בית המדרש

  • כרך ב'
לחץ להקדשת שיעור זה

לימוד השיעור מוקדש לעילוי נשמת

ר' יהודה אריה בן שמואל הכ"מ

כרך ב' שיעור ג'

כיבוש אירופה על ידי הברברים

התפוררות האמפריה הרומית, יהודי המזרח.

undefined

הרב זאב סולטנוביץ'

תשס"ה
10 דק' קריאה
כיבוש אירופה על ידי הברברים
בסוף תקופת האמוראים ותחילת תקופת הסבוראים והגאונים עומד העם היהודי בפני מציאות חדשה של קבלת הנצרות כדת המדינה על ידי האמפריה הרומית, ושינוי מיידי של מעמד היהודים והיהדות בעיני המדינה. כעם, אנו עומדים עוד לפני הארוע השני, שאף הוא משנה את התמונה, התהוות האיסלם. בין שני המאורעות הללו ישנה תקופה של כשלוש מאות וחמישים שנה. מוקד הפעילות היהודית עובר לבבל. באותו פרק זמן מצבן של קהילות יהודיות באירופה שמחוץ לאיטליה לוט בערפל.

בלחץ הכיבושים של השבטים הברברים החדשים נוצרים שינויים של סדרי משטר, שינויים תדירים של גבולות ושינויים של כללי התנהגות. יתר על כן, רמת החיים של השבטים הללו לא היתה מספיק גבוהה כדי שליהודים יהיה מקום בתוך המבנה החברתי החדש, שהרי בני השבטים עצמם לא ידעו קרוא וכתוב, לא היו להם סדרי שלטון וממשל מסודרים ותקינים, ואף לא סדרים ברורים מבחינה כלכלית. כל מה שהיה כל כך ברור באמפריה הרומית, כדוגמת החלוקה למעמדות, לא היה קיים בשלטון החדש.

"פקס רומנה - השלום הרומאי" הוא כנראה המושג - "שלומה של מלכות", שהיה כל כך חשוב בעיני היהודים עד כי למרות העוול המובנה שבשלטון אלילי עריץ, מן הדין היה להתפלל ליציבותו, מפני שהוא איפשר את הקיום היהודי המסודר ואת המשך ההתפתחות של הקהילה היהודית בתוך המבנה החברתי הגדול. הכל היה מסודר וברור מאד: השלטון התבסס על ההגדרה המשפטית של מעמד האדם-הנתין. היה קיים מעמד של עבד, שהיווה את כח העבודה העיקרי, היה מעמד של אדם חופשי, היה מעמד של אזרח רומי, והיה מעמד של אדם עשיר, בעל קרקעות ואחוזות. סדר היה גם בגביית המיסים, הטלת מס כספי קבוע והטלת מס מיוחד לצורך בניית מבני ציבור, דרכי גישה וכו' - ארנונה. כל זה היה מוטל על האזרחים בצורה מסודרת. ואף אפשר היה לפנות לערכאות משפטיות באמצעות עורכי דין אם נעשה עוול. כל זה כמעט ולא היה בקרב השבטים החדשים שכבשו את אירופה מן הרומאים. רומי קרסה ומעתה בעלי הקרקע הם הגותים, הפרנקים, הגאלים, הדקים, ההונים ועוד.

בממלכה החדשה לא היו ערים גדולות, ולא עיבוד נכון של קרקעות, כמעט שלא היה מסחר ולא היו הגדרות חברתיות משפטיות ברורות. בתרבות שכזו אין מקום ליהודים, שבשונה מהאוכלוסיה היהודית בארץ ישראל, לא עסקו בעבודה חקלאית או במלאכת המלחמה, ועל כן, בתרבות המבוססת בעיקר על מלחמה וחקלאות פרימיטיבית התקשו היהודים להשתלב וליצור לעצמם מעמד המאפשר קיום עצמאי בתוך החברה. רמת החיים בכל אירופה ירדה מאד. הכובשים הרסו את התשתית הכלכלית, החברתית והמשפטית שהיתה קודם לכן. הערים, שