַגָּדוֹל מֵאֶחָיו, גדלהו משל אחיו".
ויקרא רבה (כו, ט): "וְהַכֹּהֵן הַגָּדוֹל מֵאֶחָיו (ויקרא כא, י), למה נקרא שמו כהן גדול? שהוא גדול בחמישה דברים: בחכמה, בכח, בנוי, בעושר ובשנים. בנוי - שהוא נאה מאחיו. בכח - שהוא גבור, בא וראה אהרן, כשהניף את הלוים כ"ב אלף הניף ביום אחד, כיצד היה מניפם? מוליך ומביא מעלה ומוריד, הוי שהיה גדול בכח. בעושר - מנין שאם לא היה עשיר, אחיו הכהנים מעשרין אותו? מעשה בפנחס הסתת שמינוהו כהן גדול ויצאו אחיו הכהנים וראוהו חוצב באבנים, ומלאו המחצב לפניו דינרי זהב. ומנין שאחיו מגדלין אותו אם אין לו? שנאמר: וְהַכֹּהֵן הַגָּדוֹל מֵאֶחָיו".
בתוספתא א, ו, המעלה החמישית היא במראה (במקום בשנים), וכ"כ הרמב"ם (הל' כלי המקדש והעובדים בו ה, א): "כהן גדול צריך שיהיה גדול מכל אחיו הכהנים בנוי, בכוח, בעושר, בחכמה ובמראה. אם אין לו ממון - כל הכהנים נותנין לו משלהן, כל אחד ואחד לפי עשרו, עד שיעשיר יותר מעשיר שבכולם". ועיין באות הבאה בביאור הקרבן אהרן.
ג, ד - הצורך בהגדלת הכהן הגדול בכל המעלות
ביאר בקרבן אהרן (על ספרא פרשה ב, א) את הצורך שיהיו בכהן הגדול כל המעלות הללו: "שיהא גדול בחמישה דברים שהם דברים אשר המנהיג צריך אותם להיות מנהיג. הנוי - להמשיך לב האנשים אליו, כי לכך נשתבח שאול באמרו (שמ"א ט, ב): מִשִּׁכְמוֹ וָמַעְלָה גָּבֹהַּ וגו'. בעושר - שיהיה מספיק לעצמו ולא יהיה נצרך לזולתו, כי בזה יהיה אימתו על עמו, מה שאין כן אם יהיה נצרך אליהם. ועוד, כי בזה יהיה מנהיג היושר והאמת. ובכח - להיותו טורח ההנהגה עליו, ועוד לכהן גדול כי טורח העבודות עליו. ובחכמה - אשר בה יהיה מנהיג. ובמראה - אע"ג דנראה דמראה כלול בכלל נוי, אם נעמיק בזה נראה ההפרש ביניהם: שהנוי הוא בסדר האיברים בהיותם נערכים ומתייחסים זה לזה בשיעורן וישובן, והמראה הוא שיהיה בלובן משוער מעורב עם אדמימות משוער, אשר זה יורה על שווי המנהיג, ובזה יהיו כל הנהגותיו בתכלית השווי, וכל זה נכלל במילת גָּדוֹל, שיהיה גדול בכל מיני שלימות".
ד, א - כל עבודות יום הכיפורים נעשות על ידי הכהן הגדול
מושב זקנים (בעלי התוס' על התורה, ויקרא טז, יח): "ולמה כל עבודות של יום הכיפורים אינו כשרין אלא בכהן גדול? כי יום הכיפורים דומה לעולם הבא, מה מיכאל מכפר למעלה, כך אהרן למטה, ונכנס לפני ולפנים". וכ"כ האר"י (פרי עץ חיים שער יוה"כ פרק ה) ושל"ה (מס' פסחים תורה אור קי, בהגה"ה) שיום הכיפורים הוא מעין עולם הבא.
וכ"כ שפת אמת (ליום כיפור תרמ"ד), והוסיף שמתגלה ביום הכיפורים הנהגה מעל הטבע: "כי יום הכיפורים הוא יום אחד מיוחד בשנה שהוא מעין עולם הבא, כמו שכתוב במדרשים שדומין למלאכים ומתגלה בו הנהגה שלמעלה מהטבע. והכהן הגדול היה מתהפך ממש כמלאך, כמו שכתוב במדרש על וְכָל אָדָם לֹא יִהְיֶה כו' (ויקרא טז, יז) ע"ש. וזהו כענין שכתוב במלואים (ויקרא ט, א): בַּיּוֹם הַשְּׁמִינִי קָרָא מֹשֶׁה כו' כמו שכתבתנו שם באורך. כי היא בחינה שלמעלה מהטבע בכח התשובה שהתעוררו בני ישראל שירד אש מהשמים. ועל זה דרשו (יומא ב, א) 'לעשות' 'לכפר' - מעשה פרה ומעשה יום הכיפורים. והכל ענין אחד בחינת התשובה שהיא למעלה מהנהגת ימי בראשית, כמו שכתוב (תהלים קלט, טז): יָמִים יֻצָּרוּ וְלוֹ אֶחָד בָּהֶם - זהו יום הכיפורים".
ד, ב - הכהן הגדול צריך להיות נשוי לאשה אחת
"וְכִפֶּר בַּעֲדוֹ וּבְעַד בֵּיתוֹ" (ויקרא טז, יא). למדו חז"ל במשנה יומא ב, א: "בֵּיתוֹ - זו אשתו", שהכהן הגדול צריך להיות נשוי בזמן עבודתו ביום הכיפורים. עוד למדו יומא יג, א, שאסור לכהן הגדול שתהיינה לו שתי נשים בזמן עבודתו ביום הכיפורים, "וְכִפֶּר בַּעֲדוֹ וּבְעַד בֵּיתוֹ - ולא בעד שני בתים". וכ"כ הרמב"ם (הל' עבודת יוה"כ א, ב; הל' כלי המקדש והעובדים בו ה, י). 2
ביאר הראב"ד (הל' איסורי ביאה יז, יג) שהסיבה לכך שאסור לכהן הגדול להיות נשוי לשתי נשים היא "שמא ימשוך לבו אחריהן ויבא לידי טומאה".
והרש"ר הירש (ויקרא טז, ו) ביאר למה הכהן הגדול צריך להיות נשוי, ולמה דוקא לאשה אחת: "אין לתאר כהן גדול בלא בית, - הווה אומר - בלא נישואין ובלא אשה. שהרי הוא מבטא במקדש את האידיאל המוסרי של האומה, ובחייו הוא עובר לפני העם כמופת. משום כך עליו להציג בחייו דמות חיי גבר בשלמות התפקיד המוסרי: חובה עליו לשאת עול נישואין - שהוא הבסיס לכל התפתחות מוסרית, היסוד לישע המוסרי של העם. אכן האשה הרעיה היא חלק של ייצוג הכהן הגדול במקדש. ואפילו היה הכהן הגדול נשוי, אך אשתו מתה ביום הכיפורים לפני העבודה - אין הוא רשאי לעבוד כאלמן (עי' יומא יג, א). הכהן הגדול ביום הכיפורים חייב להיות בעל לאשה - ולאשה אחת בלבד: "בַּעֲדוֹ וּבְעַד בֵּיתוֹ - ולא בעד שני בתים" (שם).
ובספר הרב כתב: "כי רק כאשר יש לו אשה אחת, האהבה והאחדות ביניהם יכולה להיות שלימה. וכשם שהוא באחדות, כך הוא יכול לקשר ולאחד את כל ישראל לאביהם שבשמיים".
ד, ג - לפי הזוהר אף כהן הדיוט בעבודתו צריך להיות נשוי
לפי הזוהר (ח"ג, קמה, ב), כל כהן הדיוט צריך להיות נשוי בשעת עבודתו: "כך תנינן: כל כהן שאין לו בת זוג - אסור בעבודה, דכתיב (ויקרא טז, ו): וְכִפֶּר בַּעֲדוֹ וּבְעַד בֵּיתוֹ. אמר ר' יצחק: משום דלית שכינתא שריא במאן דלא אנסיב, וכהני בעיין יתיר מכל שאר עמא לאשרייא בהו שכינתא, וכיון דשרת בהו שכינתא - שריא בהו חסד, ואקרון חסידים, ובעיין לברכא עמא". והביאו מ"א קכח, סד. 3
ה, א - איסור כניסה לקודש הקדשים בבגדי זהב
ראש השנה כו, א: "דאמר רב חסדא: מפני מה אין כהן גדול נכנס בבגדי זהב לפני ולפנים לעבוד עבודה - לפי שאין קטיגור נעשה סניגור".
ובויקרא רבה (כא, י) מובאים טעמים נוספים: "ר' סימון בשם ר' יהושע אמר: מפני מה אין כהן גדול נכנס בבגדי זהב? אלא אין קטיגור נעשה סניגור, כדי שלא ליתן פתחון פה לשטן לקטרג ולומר: אתמול עשו להם אלהי זהב, והיום הם מבקשים לשמש בבגדי זהב! ר' יהושע דסכנין בשם ר' לוי אומר: בשביל לחוס על ממונן של ישראל. רבי לוי אמר: מפני גאוה, על שום (משלי כה, ו): אַל תִּתְהַדַּר לִפְנֵי מֶלֶךְ".
ה, ב - טעמים ורמזים למה נכנס הכהן הגדול בבגדי לבן
האברבנאל (ויקרא טז) כתב כמה טעמים למה הכהן הגדול צריך להיכנס לפני ולפנים בבגדי לבן:
א' "לפי שהיה אז כהן גדול נכנס לפני אדון האדונים, והיה ראוי שיכנס בהכנעה ושפלות בבגדי לבן כאחד הכהנים ההדיוטות, ולא ילבש זהב ואבנים טובות ומרגליות, כי אין ראוי שיתגאה העבד לפני אדוניו".
ב' "שהכהן הגדול בהיכנסו לפני לפנים היה ראוי שיכנס זך ונקי מעונותיו, כי כבר קודם ההכנסה שמה התודה על פרו ונתכפר לו, ולזה צוה ית' שיכנס לבוש בגדים לבנים המורים על הטהרה והנקיות, וכמו שאמר (קהלת ט, ח): בְּכָל עֵת יִהְיוּ בְגָדֶיךָ לְבָנִים".
ג' "הכהן הגדול בהיכנסו במקום המקודש ההוא היה מתדבק בבוראו ומתדמה כל מה שאפשר לאלוהיו ולמלאכיו, בהיותו ביום ההוא כאחד מצבא המרום. והנה הנביאים אמרו על הא-ל יתברך (דניאל ז, ט): לְבוּשֵׁהּ כִּתְלַג חִוָּר וּשְׂעַר רֵאשֵׁהּ כַּעֲמַר נְקֵא. ויחזקאל גם כן ראה את האיש לבוש הבדים, וכן ראה דניאל את המלאך לבוש הבדים. ולהורות קדושת הכהן הגדול ביום ההוא בהיכנסו בקודש הקדשים, היה הוא גם כן לבוש הבדים".
ד' "שהכהן הגדול בהיכנסו לפני לפנים היה כאיש הנעתק מהעולם הזה לעולם הבא, מבלי מאכל ומשתה, מתודה ומתחרט ומתכפר מעונותיו. ולכן היה לובש בגדי לבן כמו האיש המת ונפטר לבית עולמו שכתונת בד קדש ילבש, יען מכל נכסיו ועשרו אשר קנה לא ידבק בידו בצאתו מעולמו כי אם בגדי השש אשר ילבש. ומן הטעם הזה היו בגדי לבן ששרת בהם כהן גדול ביום הכיפורים אסורים בהנאה כבגדי המת שהלבישוהו במותו".
טבילות וקידושים
ו, א - טבילות וקידושים נוספים ביום הכפורים
משנה יומא ל, א: "חמש טבילות ועשרה קדושין טובל כהן גדול ומקדש בו ביום".
בספר החינוך (מצווה קו) ביאר שטעם מצוות קידוש ידיים ורגליים לפני העבודה הוא כדי לכבד את עבודת המקדש: "נראה מכל זה שאין הכוונה ברחיצה מתחילה אלא להגדיל כבוד הבית, שאפילו היה טהור ונקי בתחילת בואו שם, צריך לרחוץ, ומשהתחיל בעבודה אין צריך עוד לרחיצה בין עבודה לעבודה". ולכן ביום הכיפורים, לגודל חומרו של יום צריך תוספת כבוד וטהרה: "זולתי ביום הכפורים לרוב חומרו של יום, לפי שכל עסק עבודת הבית אנו מחזיקין ורואין בלבנו, טהור ונקי וקדוש". (ע"ע רמב"ן ורבנו בחיי שמות ל, יט; לקמן ו, ו).
הרלב"ג (ויקרא סוף פרק טז) הוסיף שהטבילות הנוספות באות כדי לבטא את הנקיון מהחומריות ומעוונותינו: "והנה יטבול הכהן בכל עת שילבש בגדים, להורות שהמכוון מהעבודה כולה - שיתנקה מטומאות החומר ומהמרי המיוחס לו, ולהורות על חוזק מעלת המכפר הזה בנקיות".
ו, ב - התרוממות האדם מעל לחסרונותיו וחזרה אל חוסר שלמותו
כתב רש"ר הירש (ויקרא טז, ד): "... הוא מקדש ידיו ורגליו לפני כל הפשטה, ומכאן, שההפשטה - של בגדי זהב ושל בגדי לבן - גם היא יש בה משום עבודה. התרוממות האדם מעל לחסרונותיו אל מעלת האידיאל הלאומי, וכן חזרתו מרום פסגת אידיאל זה אל חוסר שלמות ערך עצמו - יש בשתיהן משום עבודה בקודש בחיי הפרט והכלל. ורק מי שמקיים את שתיהן כאחת ביושר, ישיג את התכלית הרוחנית והמוסרית... וכך, חמש טבילות ועשרה קידושין מציינים את המעברים מעבודה לעבודה".
ו, ג - עיקר העבודה להכניס את הקדושה לתוך החיים
עוד כתב שם רש"ר הירש: "וחשיבות יתירה נודעת לקידושא בתרא, לפני פשיטת בגדי קודש ולבישת בגדי חול. שהרי למדנו מכאן, שלא רק ההפשטה שבין קודש לקודש, אלא גם ההפשטה שבין קודש לחול טעונה קידוש ידים ורגלים בכלי שרת. הווה אומר: גם פשיטת בגדי קודש לצורך לבישת בגדי חול של יום-יום, אף היא יש בה משום עבודה. ונמצא זה הרעיון, המסיים את סדר היום הזה: משמעות כל המעשים הסמליים שבמקדש היא בחיים הממשיים שמחוץ למקדש, כי חיי החול מגשימים את הרוח, הנשאבת בחיי המקדש. אכן משמעות השאיפות שבבגדי הקודש - היא במעשים הנעשים בבגדי החול".
ו, ד - קידוש ידיים ורגליים מגן על האדם בסיום עבודתו הרוחנית
כתב מרן הרב קוק באורות התשובה יד, לג: "בערב שבת קודש צריכים לעסוק בתשובה על כל העבר בימות החול, כדי לקבל קדושת שבת בלא שום מניעה מכל דבר חטא ועוון. ובמוצאי שבת קודש צריכים לשוב בתשובה על התוכן של הארת השבת, שיהיה נקי בלא שום תערובת, כדי שאותם הענינים, שמפני קדושת השבת הם מתבטלים ואינם יכולים לפעול ולהזיק, לא יפריעו את מהלך הכשרות של ימות החול, שאין בהם אותה ההגנה. וזהו ענין קדוש ידים ורגלים של פשיטת בגדי הקודש של כהן גדול ביום הכפורים. כי אותם צחצוחי טומאה המתפרצים לתוך הקודש, ומפני גודל אור הקודש הם מתאמצים להתדבק בו, ובעת שליטת הקודש עצמה אינם יכולים לעשות מאומה, - אבל אחר עבור הארתה צריכים להשמר מהם ע"י תשובה גדולה רבת החדוה, העוז והענוה".
ו, ה - קידוש ידיים ורגליים כהסרת הנגיעות האישיות
כתב מי השילוח (כי תשא): "וְרָחֲצוּ יְדֵיהֶם וְרַגְלֵיהֶם (שמות ל, כא). ענין רחיצת הכהנים מהכיור הוא ענין סילוק והסרת נגיעה, כי רחיצה מורה על זה אצל עגלה ערופה: ורחצו זקני וכו' ואמרו ידינו לא שפכו וכו', והוא שאמרו שאין להם שום נגיעה וחלק בזה המעשה, וגם הכהן העובד הוצרך לרחיצה, היינו שיסיר נגיעתו ומבטל דעתו ורצונו נגד רצון הש"י...". (וע"ע צדקת הצדיק ו).
ו, ו - רמזים על דרך הקבלה לקידוש ידיים ורגליים
רמב"ן (שמות ל, יט; וכ"כ רבינו בחיי שם): "... ועל דרך האמת: בעבור היות ראשית האדם וסופו הידים והרגלים, כי הידים למעלה מכל גופו בהגביהו אותן, והרגלים למטה, והם בצורת האדם רמז לעשר ספירות, שיהיה כל גופו ביניהם - וכמו שאמרו ב'ספר יצירה': כרת לו ברית בין עשר אצבעות ידיו ובין עשר אצבעות רגליו במלת הלשון ובמלת המעור - לפיכך נצטוו משרתי עליון לרחוץ הידים והרגלים. והרחיצה הזאת - לקדושה תרגם אותה אונקלוס...".
מהר"ל (נתיב העבודה טו): "... כי הידים הם התחלה והרגלים הם סוף, ובשניהם דבק ההעדר בהתחלה ובסוף כאשר ידוע. וכאשר לא ירחץ ידיו ורגליו יש כאן מיתה, וזה אצל כהנים...".
עבודת הקטורת ומשמעותה
ז, א - החלבנה מבטאת את האחדות גם עם פושעי ישראל
אחד מסממני הקטורת הוא החלבנה, שמות ל, לד: "וַיֹּאמֶר ה' אֶל מֹשֶׁה קַח לְךָ סַמִּים נָטָף וּשְׁחֵלֶת וְחֶלְבְּנָה סַמִּים וּלְבֹנָה זַכָּה בַּד בְּבַד יִהְיֶֽה".
כריתות ו, ב: "אמר רבי חנא בר בזנא אמר רבי שמעון חסידא: כל תענית שאין בה מפושעי ישראל - אינה תענית, שהרי חלבנה ריחה רע, ומנאה הכתוב עם סממני קטרת". וכ"כ רש"י על התורה שם: "וְחֶלְבְּנָה - בושם שריחו רע וקורין לו גלבנא, ומנאה הכתוב בין סמני הקטורת, ללמדנו, שלא יקל בעינינו לצרף עמנו באגודת תעניותינו ותפלותינו את פושעי ישראל שיהיו נמנין עמנו".
וכ"כ רבנו בחיי שם, והוסיף לבאר: "ובאור זה, כי שם שמים מתעלה ומתקדש בשעה שהרשעים חוזרים בתשובה ונמנין בכלל הצדיקים, שאם לא כן, הצדיקים נתפשים עליהם מפני הערבות, שהרי כל ישראל ערבים זה לזה. ומטעם זה נצטוינו במצות לולב ליקח ד' מינים באגודה אחת ולתת ערבה שאין לה טעם וריח, רמז לרשעי ישראל שאין להם תורה ומצות, בכלל האתרוג שיש בו טעם וריח, ובכלל הלולב שיש בו אוכל, וההדס שיש בו ריח, ואנו מרצים להקב"ה בכולם כאחד".
ז, ב - הקטורת מבטאת את הקדושה העליונה הכללית שמאחדת את כל הכוחות
כתב מרן הרב קוק (עולת ראיה א, עמ' קלו): "למעלת ענין הקטורת וקדושתה הפנימית, נאמר בה רק וַיֹּאמֶר ה' אֶל מֹשֶׁה (שמות ל, לד), ולא נאמר וידבר ד' אל משה לאמר, מפני שהסגולה של הקטורת, שהיא פנימית, 'דבר שבחשאי' (זבחים פח, ב), לא נתנה להגלות בפנימיותה, ונשאר כל כח המאמר הזה אצל משה, ומתוך כך נאמר כאן לשון אמירה, שמשמעו הוא יותר מופשט מלשון דבור, שהוא כבר לשון הנהגה ולשון קשה.
וסגולת הקטורת היא הקשר של הקדושה העליונה האלוהית הכללית, שמצדה אי אפשר לפרט שמות נפרדים כי אם סמים בכללות, מצד עוצם כח הקדושה הפנימית הרוחנית, בתכונתה העומדת למעלה מכל חלוקים. ואפילו הפרטים שמתגלים בה עומדים בתכונה של כללות ושל התאחדות גמורה: נָטָף וּשְׁחֵלֶת וְחֶלְבְּנָה".
ממשיך מרן הרב קוק לבאר שמתוך הקדושה העליונה הזו, מתברר שאין שום כח שהוא רע כשהוא מצטרף לכלל: "תכלית ההתגלות של הקודש הנעלם הזה, אור הנשמה שהקטורת מרמזת עליו, היא מודיעה שאין שום דבר רע ומכוער במציאות מצד הארת הכלל, וכל מה שנראה מכוער ורע ישוב להתהפך לטוב גמור ולקדש עליון. ע"כ צריכים שני הסמים, שאחר כך הם מתגלים בשמותיהם הפרטיים, להיות מיוחדים לפעולה הכללית של השללת מציאות הרע. וכאשר אנחנו רואים שיש במציאות איזה ענין של רשע ושל כיעור מצד גילויו החיצון, יודעים אנחנו, שיש ביסודות הקדושה שתי מציאיות: מציאות אחת שמסירה את הרע, מתוך מה שהוא נראה דומה לדבר רע, והשנית היא מה שמעלה את הענין הרע ומהפכו לטובה גמורה.
ועל כן נסמכו נטף ושחלת לחלבונה, החלבונה שריחה רע, שנכנסה בסמני הקטורת, להודיע שאין רע מוחלט בעולם. והחלבנה בהתחברה לנטף ושחלת, ודאי הנטף, שהוא הראשון בסגולתו, יש בו תכונה כזאת של סילוק הרע והכיעור מהדבר הרע, ומסיר בכח זה את הריח הרע של החלבנה. אבל לא די בסילוק של הריח הרע עד כדי להיות נמנה בסמני הקטרת, אלא שיש עוד כח המהפך את כל הרע לטובה, וזאת היא בודאי סגולת השחלת. נָטָף וּשְׁחֵלֶת וְחֶלְבְּנָה. ואחרי ששלושת הכוחות הללו, הנובעים מתוך הריח הטוב הכללי של הנשמה הכללית העליונה, מגלים את כוחם בפרטיות, הם מתאחדים למושג אחד, כאילו לא היו כלל מתחלקים לפרטים. על כן חוזר עוד הפעם השם הכללי סמים.
ומתוך שהכל צריך להגיע עד התחום המעשי, שהוא משונה בזה מהצד האצילי המופשט, שהצד האצילי עומד הוא לעולם בטהרתו וזיכוכו, ואין צורך להתנות בו עניין הזכות, מה שא"כ במה שמתקרב לגבולים, למעשים וחומריות, שיש שם דברים שאינם זכים, צריכים לפרט שבקדושת הקטורת יכנס רק מה שהוא זך. וזהו הרמז של לבונה זכה. והמשקל הוא שוה באלו שלשת הכוחות וכללותם בההופעה המעשית, הכח השולל את הרע והכח המהפך אותו לטובה ולהתעלות, ועצם הכח שהרע מתגלה בו, כדי שיצאו אלה המפעלים לפעל הטוב הגמור, הם כולם שוים בערכם, ומשקלם צריך להיות שוה, בַּד בְּבַד יִהְיֶה".
עיין עוד בעולת ראיה שם עמ' קלה-קמא, רעיונות נפלאים על עניין הקטורת.
ז, ג - ענן הקטורת נועד להסתיר את השכינה ולעמעם את ההשגה
כמה ממפרשי התורה ביארו שענן הקטורת נועד להסתיר את השכינה ואת האור האלוקי. כ"כ חזקוני ויקרא טז, יג: "וְנָתַן אֶת הַקְּטֹרֶת - שהרי נאמר למעלה (שם ב): כִּי בֶּעָנָן אֵרָאֶה עַל הַכַּפֹּרֶת, וכדי שלא להסתכל בשכינה כדכתיב (שמות לג, כ): כִּי לֹא יִרְאַנִי הָאָדָם וָחָי, צריך להחשיך את הבית תחילה בנתינת הקטורת, זהו שנאמר: וְכִסָּה עֲנַן הַקְּטֹרֶת אֶת הַכַּפֹּרֶת, ואחר כך יביא את הדמים שם".
כ"כ אבן עזרא ויקרא טז, ב: "כִּי בֶּעָנָן – הטעם, שלא יכנס כי אם בקטורת שיעשה ענן ולא יראה הכבוד פן ימות". כ"כ רשב"ם ויקרא טז, ב: "כִּי בֶּעָנָן אֵרָאֶה עַל הַכַּפֹּרֶת - לפי פשוטו, שהרי מתוך עמוד הענן אני נראה כל שעה על הכפרת, כדכתיב (שמות כה, כב): וְדִבַּרְתִּי אִתְּךָ מֵעַל הַכַּפֹּרֶת מִבֵּין שְׁנֵי הַכְּרֻבִים, ואם יראה הכהן ימות. לפיכך, כשיכנס ביום הכיפורים ציוהו הקב"ה להקטיר קטורת בפנים תחילה, להחשיך את הבית בענן הקטורת, ואחר כך יביא דם הפר ודם השעיר".
ובספר הרב הוסיף שהענן מבטא את הגילוי האלוקי מעבר להשגתנו: "כדי להבין את משמעות ענן הקטורת, צריך לדעת שכך הוא סדר הגילוי האלוקי לישראל - בעב הענן, שנאמר (שמות כד, טו-טז): "וַיְכַס הֶעָנָן אֶת הָהָר. וַיִּשְׁכֹּן כְּבוֹד ה' עַל הַר סִינַי וַיְכַסֵּהוּ הֶעָנָן שֵׁשֶׁת יָמִים, וַיִּקְרָא אֶל מֹשֶׁה בַּיּוֹם הַשְּׁבִיעִי מִתּוֹךְ הֶעָנָן". הענן מבטא גילוי אלוקי עליון ונשגב שמעבר לתפישה האנושית, ומתוך הענן והערפל יכול האדם לקלוט ולהבין את העניין האלוקי בהדרגה כפי כוחו. וכן נאמר לאחר גמר הקמת המשכן (שמות מ, לד-לה): "וַיְכַס הֶעָנָן אֶת אֹהֶל מוֹעֵד וּכְבוֹד ה' מָלֵא אֶת הַמִּשְׁכָּן. וְלֹא יָכֹל מֹשֶׁה לָבוֹא אֶל אֹהֶל מוֹעֵד, כִּי שָׁכַן עָלָיו הֶעָנָן וּכְבוֹד ה' מָלֵא אֶת הַמִּשְׁכָּן". תחילה הגילוי הוא עליון ונשגב עד שאין אדם יכול לעמוד בפניו, ורק לאחר מכן מתוך הענן והערפל יתגלה העניין האלוקי בהדרגה כפי כוחם של הכהנים".
עוד ביאר הרב (בהלכה ח) את רמז ענן הקטורת: "והרמז בכך, שאפילו הקדוש שבישראל, אינו יכול להשיג בדעתו את העניין האלוקי כפי שהוא, ורק על ידי העשן והערפל - השכינה שורה, ומתוך הערפל העניין האלוקי הולך ומתגלה. ולכן היה הכהן הגדול צריך להעלות תחילה קטורת בקודש הקודשים, ורק לאחר שקודש הקודשים התמלא בעשן, קיים את מצוותו".
בדומה לזה כתב רבנו בחיי (במדבר ד, כ): "לפיכך לא היה רשות לכהן גדול ליכנס לשם כי אם פעם אחת בשנה ביום הכיפורים, ואף ביוה"כ אינו רשאי ליכנס לשם כי אם בקטורת, ולא שיכניס הקטורת עשוי, אלא שיעשנו לשם, ויעלה תמרת עשנו שם ויהיה הכבוד נכסה מעיניו, וכענין שכתוב (ויקרא טז, יג): וְכִסָּה עֲנַן הַקְּטֹרֶת אֶת הַכַּפֹּרֶת, וזהו שהזהיר את הלוים (במדבר ד, כ): וְלֹא יָבֹאוּ לִרְאוֹת, כשהכבוד מתבלע אל הקדש שהוא חביון עזו, וכענין שכתוב (חבקוק ג, ד): וְנֹגַהּ כָּאוֹר תִּהְיֶה קַרְנַיִם מִיָּדוֹ לוֹ וְשָׁם חֶבְיוֹן עֻזֹּה".
ז, ד - טעות הצדוקים
יומא נג, א: "תנו רבנן: וְנָתַן אֶת הַקְּטֹרֶת עַל הָאֵשׁ לִפְנֵי ה' (ויקרא טז, יג) - שלא יתקן מבחוץ ויכניס, להוציא מלבן של צדוקין שאומרים יתקן מבחוץ ויכניס. מאי דרוש? כִּי בֶּעָנָן אֵרָאֶה עַל הַכַּפֹּרֶת (שם ב) - מלמד שיתקן מבחוץ ויכניס. אמרו להם חכמים: והלא כבר נאמר: וְנָתַן אֶת הַקְּטֹרֶת עַל הָאֵשׁ לִפְנֵי ה', אם כן מה תלמוד לומר כִּי בֶּעָנָן אֵרָאֶה עַל הַכַּפֹּרֶת? - מלמד שנותן בה מעלה עשן (שם עשב שגורם לעשן לעלות זקוף כמקל, רש"י)".
וכ"כ הרמב"ם (הל' עבודת יוה"כ א, ז): "בימי בית שני צץ המינות בישראל, ויצאו הצדוקין, מהרה יאבדו, שאינן מאמינין בתורה שבעל פה, והיו אומרין שקטורת של יום הכיפורים, מניחין אותה על האש בהיכל חוץ לפרוכת, וכשיעלה עשנה מכניס אותה לפנים לקודש הקדשים; הטעם זה שכתוב בתורה: כִּי בֶּעָנָן אֵרָאֶה עַל הַכַּפֹּרֶת (ויקרא טז, ב) - אמרו שהוא ענן הקטורת. מפי השמועה למדו חכמים שאין נותן הקטורת אלא בקודש הקדשים לפני הארון, שנאמר (שם יג): וְנָתַן אֶת הַקְּטֹרֶת עַל הָאֵשׁ לִפְנֵי ה'". 4
עיין עוד במקורות שהובאו בספר אמונה סדורה ימים נוראים (עמ' 366-369). ועיין בספר הנפלא של הרב עזריה אריאל שליט"א - שערי היכל על מס' יומא, מערכה קכו, להרחבה בביאור המחלוקת עם הצדוקים על הקטרת הקטורת ביוה"כ.
ז, ה - תפילה וברכה לקראת כניסת כה"ג לקודש הקדשים מהזוהר
בזוהר (ח"ג אחרי מות סז, א), מתואר איך אחיו הכהנים, הלויים ועוד רבים, היו מברכים ומתפללים לקראת כניסת הכהן הגדול לקודש הקדשים: "ולית רשו לאחרא דלימא תִּטְהָרוּ אלא כהנא רבא, דפלח פלחנא וקשר שמא קדישא בפומיה, וכד הוה אתקשר ומתברך בפומיה, ההוא קלא נחית ובטש ביה ואתנהר מלה בפומיה דכהנא ואומר: תִּטְהָרוּ. פלח פולחנא, ומתברכין כל אינון עלאין דאשתארו, ולבתר אסחי גופיה וקדש ידוי, לאעלא בפולחנא אחרא קדישא, עד דיתכוון למיעל לאתר אחרא עלאה קדישא מכלא (קודש הקדשים). ג' שורין סחרין ליה כהני אחוי וליואי, ומכל שאר עמא כלהו (ברכאן קמיה), וזקפין ידין עליה בצלותא, וקטרא דדהבא זקפא ברגליה".
ז, ו - ברכת רבי ישמעאל בן אלישע בקודש הקדשים
ברכות ז, א: "תניא, אמר רבי ישמעאל בן אלישע: פעם אחת נכנסתי להקטיר קטורת לפני ולפנים, וראיתי אכתריאל י-ה ה' צ-באות שהוא יושב על כסא רם ונשא, ואמר לי: ישמעאל בני, ברכני! - אמרתי לו: יהי רצון מלפניך שיכבשו רחמיך את כעסך, ויגולו רחמיך על מדותיך, ותתנהג עם בניך במידת הרחמים, ותיכנס להם לפנים משורת הדין, ונענע לי בראשו. וקמשמע לן שלא תהא ברכת הדיוט קלה בעיניך".
ביאר המהר"ל (באר הגולה, באר הרביעי עמ' עט): "והנה רבים שוממים על המאמר הזה שיהיה ההדיוט מברך מי שמברכתו יתברך הכל, ואמנם כאשר תבין את הדברים אשר אמרנו לך עד הנה פעמים הרבה, אין קשיא ואין תימה בזה. כי לא נמצא כבודו יתברך אצלנו בשלימות כפי מהות עצם הכבוד שלו יתברך, ואין זה רק לחסרון הנמצאים שהם בחסרון שאין כבודו יתברך נמצא על הנמצאים כמו שהוא. ולכך כאשר אמר: ישמעאל בני ברכני, לא שהוא יתברך מקבל ברכה מברואיו, ח"ו לומר כך, רק הדבר הזה שעל ידי ברכה זאת יהיה הוא יתברך נמצא אל הנמצאים בניו במידת הברכה, וזה שלא יתנהג עם בניו במידת הדין ויכנוס להם לפנים משורת הדין.
ודבר זה נקרא ברכה, כי כל ברכה הוא תוספת וריבוי יותר מן השיעור המוגבל, שאין הברכה שנותן לו מה שהוא צרכיו בלבד כי לא היה זה ברכה מה שהוא נותן לו צרכיו, אבל עניין הברכה שיהיה לו תוספת חוץ מן השיעור. ולפיכך אמר: יהי רצון וכו', כלומר שיהיו מידותיו בלא שיעור מוגבל עד שיהיה נכנס עם בניו לפנים משורת הדין, ואז הוא נוהג במידת הברכה שהוא דבר שמוסיף לעשות.
ודבר זה בפרט נקרא ברכה אל ה' יתברך, לא מה שהוא נותן שאר ברכה, כי כאשר נותן שובע וברכה שהוא ברכה אל המקבל, אין דבר זה נקרא ברכה אל ה' יתברך, אבל כאשר הברכה במידותיו בעצמו, שמידותיו שנוהג עם ברואיו הם לפנים משורת הדין, ואין מידותיו מוגבלים משוערים - דבר זה נקרא ברכה עליו. ואם כך, אין זה קשיא איך נאמר שהוא יתברך מקבל ברכה מן האדם, שאין מקבל דבר מן אדם ח"ו, רק כאילו אמר יהי רצון וכו' שכך יהיה נמצא אל בניו בברכה. ועל זה אמר: ישמעאל בני ברכני, כלומר שביקש שיהיה הוא יתברך נוהג עם בניו במידת הברכה, ודבר זה הוא עניין אחד עם מה שאמרו שישראל מוסיפים כח וגבורה למעלה".
עוד ביאר מרן הרב קוק (עין איה ברכות פ"א סח) כיצד הברכה פועלת וממה נובע ערכה של ברכת הדיוט: "והנה חקק השי"ת שתועיל תפילה מפני התכלית המוסרית היוצאת מהתפילה, לרומם את הנפש ולסור מרע. וכן חקק שברכה תהיה דבר המועיל, כדי שישתדלו הבריות לחיות בשלום ואהבה, ויהיו ראויים זה מזה לברכה. ע"כ לא תהיה ברכת הדיוט קלה בעיניך, שאין הברכה מועלת רק מצד ערכו הפרטי של המברך, כי אם חוק כללי הוא מצד שלמות כלל המציאות ביחושו המוסרי. אמנם מובן הדבר בהיות שהצורך הביא לחוק כלל זה במציאות, יהיה ודאי יתרון פרטי בין האישים, ואין להעריך ערך ברכה הדיוט לברכת אדם גדול וצדיק". (להבנת עניין הברכה ויחסו לתפילה, עיין עוד בנפש החיים שער ב, פרק ב; דברי סופרים לר' צדוק הכהן מלובלין אות ט).
ח, א - חפינה - מהעבודות הקשות שבמקדש
יומא מז, א-ב: "תנו רבנן: מְלֹא קֻמְצוֹ (ויקרא ב, ב), יכול מבורץ (מבצבצין מכל צד ויוצא, רש"י)? - תלמוד לומר: בְּקֻמְצוֹ (שם ו, ח). אי בקמצו - יכול אפילו בראשי אצבעותיו? תלמוד לומר: מְלֹא קֻמְצוֹ - כדקמצי אינשי. הא כיצד? חופה שלש אצבעותיו על פיסת ידו, וקומץ. ובמחבת ובמרחשת מוחק בגודלו מלמעלה, ובאצבעו קטנה מלמטה, וזו היא עבודה קשה שבמקדש. - זו היא ותו לא? והא איכא מליקה, והא איכא חפינה! - אלא: זו היא מעבודות קשות שבמקדש".
רש"י (מנחות יא, א, 'ובחפינה') ורמב"ם (עבודת יוה"כ ד, א) כתבו שהקושי היה בצורת העברת הקטורת מהכף ליד. ובתוס' (יומא מט, ב, 'והאיכא') ביארו שלמאן דאמר שנוטל הבזך בשיניו, ודאי שזה היה קשה. והוסיפו התוס' שקושי נוסף היה שצריך להיזהר שלא יכווה מחום הגחלים.
בספר הרב כתב שהקושי בעבודת חפינת הקטורת הוא - שלא יישפך פירור. והרמז שכל הכוחות בעם ישראל יהיו מקושרים לקודש הקדשים. וזה על פי רבנו ירוחם (תולדות או"ח ז, ג) שביאר הקושי: "שלא יישפך ממנו כלום".
ח, ב - הקטורת היתה מונחת בצבירה ולא בפיזור
יומא מט, ב: "וצוברה, כדי שיהא עשנה שוהה לבוא. ויש אומרים: מפזרה, כדי שיהא עשנה ממהרת לבוא (ויתמלא הבית עשן ולא יזונו עיניו מבית קדשי הקדשים, מאירי מז, א)".
והרמב"ם (הל' עבודת יוה"כ ד, א) פסק כתנא קמא: "וצובר את הקטורת על גבי הגחלים בידו לפנים במחתה, כדי שתהיה הקטורת קרובה לארון רחוקה מפניו, שלא יכוה". וכך מבואר במשנה נב, ב: "צבר את הקטרת על גבי גחלים, ונתמלא כל הבית כולו עשן". והמאירי (מז, א) כתב: "כדי שיהא עשנה שוהה ולא ימות בעשן".
ח, ג - הליכה אחורנית ביציאה
משנה יומא נב, ב: "יצא ובא לו בדרך בית כניסתו". רש"י: "כשם שנכנס כשהולך לדרום עד שהגיע לארון, - פניו כלפי דרום, כך כשיצא לא היסב את פניו לצאת, אלא יוצא דרך אחוריו, ופניו לארון". והתוס' ('יצא'): "כתלמיד מפני רבו". ור"י מלוניל: "מפני אימת שמים".
גמ' יומא נג, א: "וכן כהנים בעבודתן, ולוים בדוכנן, וישראל במעמדן, כשהן נפטרין - לא היו מחזירין פניהן והולכין, אלא מצדדין פניהן והולכין. וכן תלמיד הנפטר מרבו לא יחזיר פניו וילך, אלא מצדד פניו והולך. כי הא דרבי אלעזר, כד הוה מיפטר מיניה דרבי יוחנן, כד הוה בעי רבי יוחנן לסגויי הוה גחין קאי רבי אלעזר אדוכתיה, עד דהוה מיכסי רבי יוחנן מיניה. וכד הוה בעי רבי אלעזר לסגויי, הוה קא אזיל לאחוריה עד דמכסי מיניה דרבי יוחנן".
וכ"כ הרמב"ם (הל' בית הבחירה ז, ד): "כל שהשלים עבודה ונסתלק לו, אינו יוצא ואחוריו להיכל, אלא מהלך אחורנית מעט מעט ומהלך על צידו עד שיצא מן העזרה. וכן אנשי משמר ואנשי מעמד ולוים מדוכנן כך הן יוצאין מן המקדש, כמי שפוסע אחר תפילה לאחוריו. כל זה ליראה מן המקדש". (ע"ע שערי היכל על יומא מערכה קכט).
ח, ד - תפילת הכהן הגדול לאחר עבודת הקטורת
משנה יומא נב, ב: "ומתפלל תפילה קצרה בבית החיצון (בהיכל, רש"י; וכ"כ הרמב"ם הל' עבודת יוה"כ ד, א). ולא היה מאריך בתפילתו, שלא להבעית את ישראל".
גמ' יומא נג, ב: "תנו רבנן: מעשה בכהן גדול אחד שהאריך בתפילתו, ונמנו אחיו הכהנים ליכנס אחריו. התחילו הם נכנסין והוא יוצא. אמרו לו: מפני מה הארכת בתפילתך? אמר להם: קשה בעיניכם שהתפללתי עליכם, ועל בית המקדש שלא יחרב?! - אמרו לו: אל תהי רגיל לעשות כן, שהרי שנינו: לא היה מאריך בתפילתו, כדי שלא להבעית את ישראל". 5
ביאר רבנו בחיי (ויקרא ט, כג) למה התפילה היתה סמוכה לעבודת הקטורת: "עד היום השמיני הזה שנתחנך אהרן בכהונה והתחיל בעבודה, משה היה מתעסק בכל העבודות כולן, והוא היה הכהן הראשון, והרי הכתוב קוראו כהן, שנאמר (תהלים צט, ו): מֹשֶׁה וְאַהֲרֹן בְּכֹהֲנָיו. ואמר: וַיֵּצְאוּ וַיְבָרֲכוּ אֶת הָעָם, כלומר סמוך להקטרת הקטורת מיד, לפי שבאותה שעה התפילה מקובלת יותר. וכך מנהגו של כהן גדול ביום הכיפורים: היה נכנס לפני ולפנים להקטיר הקטורת, ומניח המחתה בפנים ויוצא, ומתפלל על צרכי העם בסיפוק מחיותן ומזונותיהם ובירידת המטר ובשאר הצרכים. ומה אמר דוד ע"ה (תהלים קמא, ב): תִּכּוֹן תְּפִלָּתִי קְטֹרֶת לְפָנֶיךָ, הזכיר הקטרת יותר משאר הקרבנות, לפי שהוא קרבן הנבחר והנרצה יותר, גם התפילה באותה שעה יותר מקובלת".
ח, ה - נוסח תפילת הכהן הגדול
יומא נג, ב: "ומתפלל תפילה קצרה בבית החיצון. מאי מצלי? רבא בר רב אדא ורבין בר רב אדא, תרוייהו משמיה דרב אמרי: יהי רצון מלפניך ה' אלוהינו שתהא שנה זו גשומה... רב אחא בריה דרבא מסיים בה משמיה דרב יהודה: לא יעדי עביד שולטן מדבית יהודה, ולא יהיו עמך ישראל צריכין לפרנס זה מזה, ולא תכנס לפניך תפילת עוברי דרכים (מתפללים שלא ירדו גשמים, רש"י)".
ביאר הרמב"ם (פיהמ"ש יומא ה, א) למה הכהן הגדול היה מתפלל על דברים אלו: "היה מתפלל שימצע ה' אויר שנה זו, וזו טובה גדולה כללית לאדם ולבהמה, כי כשמזג האויר ממוצע מבריאים גופות החולים, ומתמדת בריאות הבריאים, וראשית לכל הברכות: וְהֵסִיר ה' מִמְּךָ כָּל חֹלִי (דברים ז, טז). ואח"כ מתפלל בהתמדת שלטון הצדק והאמת, וזהו תכלית הכל. ואחרי שני העניינים הכלליים האלו מתפלל על עניינים פרטיים לכל בני אדם, שיצליח ה' לכל אדם בעבודתו ויצליחו עסקיו ומסחרו כדי שלא יצטרך לשאול ולבקש מזולתו. ואח"כ מתפלל שירד גשם, והוא אמרו: ואל תכנס לפיך תפילת עוברי דרכים, לפי שאינם מתפללים אלא להתמדת השמש וסילוק הגשם".
ובירושלמי (יומא פ"ה ה"ב, כז, א) מובא נוסח אחר לברכת הכהן הגדול: "וכך היתה תפילתו של כהן הגדול ביום הכיפורים בצאתו בשלום מן הקודש: יהי רצון מלפניך ה' אלוהנו ואלוהי אבותינו שלא תצא עלינו גלות לא ביום הזה ולא בשנה הזאת, ואם יצאה עלינו גלות ביום הזה או בשנה הזאת - תהא גלותינו למקום של תורה. יהי רצון מלפניך ה' אלוהנו ואלוהי אבותינו שלא יצא עלינו חסרון (בממון, קה"ע) לא ביום הזה ולא בשנה הזאת, ואם יצא עלינו חסרון ביום הזה או בשנה הזאת - יהא חסרונינו בחסרון של מצות (כלומר, שנדאג תמיד: אפשר שחסרנו לעשות איזה מצווה מן המצוות, פני משה). יהי רצון מלפניך ה' אלוהנו ואלוהי אבותינו שתהא השנה הזאת שנת זול שנת שובע שנת משא ומתן שנת גשומה ושחונה וטלולה (גשומה - ולא יותר מדאי, אלא גם שחונה וטלולה, פי' חמה וצל, קה"ע), ושלא יצטרכו עמך ישראל אלו לאלו, ואל תפנה לתפילת יוצאי דרכים. רבנן דקסרין אומרין: ועל עמך ישראל שלא יגבהו שררה זו על גב זו. ועל אנשי השרון היה אומר: יהי רצון מלפניך ה' אלוהנו ואלוהי אבותינו שלא יעשו בתיהן קבריהן (שיושבים במישור והגשמים סותרים בתיהם, קה"ע)".
ח, ו - תפילת הכהן הגדול בהיכל
בתפארת ישראל (על המשנה יומא ה, אות כא) ביאר מדוע התפלל הכהן הגדול בהיכל ולא בקודש הקדשים: "בקודש הקדשים, מקום הרוחניות, אינו מהראוי שישהה להתפלל על גופניות, רק בהיכל התפלל בקצרה". ועיין ספר סדר יומא ד, הערה קנד.
ח, ז - הקטורת מכפרת על לשון הרע שבצנעה
ערכין טז, א: "אמר ר' ענני בר ששון... מעיל מכפר על לשון הרע, אמר הקדוש ברוך הוא: יבא דבר שבקול (קול הפעמונים) ויכפר על מעשה הקול... והא"ר סימון אמר רבי יהושע בן לוי: שני דברים לא מצינו להם בקרבנות כפרה, בדבר אחר מצינו להם כפרה: שפיכות דמים ולשון הרע; שפיכות דמים בעגלה ערופה, ולשון הרע בקטורת, דתניא ר' חנינא: למדנו לקטרת שמכפרת, דכתיב (במדבר יז, יב): וַיִּתֵּן אֶת הַקְּטֹרֶת וַיְכַפֵּר עַל הָעָם, ותנא דבי רבי ישמעאל: על מה קטרת מכפרת? על לשון הרע, אמר הקדוש ברוך הוא: יבא דבר שבחשאי (שהיה לבדו שם, כדתנן פורשין בין האולם ולמזבח בשעת הקטרה, וכל שכן מן ההיכל שנאמר: וְכָל אָדָם לֹא יִהְיֶה וגו' בסדר יומא, רש"י זבחים פח, ב) ויכפר על מעשה חשאי... קשיא לשון הרע אלשון הרע!... לשון הרע אלשון הרע לא קשיא: הא בצינעא, הא בפרהסיא". הרי שהמעיל מכפר על לשון הרע שבפרהסיא, והקטורת על לשון הרע שבצנעה. 6
בתוס' רא"ש (מד, א, 'יבא'): "הקשה ריב"א: אמאי קורא קטורת בחשאי יותר ממתן דמים שגם אז היו פורשין? ותירץ לפי שמתן דמים היה מונה אחת שתים, אבל בקטורת היה בשתיקה. וה"ר אלחנן תירץ דאע"ג דמתן דמים היה כמו כן בחשאי, מכל מקום כפרתו מפורשת על מה הוא מכפר, אבל קטורת אין כפרתו מפורשת, להכי קאמר שמכפרת על דבר שבחשאי". 7
ח, ח - חביבות הקטורת שבאה על השמחה
תנחומא תצווה טו: "אמר הקדוש ברוך הוא: מכל הקרבנות שאתם מקריבין אין חביב עלי כקטורת. תדע שכל הקרבנות כולן לצרכיהן של ישראל, כיצד? החטאת היתה באה על החטא, והאשם כן, העולה באה על הרהור הלב, השלמים אינן באין אלא לכפרה, שהן באין על מצות עשה, אבל הקטורת אינה באה לא על החטא ולא על עון ולא על האשם אלא על השמחה, הוי: שֶׁמֶן וּקְטֹרֶת יְשַׂמַּח לֵב (משלי כז, ט)". עיין עוד בהמשך המדרש באריכות על חביבות הקטורת לפני הקב"ה.
כפרת הקרבנות
ט, א - עוון טומאת מקדש וקדשיו
למדנו ביומא סא, א שהפר של הכהן הגדול, השעיר הפנימי (השעיר שעלה בגורל לה'), והשעיר החיצוני (שיער המוסף שנזרק דמו במזבח החיצון), מכפרים על טומאת מקדש וקדשיו. אלא שפרו של כהן הגדול מכפר על עוון זה אצל הכהנים, והשעירים על עוון זה אצל ישראל. ולקמן נלמד על חילוקי מצבים אם היתה לו ידיעה בתחילה או בסוף או נעשה במזיד.
הרמב"ם (הל' שגגות יא, א) מבאר באריכות במה שונה עוון טומאת המקדש וקדשיו משאר עוונות: "שינוי יש בשגגת טומאת מקדש וקדשיו מה שאין כן בשאר כריתות, שכל הכריתות כיון ששגג ונודע לו בסוף שחטא, אף על פי שלא היתה לו ידיעה בתחילה - הרי זה חייב חטאת; אבל בטומאת מקדש וקדשיו אינו מביא קרבן עולה ויורד עד שתהיה לו ידיעה לטומאה וידיעה לקודש או למקדש בתחילה, וידיעה לטומאה וידיעה לקדש או למקדש בסוף, והעלם בינתיים.
כיצד? נטמא ונכנס למקדש או אכל קודש, ואחר כך נודע לו שנטמא ושהיה טמא בשעה שאכל או שנכנס, ושקודש היה זה שאכלו או מקדש היה זה שנכנס לו, הרי זה פטור מקרבן עד שידע שנטמא ושזה קודש ושזה מקדש קודם שיכנס או קודם שיאכל. כיצד? נטמא וידע שנטמא וידע שזה מקדש ושזה קודש, ואחר כך נעלמה ממנו הטומאה ושכח שנטמא ונכנס למקדש או אכל קודש, והוא יודע שזה מקדש ושזה קודש, או ששגג ושכח שזה מקדש או שזה בשר קודש והוא יודע שהוא טמא ונכנס או אכל, או ששגג או שכח שנטמא ושכח שזה בשר קדש ושזה מקדש ונכנס או אכל ואחר כך נודע לו דברים שנתעלמו ממנו, הרי זה מביא קרבן עולה ויורד בכל צד וצד משש מחלוקות אלו".
ט, ב - כפרת השעיר הפנימי
השעיר הפנימי (עם עיצומו של יום הכיפורים) מכפר על עוון טומאת מקדש וקדשיו של ישראל במזיד (אדם טמא שנכנס למקדש או אכל קודש במזיד). וכך מבואר במשנה שבועות ב, ב: "ועל זדון טומאת מקדש וקדשיו, שעיר הנעשה בפנים ויום הכיפורים מכפרין". וכ"כ הרמב"ם הל' שגגות יא, ט: "ועל זדון טומאת מקדש וקדשיו... ואם היה מישראל, דם שעיר הנעשה בפנים ויום הכפורים מכפר, שנאמר (ויקרא טז, טז): וְכִפֶּר עַל הַקֹּדֶשׁ מִטֻּמְאֹת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל".
עוד למדנו במשנה שבועות ב, א: "יש בה ידיעה בתחילה ואין לה ידיעה בסוף, שעיר הנעשה בפנים ויום הכיפורים תולה עד שיודע לו ויביא עולה ויורד". כפי שמסיימת המשנה, אם לבסוף יוודע לו שחטא, יתחייב בקרבן עולה ויורד. מסביר רש"י שבועות ב, א, 'תולה': "להגין עליו מן הייסורים, שאע"פ שאינו יודע שחטא יש לו לדאוג, שכל השוגגין צריכים כפרה לכשידעו, אלמא קודם ידיעה ענושים הם".
וכ"כ הרמב"ם שגגות יא, ט: "טומאת מקדש וקדשיו שהיה לה ידיעה בתחילה ולא היה לה ידיעה בסוף, שעיר של יום הכפורים הנעשה בפנים ויום הכפורים תולין, עד שיודע לו ויביא קרבן עולה ויורד".
ט, ג - שעיר החיצוני (של מוסף) של יום הכיפורים
שעיר החיצוני מכפר (עם יום הכיפורים) על עוון טומאת מקדש וקדשיו כשלא היה לו ידיעה בתחילה אבל יש לו ידיעה בסוף. וכ"כ משנה שבועות ב, א: "אין בה ידיעה בתחילה אבל יש בה ידיעה בסוף, שעיר הנעשה בחוץ ויום הכיפורים מכפר, שנאמר (במדבר כט, יא): מִלְּבַד חַטַּאת הַכִּפֻּרִים, על מה שזה מכפר זה מכפר - מה הפנימי אין מכפר אלא עד דבר שיש בה ידיעה, אף החיצון אין מכפר אלא על דבר שיש בה ידיעה".
וכ"כ הרמב"ם שגגות יא, ט: "טומאת מקדש וקדשיו... ושאין בה ידיעה בתחילה אבל יש בה ידיעה בסוף, שעיר הנעשה בחוץ ביום הכפורים ויום הכפורים מכפרין".
ט, ד - שעיר מוסף של רגלים וראשי חדשים
מוסכם על כל הדעות במשנה שבועות ב, א-ב, ששעיר המוסף של רגלים מכפר על עוון טומאת מקדש וקדשיו שלא היתה לו ידיעה, לא בתחילה ולא בסוף.
לדעת רבי יהודה גם שעיר מוסף של ראשי חדשים מכפר במקרה זה, וכ"כ הרמב"ם שגגות יא, ט: "טומאת מקדש וקדשיו... ועל שאין בה ידיעה לא בתחילה ולא בסוף, שעירי הרגלים ושעירי ראשי חדשים מכפרין".
ואילו לדעת רבי שמעון שעיר המוסף של ראשי חודשים מכפר על מצב שהטהור אכל את הטמא (איש טהור שאכל קדשים טמאים בשגגה).
ט, ה - דעות נוספות במשנה בשבועות
ויש עוד שתי דעות במשנה שבועות ב, א-ב: לרבי שמעון בן יהודה בשם רבי שמעון, שעיר החיצוני של יוה"כ ושעיר המוסף של הרגלים מכפרים על מצב שאין ידיעה לא בתחילה ולא בסוף, וכן על מקרה שטהור אכל את הטמא. 8
ולרבי מאיר שעיר החיצוני של יוה"כ, של הרגלים ושל ראשי חדשים, כולם יחד מכפרים על מצב שלא היתה ידיעה בתחילה אבל יש ידיעה בסוף, על מצב שלא היה ידיעה בתחילה וגם לא בסוף, ועל טהור שאכל את הטמא.
ט, ו - כפרת פר כהן גדול
משנה שבועות ב, ב: "מה בין ישראלים לכהנים ולכהן משוח? אלא שהפר מכפר על הכהנים על טומאת מקדש וקדשיו". כלומר כל האופנים שביארנו אצל ישראל (ידיעה בתחילה אבל לא בסוף; לא היתה ידיעה בתחילה אבל היתה לבסוף; לא היתה ידיעה לא בתחילה ולא בסוף), הפר של הכהן הגדול מכפר לכהנים. והוא הדין זדון טומאת מקדש וקדשיו.
וכ"כ רש"י שבועות ב, ב, 'אלא שהפר': "אלא שהפר מכפר על הכהנים - כל ששעיר הפנימי מכפר על ישראל, דהיינו תליית יסורין דיש בה ידיעה בתחלה ולא בסוף, וזדון טומאת מקדש וקדשיו, וכן כפרת שעיר החיצון - פרו של כהן הקרב ביוה"כ בפנים, כמו שמפורש באחרי מות, מכפר על הכהנים, כדיליף בגמרא". ולגבי זדון, כ"כ הרמב"ם שגגות יא, ט: "ועל זדון טומאת מקדש וקדשיו פר כהן גדול של יום הכפורים מכפר, אם היה המזיד מן הכהנים".
לגבי אם שעירי ראשי חדשים ורגלים מכפרים גם על הכהנים או רק על ישראל, עיין שבועות מהדו' שוטנשטיין ב, ב, 24.
ט, ז - כפרת שעיר המשתלח
שבועות ב, ב, משנה: "על שאר עבירות שבתורה, הקלות והחמורות, הזדונות והשגגות, הודע ולא הודע, עשה ולא תעשה, כריתות ומיתות בית דין - שעיר המשתלח מכפר". ובגמ' יב, ב - יג, א, רבי זירא מעמיד את את המשנה כדעת רבי, ש"על כל עבירות שבתורה, בין עשה תשובה בין לא עשה תשובה, יום הכיפורים מכפר חוץ מפורק עול, מגלה פנים בתורה, ומפר ברית בבשר" (עיין הרחבות לפרק ו, ח, א - ט, ב, שביארנו באריכות את מחלוקת רבי וחכמים). והקשו הראשונים שבמשנה נאמר ששעיר המשתלח מכפר על כל העבירות, ואיך משווה הגמ' את המשנה לדעתו של רבי שאמר שעיצומו של יום מכפר!
ביאר הריטב"א (שבועות יג, א, 'רבי') שלרבי עיצומו של יום מכפר עם קרבנותיו כמו שעיר המשתלח: "הא דאית ליה לרבי שיום הכפורים מכפר על שאינם שבים, ואפילו על כריתות ומיתות בית דין, אינו בעיצומו של יום בלבד, אלא עם קרבנותיו, בזמן שבית המקדש קיים, דמתני' דאוקימנא כוותיה בשעיר המשתלח ושאר קרבנות היא". 9 וכ"כ הרשב"א (שבועות יג, ב): "דעיקר כפרתו של שעיר המשתלח משום תוקפו של יום הכיפורים הוא, ואף הוא מכפר לרבי אף על שאינן שבים".
והר"ן כתב שלדעת רבי עיצומו של יום מכפר או קרבנותיו מכפרים: "ואם תאמר: והיכי מצי לאוקמי מתני' דרבי, והא במתניתין תנן דשעיר המשתלח מכפר על כל אלו, ואילו רבי קאמר דיום הכפורים מכפר!... ויש לומר דרבי יום הכפורים מכפר או שעיר קאמר, ותנא דמתני' נמי הכי סבירא ליה, ותנא דמתני' נקט שעיר ורבי נקט יום הכפורים". 10 ועיין עוד מנחת חינוך שסד, ל.
ט, ח - כפרת הכהנים בשעיר המשתלח
שבועות ב, ב, משנה: "על שאר עבירות שבתורה, הקלות והחמורות, הזדונות והשגגות, הודע ולא הודע, עשה ולא תעשה, כריתות ומיתות בית דין - שעיר המשתלח מכפר. אחד ישראלים ואחד כהנים ואחד כהן משוח... רבי שמעון אומר: כשם שדם השעיר הנעשה בפנים מכפר על ישראל, כך דם הפר מכפר על הכהנים; כשם שוידויו של שעיר המשתלח מכפר על ישראל, כך וידויו של פר מכפר על הכהנים". כלומר, לרבי יהודה גם הכהנים מתכפרים על שאר עבירות בשעיר המשתלח, ולרבי שמעון כל כפרותיהם של הכהנים הן בפר כהן גדול.
הרמב"ם בהל' שגגות יא, ט, מחלק בין כהנים לישראלים רק לענין טומאת מקדש וקדשיו, משמע שלשאר עבירות שעיר המשתלח מכפר גם לכהנים. וכך משמע בהל' תשובה א, ב, שהרמב"ם לא חילק בין כהנים לישראלים. וכ"כ הריטב"א שבועות יד, א, שהלכה כרבי יהודה, וכ"כ מאירי חיבור התשובה מאמר א, פרק ב.
לעומת זאת, הרדב"ז (ח"ד אלף קח) כתב כרבי שמעון, שהכהנים לא היו מתכפרים בשעיר המשתלח, וכ"כ פרי חדש (מים חיים).
ט, ט - גם בזמן בית המקדש צריך שביתה, עינוי ותשובה
כתב הספורנו (ויקרא טז, ל): "כִּי בַיּוֹם הַזֶּה יְכַפֵּר - והטעם שתצטרכו עם זה גם לשביתה וענוי הוא, כי אמנם הכהן בעבודתו יכפר בלבד, וענין הכפור הוא הקטנת החטא והכנתו לקבל סליחה. לִפְנֵי ה' תִּטְהָרוּ - אבל השגת הטהרה והסליחה הגמורה תהיה לפני ה' בלבד, וזה בוידוי ותשובה, שהוא לבדו ידע אמתתם ובשביל כך".
יא, א - משמעות ההזאה בקודש הקדשים, בהיכל ועל מזבח הקטורת
כתב אברבנאל (ויקרא טז): "כי בעבור שהיה הפר חטאת כהן גדול, והשעיר חטאת הקהל, והיה קדש הקדשים מקום השכינה והתורה ומקור הנבואה - לכן היו דמיהם נזרקים בהזאה שמה, להעיר שבדבקות האלוהי ובקבלת התורה ובאמונת הנבואה יהיו שוים כעם ככהן, וכולם יהיו יחד באהבה ודבקות ואמונה, הגדול שבדור עם הקטון שבהם, כִּי כָל הָעֵדָה כֻּלָּם קְדֹשִׁים וּבְתוֹכָם ה' (במדבר טז, ג), ותורה לכולם נתנה והנבואה חלתה בכולם.
וזה היה מורה ענין ההזאה: רוצה לומר שדמם היה נזרק שמה כנגד ארון האלוהים, להידבק באהבתו ולקבל תורתו ואמונת נבואתו היוצאת משם. וכן היה מזה מכל אחד משני הדמים ההם בפרוכת אשר כנגד הארון, כי הוא המורה על מעשה המצוות ועבודת האלוהים, להגיד ולהעיר שדם כל ישראל יתחייבו, כקטון כגדול, במצוות, כמו שנאמר (דברים ו, ה): בְּכָל לְבָבְךָ וּבְכָל נַפְשְׁךָ. כי כמו שהיה הפרוכת מורה על קדושת הארון שאחריו, ככה היו המעשים והמצות תוריות מורות על שרשי האמונות.
ולא היה מזה בהיכל על הפרוכת דם מעורב מהפר והשעיר, כי אם דם כל אחד מהם בפני עצמו, לפי שהמקום ההוא היה מורה בשלמות העושר והכבוד בשולחן ועל שלמות החכמה והידיעות במנורה. ולפי שבדברים האלה לא היו שוים כולם, אבל היה כאיש גבורתו, הכהן הגדול מדרגה בפני עצמה וכל ישראל מדרגה אחרת, לכן היתה ההזאה שמה מדם בלתי מעורב אבל פשוט, דם השעיר שהוא מורה על הקהל ודם הפר המורה על הכהן גדול.
אמנם במזבח הקטורת שהיה רמז לאמונות, היתה ההזאה בדם מעורב, לפי שבענין האמונות כל ישראל, כקטן כגדול, חייבים בו בשוה".
יא, ב - משמעות אחת למעלה ושבע למטה מאברבנאל
כתב אברבנאל (ויקרא טז): "והיו ההזאות להעיר שהדבקות והתורה והנבואה שורשים עיקרים בנותן והמשפיע יתברך, כי כל המעלות ההן באות מלמעלה ואין יכולת באדם להשיגן מתוך חקירתו והשתדלותו. ולפי שאין למעלה ריבוי אלא אחדות גמורה, לכן היה מזה תמיד אחת למעלה כפי הנותן והריבוי למטה מצד המקבלים. ולכך היה שבע למטה שהמספר ההוא מורה על הריבוי.

אמנם בעניני ההיכל המורים על השלמויות שישיג האדם מתוך חקירתו והשתדלותו, ובפרט מזבח הזהב המורה על האמונות, היו ההזאות כולם מלמטה למעלה, כי כן הוא השגת האדם מלמטה למעלה, ואחרי הכינו את עצמו אם להעשיר ואם להתחכם או להאמין או להינבא, אז יבוא השפע העליון באחרונה. ומפני זה היה הכהן גדול מזה על מזבח הקטורת ההזאה האחרונה מלמטה למעלה".
משמעות שעיר המשתלח
יג, א - שעיר המשתלח מאת ה'
יומא סז, ב: "תניא: גְּזֵרָה (ויקרא טז, כב) - אין גזירה אלא חתוכה (צוק חתוך בזקיפה ולא משופע כל כך, רש"י). דבר אחר: אין גְּזֵרָה אלא דבר המתגזר ויורד (השעיר מתגזר בה איברים איברים, רש"י). דבר אחר גְּזֵרָה - שמא תאמר מעשה תֹהו הוא? תלמוד לומר (ויקרא יח, ה): אֲנִי ה' - אני ה' גזרתיו, ואין לך רשות להרהר בהן".
יג, ב - השעיר מבטא את כוחות הרע שגם הם באים מאת ה'
כתב הרמב"ן (ויקרא טז, ח): "והנה התורה אסרה לגמרי קבלת אלהותם וכל עבודה להם, אבל צוה הקדוש ברוך הוא ביום הכיפורים שנשלח שעיר במדבר לשר המושל במקומות החורבן, והוא הראוי לו מפני שהוא בעליו, ומאצילות כוחו יבוא חורב ושממון, כי הוא העילה לכוכבי החרב והדמים והמלחמות והמריבות והפצעים והמכות והפירוד והחרבן, והכלל, נפש לגלגל מאדים. וחלקו מן האומות - עשו, שהוא עַם היורש החרב והמלחמות, ומן הבהמות השעירים והעזים, ובחלקו עוד השדים הנקראים מזיקין בלשון רבותינו, ובלשון הכתוב (ויקרא יז, ז): שְּׂעִירִם, כי כן יקרא הוא ואומתו שעיר (עי' במדבר כד, יח).
ואין הכונה בשעיר המשתלח שיהיה קרבן מאתנו אליו חלילה, אבל שתהיה כונתנו לעשות רצון בוראנו שצונו בכך. והמשל כמי שעשה סעודה למלך וצוה המלך את האיש העוסק תן מנה אחת לעבדי פלוני, שאין העושה הסעודה נותן כלום לעבד ההוא ולא לכבודו יעשה עמו, רק הכל נתן למלך והמלך נותן פרס לעבדו, ושמר זה מצותו ועשה לכבוד המלך כל אשר צוהו, ואמנם המלך לחמלתו על בעל הסעודה רצה שיהיו כל עבדיו נהנין ממנה, שיספרו בשבחו ולא בגנותו.
וזה טעם הגורלות, כי אילו היה הכהן מקדיש אותם בפה לה' ולעזאזל, היה כעובד אליו ונודר לשמו, אבל היה מעמיד אותם לפני ה' פתח אהל מועד, כי שניהם מתנה לה', והוא נתן מהם לעבדו החלק אשר יבא לו מאת השם, הוא הפיל להם גורל וידו חלק להם, כענין שנאמר (משלי טז לג): בַּחֵיק יוּטַל אֶת הַגּוֹרָל וּמֵה' כָּל מִשְׁפָּטוֹ. וגם אחרי הגורל היה מעמידו לפני ה', לומר שהוא שלו ואין אנחנו מכוונים בשילוחו אלא לרצון לשם, כמו שאמר (ויקרא טז, י): יָעֳמַד חַי לִפְנֵי ה' לְכַפֵּר עָלָיו לְשַׁלַּח אֹתוֹ וגו', ולכך לא נשחוט אותו אנחנו כלל...
ומפני זה אמרו רבותינו (תורת כהנים יג, יט): בְּחֻקֹּתַי (ויקרא כו, ג) - דברים שיצר הרע מקטרג בהן ואומות העולם משיבין עליהם: לבישת שעטנז ופרה אדומה ושעיר המשתלח. ולא מצאו בקרבנות תשובה לאומות העולם עלינו, כי הם על אישי ה', אבל בשעיר המשתלח ישיבו עלינו, כי יחשבו שאנו עושין כמעשיהם. וכן בפרה אדומה, מפני שהיא נעשית מחוץ למחנה, וענינה דומה לענין שעיר המשתלח להעביר רוח הטומאה, כענין שנאמר בעתיד (זכריה יג, ב): אֶת הַנְּבִיאִים וְאֶת רוּחַ הַטֻּמְאָה אַעֲבִיר מִן הָאָרֶץ. ומזה תבין טעם כיבוס בגדי המשלח את השעיר לעזאזל והשורף את הפרה, ומה שהזכירו רבותינו (זבחים קד, א) בכיבוס הבגדים של פרים הנשרפים ושעירים הנשרפים".
יג, ג - שוחד לכוחות הרע
פרקי דרבי אליעזר פרק מו: "יום שנתנה תורה אמר סמאל לפני הקב"ה: רבונו של עולם, על כל הרשעים נתת לי רשות, ועל הצדיקים אין אתה נותן לי רשות?! אמר לו: הרי יש לך רשות עליהן ביום הכיפורים אם יש להם חטא, ואם לאו - אין לך עליהן רשות. לפיכך נותנים לו שוחד ביום הכיפורים, שלא לבטל קרבן של ישראל שנאמר (ויקרא טז, ח): גּוֹרָל אֶחָד לה' וְגוֹרָל אֶחָד לַעֲזָאזֵל, גורלו של הקב"ה הוא קרבן עולה וגורלו של עזאזל הוא שעיר חטאת, וכל עוונותיהם של ישראל היה עליו, שנאמר (שם כב): וְנָשָׂא הַשָּׂעִיר עָלָיו אֶת כָּל עֲוֹנֹתָם.
ראה סמאל שלא נמצא בהם חטא ביום הכיפורים, אמר לפניו: רבונו של עולם, יש לך עם אחד בארץ כמלאכי השרת בשמיים. מה מלאכי השרת אין להן קפיצין, כך הם ישראל עומדים על רגליהם ביום הכיפורים. מה מלאכי השרת אין להם אכילה ושתיה, כך ישראל אין להם אכילה ושתיה ביום הכיפורים. מה מלאכי השרת נקיים מכל חטא, כך ישראל נקיים מכל חטא ביום הכיפורים. מה מלאכי השרת שלום מתווך ביניהם, כך הם ישראל שלום מתווך ביניהם ביום הכיפורים. והקב"ה שומע עתירתן של ישראל מן הקטגור שלהם, ומכפר על המזבח ועל הכהנים ועל כל עם הקהל למגדול ועד קטן, שנאמר (ויקרא טז, לג): וְכִפֶּר אֶת מִקְדַּשׁ הַקֹּדֶשׁ".
עיין עוד בזוהר פרשת תצוה קפה, א; אמור קא, ב - קב, א.
יג, ד - נתינת מקום גם לכוחות הרוע ממרן הרב קוק
כתב מרן הרב קוק זצ"ל (שמונה קבצים ה, קצג), שמיום הכיפורים ומהשעיר המשתלח אנחנו לומדים שאמנם הסליחה והכפרה בנויות מהבנת הרוע כרע ממש, אעפ"כ הכל מאת ה', ויש מקום גם לכוחות הרשע. טענת כוחות הרע שאי אפשר לבטלם לגמרי - צודקת, כי גם הרע נצרך בעולם, ולבסוף מתגלה שהרע נהפך לטוב.
וז"ל: "הסליחה העליונה באה ממקור החסדים, מהגדולה הגמורה הרחבה לאין קץ, היודעת את הכללות לכל היקפה, ואת הפרטיות לכל דקדקותה. יודעת את הקודש ואת הטוב, לכל עילוייהם, ואת החול ואת הרע לכל שפלותם, ויודעת עם זה, שהכל נשקל בצדק בפלס ומאזני משפט, ונטיות הרע, החורבן, הרשעה, והשיקוע השפל - גם להם יש דרישה, ובכללות הכל מצטרף, ועם זה בדול הוא הרע מן הטוב, השקר מהאמת, השפלות מהרוממות.
ההתגלות של הניגוד לכל ארחות עבודה זרה, לכל סעיפיה בפועל וברעיון, המכה כל כך גלים גדולים בישראל, היא הארה כללית עליונה מרום האמת המוחלטה, השוללת כל כיעור כל טומאה וכל חטאת, ובגדולתה יודעת היא לקחת הכל תחת חסותה, ועל פי עצת א-ל עליון העליונה הכל מתפרנס.
התאמצות גדולה צריכה היא הרשעה להחזקת מעמדה, יודעת היא את תפקידה בהויה, ומלאה היא זעם לכל, וביחוד למי שבא לדחוק רגליה, ודחיקת הרגל היסודית היא העברתה מהמציאות בכלל, ובזה כבר היא אוחזת במעוז הצדק, מפני שהכללות של הרשעה וכל הופעותיה צורך עולם הוא.
רק בצורה עליונה מהמדע והמוסר, מקודש האמונה וחופש הציור המלא זיו בלתי מוגבל, יוכל להכנס הרעיון הגדול הזה ולהתגשם במידתו, איך מסכמים את סך הכל של כל היש, ואיך מסדרים כל כח על עמדתו, ואיך יודעים להחזיק את המעמד, ולתן יד לכל הקצוות על פי שיעורם, ולגבל כראוי את גבול ערכם.

בסליחה הכללית של יום הכפורים יש רוממות זו, והובטאה והוכנה בפועל בשעיר המשתלח, שהוא לכאורה נגד השאיפה הכללית של כל העבודה הקרבנית, "וְלֹא יִזְבְּחוּ עוֹד אֶת זִבְחֵיהֶם לַשְּׂעִירִם" (ויקרא יז, ז); "אֶת זִבְחֵיהֶם אֲשֶׁר הֵם זֹבְחִים עַל פְּנֵי הַשָּׂדֶה" (שם ה). הערצת הפראות וטבע האדם, והטבע בניוולו עד שפל תחתיתו, ועם זה מתעלה השלטון העליון עד כדי נתינת כח מוגבל גם לאותה הרשעה, והכל מתהפך לסנגוריא, והאור האמוני והמוסרי מתעלה לסוד החירות העליונה, המביא כל יפעת קודש".
יג, ה - השלכת החטאים והתעוררות לתשובה
מדרש אגדה (ויקרא טז, ח): "וְנָתַן אַהֲרֹן עַל שְׁנֵי הַשְּׂעִירִם גֹּרָלוֹת וגו'. ולמה עושה כן, ומוליך אותו השעיר לעזאזל ומביאו להר גדול וקשה, ודוחפו עד שיחתך חתיכות חתיכות? אלא ללמדך שאנו מבקשים מהבורא שכמו זה השעיר שהוא נושא עונות ישראל עליו, וכמו שנופל השעיר חתיכות חתיכות ולא ישאר בו לא ממשות ולא תועלת, כן אתה מלך מלכי המלכים הקדוש ברוך הוא תפיל לחטאתינו ויאבדו מספרך, ולא יהיה להם תקומה".
וכ"כ המאירי (חיבור התשובה ב, יג, עמ' 547), והוסיף ששעיר המשתלח הוא כדי לעורר את האדם לתשובה: "והוא שרמז הרב (מורה נבוכים ג, סוף פרק מו) בשעיר המשתלח, שהוא להיותו הערה לתשובת כל החטאים לא נרצה לזביחה או להקרבה או לשריפה עד שישאר ממנו שום רושם, אבל שיורחק תכלית הרחקה ויושלך בארץ גזירה, הערה לעזיבת החטאים עזיבה גמורה עד שלא ישוב עוד בהם. ואין ספק שאין החטאים משא שיעתק מגב האיש לגב השעיר, אבל אלו המעשים כולם מְשלים להביא מורא לנפש עד שתתפעל לתשובה, דמיון הרחקת מעשים מגונים מאיתנו תכלית הרחקה".
יעויין עוד על משמעותו של שעיר המשתלח בספר 'והשב את העבודה' של הרב משה אודס, עמ' 125-163.
יח, א - אמירת סדר העבודה
על מנהג אמירת סדר העבודה בתפילת מוסף ביום הכיפורים, עיין 'והשב את העבודה' עמ' 19-25; ולפירוש וביאור לנוסח 'אתה כוננת', עיין בחוברת של הרב מקובר, 'אוצר סדר העבודה'.
יח, ב - לימוד סדר העבודה לפני יום הכיפורים
כתב רבי משה קורדוברו (סידור תפילה למשה, פי' עבודת יוה"כ) על מה שהיו מפרישים את הכהן הגדול מביתו שבעה ימים לפני יום הכיפורים כדי ללמוד ולהתרגל בסדר העבודה: "למדנו מזה חיוב המוטל על שלוחי ציבור אשר בדורנו זה. ומה אם במקום עבודה ממש, שהיו רגילים ורואים מעשים בכל יום, היה צריך ההשתדלות הנמרץ הזה אל הכפרה, על אחת כמה וכמה שצריך ישוב הדעת וקריאת סדר העבודה פעם ופעמים רבות עד שיהיו הדברים מסודרים לפניו ככהן הזה העובד ממש, וקל וחומר בן בנו של ק"ו בדורנו זה שאין אנו מורגלים אפילו בקריאתם, ואינו מחלק הנהוג אצלנו עד ישקיף וירא ה' משמיא".
וביסוד ושורש העבודה (שער האיתון ט) כתב שראוי שכל אחד ינהג כך, וכ"כ מטה אפרים תרכא, י: "ומהראוי שכל אדם שיש לו לב להבין ילמוד קודם יום הכיפורים פירוש סדר העבודה שרוצה לומר. אם רוצה לומר הפיוט, אם כן ילמד קודם יום הכיפורים פירושו. ואם דעתו לומר 'אתה כוננת', אזי ילמוד סדר העבודה באשר"י יומא (הרא"ש), וילמוד בבית יוסף סי' תרכא, שהוא דורש ומגיה בסדר 'אתה כוננת' שחיבר יוסי בן יוסי כהן גדול".
ועיין הרחבות לפרק ז, יא, א-ה, על לימוד תורה ביום הכיפורים.




^ 1.. וכ"כ התוס' (זבחים פח, ב, 'מכפרים') לגבי שפיכות דמים: "אבל דין שפיכות דמים לא בטל, דכתונת שמכפרת על שפיכות דמים אין מכפרת על ההורג, אלא על ישראל שערבין זה בזה, דומיא דעגלה ערופה, דכתיב (דברים כא, ח): כַּפֵּר לְעַמְּךָ יִשְׂרָאֵל, ואציבור מכפרת ולא על ההורג". וכ"כ רש"י (ערכין טז, א, 'אהנו') לגבי שפיכות דמים וגילוי עריות: "הא דתני בגדי כהונה מכפרין, לאו עליה דידיה אלא על האחרים שעל ידו נענשין, דבשפיכות דמים כתיב (במדבר לה, לג): כִּי הַדָּם הוּא יַחֲנִיף וגו', ובגילוי עריות כתיב (ויקרא יח, כה): וַתִּטְמָא הָאָרֶץ וָאֶפְקֹד עֲוֹנָהּ עָלֶיהָ". ועיין עוד תוס' ערכין טז, א, 'הא'.
^ 2.. הרמב"ם (איסורי ביאה יז, יג) כתב שאסור לכהן הגדול להיות נשוי לשתי נשים לעולם: "מצות עשה על כהן גדול שישא נערה בתולה... ואינו נושא שתי נשים לעולם כאחת, שנאמר (ויקרא כא, יד): יִקַּח אִשָּׁה - אחת ולא שתים". הראב"ד השיג על הרמב"ם: "לא מתחורא זאת הסברא, שלא אמרו במס' יומא אלא בֵּיתוֹ אמר רחמנא ולא ב' בתים, ואפשר שלא נאסר בב' נשים אלא ביום הכיפורים, שמא ימשוך לבו אחריהן ויבא לידי טומאה. אבל הדעת נותנת כן, כדי שלא יצטרך לגרש ערב יום הכיפורים, אלא שאני מוצא (דהי"ב כד, ג): וַיִּשָּׂא לוֹ יְהוֹיָדָע נָשִׁים שְׁתָּיִם וַיּוֹלֶד בָּנִים וּבָנוֹת". עיין מגיד משנה; ברכ"י אה"ע לא, ז. והאחרונים האריכו בנידון, יעוין הר"י קאפח שם יג, ובספר המפתח (מהדו' פרנקל). עיין עוד בספר הנפלא של הרב עזריה אריאל שליט"א - שערי היכל על מסכת יומא מערכה טו.
^ 3.. בשו"ת הרשב"א א, פה, נשאל אם מותר לרווק לשאת את כפיו, שהרי המברך צריך להיות בשמחה, והשרוי בלא אשה שרוי בלא שמחה (יבמות סב, ב). והשיב: "דבר זה לא שמעתיו לאחד מרבותיו ז"ל מעולם, ולא ראיתיו לאחד ממחברי הספרים. ואולי מדרש הגדה הוא, אבל לפי גמרתנו אינו נראה כן, שלא הוזכר בשום מקום". וכ"כ שו"ע קכח, מד. ויש שכתבו שאין לכהן רווק לשאת את כפיו, עיין יחוה דעת ב, יב; קובץ המעין מד, ד (תמוז תשס"ד) עמ' 70-75.
עוד דנו הפוסקים אם מותר לרווק לשמש כסנדק. בשו"ת רב פעלים חו"מ ד, יא, כתב שמותר. ויש שכתבו שאין לרווק לשמש כסנדק, עיין שו"ת שרגא המאיר ח"ו, קסה, ה.
^ 4.. והמשיך הרמב"ם שם: "ולפי שהיו חוששין בבית שני שמא כהן גדול זה נוטה לצד מינות, היו משביעין אותו ערב יום הכיפורים ואומרים לו: אישי כהן גדול, אנו שלוחי בית דין, ואתה שלוחנו ושלוח בית דין, משביעין אנו עליך במי ששיכן שמו בבית הזה, שלא תשנה דבר מכל שאמרנו לך. והיה פורש ובוכה על שחשדוהו במינות, והם פורשין ובוכין, לפי שחשדו מי שמעשיו סתומין, שמא אין בלבו כלום".
^ 5.. בתוס' ישנים 'מעשה' כתבו: "בירושלמי אמר: שמעון הצדיק היה". ובשפת אמת הקשה: "ולכאורה קשה לומר דלא ידע (שמעון הצדיק) המשנה דאין להאריך בתפילה שלא להבעית את ישראל, ונראה לי שהיה בשנה אחרונה שלו, שהיה לו סימן רע שנכנס עמו זקן לבוש שחורים כו' (יומא לט, ב), ולכן האריך בתפילתו, ומהאי טעמא גופא פחדו כל כך שנכנסו אחריו כשהאריך בתפילתו, שהבינו שראה סימן רע לכן מאריך בתפילה".
^ 6.. בגבורת ארי (יומא מד, א) הקשה: "וקשה לי, דהא ההוא עובדא דויתן אהרן קטורת ויכפר על העם (במדבר יז, יב) דמייתי מיניה קטורת מכפרת, לשון הרע של פרהסיא הוי! כדכתיב: וַיִּלּוֹנוּ כָּל עֲדַת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל וכו' וַיְהִי בְּהִקָּהֵל הָעֵדָה וכו' (שם יז, ז)". ומהרש"א (זבחים פח, ב) כתב: "ודבר שבחשאי דקאמר, אף על גב דבההיא שעתא בפרהסיא היה, וַיַּעֲמֹד בֵּין הַמֵּתִים וּבֵין הַחַיִּים וגו' (ויקרא יז, יג), מכל מקום דבר שבחשאי מקרי, דכל השנה מקטירין בהיכל בחשאי". ובשפת אמת (זבחים שם) תרץ: "ואפשר לא פירשו בהדיא התלונה, רק דהיה נשמע מדבריהם שכוונתם לומר אַתֶּם הֲמִתֶּם (ויקרא יז, ו), וזהו שאמר הכתוב: וַיִּלּוֹנוּ כו' לאמר אַתֶּם הֲמִתֶּם, שלא פירשו התלונה בפירוש".
^ 7.. כתב החפץ חיים (שמירת הלשון ב, ה): "ויותר מכל זה נוכל לראות דבר נפלא ונורא מאד, שהכהן הגדול, כשהוא נכנס פעם אחת בשנה בבית קודש הקדשים, העבודה הראשונה שלו קודם קבלת דם הפר וזריקתו היה הקטרת הקטורת כדכתיב בתורה, ואיתא ביומא (מד, א) שהקטורת היה מכפר על חטא הלשון, וכמו שאמרו שם: יבוא דבר שבחשאי ויכפר על מעשה חשאי. מזה נוכל להבין גודל קלקולו של הלשון, שהגיע עד בית קודש הקדשים לפני ולפנים, ושם צריך לזה הכהן הגדול, שהוא האיש המקודש מכל כלל ישראל, והוא יראה לכפר שם לפני ה'".
^ 8.. וזה בנוסף לכך ששעיר החיצון של יוה"כ מכפר על מצב שאין בה ידיעה בתחילה ויש לה ידיעה בסוף, שזה מוסכם לכו"ע.
^ 9.. ובהמשך שם כתב הריטב"א שבין לרבי ובין לחכמים שעיר המשתלח מכפר על כל העבירות, אפילו כריתות ומיתות בית דין, וכל מחלוקתם היא האם צריך תשובה כדי להתכפר. וקשה, שעל פי ארבעה חילוקי כפרה של רבי ישמעאל (יומא פו, א), תשובה ויום הכיפורים אינם מספיקים כדי לכפר על כריתות ומיתות בין דין! וביאר שרבי וחכמים עסקו בזמן שבית המקדש קיים, ואילו רבי ישמעאל עסק בזמן שאין בית המקדש קיים. וכן מדויק מהרמב"ם הל' תשובה (א, ב-ג). ועיין הרחבות לפרק ו, י, א-כ, על כללי מדרגות הכפרה. ושם י, ב, שרבי ישמעאל סובר כחכמים ולא כרבי.
^ 10.. אם עיצומו של יום מכפר, למה צריך שעיר המשתלח? מבאר הר"ן: "וכי תימא שעיר למה לי, דהא יום הכפורים לחודיה מכפר! לא קשיא, דהא אסיקנא דיום הכפורים אינו מכפר עד שתחשך, הילכך איצטריך שעיר לכפר מיד, ואיצטריך ליום הכפורים לכפר מי שעבר אחר שלוחו של שעיר". והרשב"א (שבועות יג, ב) תירץ: "וי"ל לעבירה שנעשית בשעת שלוח ומת מתוכה, שהיום אינו מכפר שהרי מת מתוכה, וכמו שאמרו (כריתות ז, א): דחנקתיה אומצא, אבל השעיר מכפר, ועוד צריכה לי עיון".
את המידע הדפסתי באמצעות אתר yeshiva.org.il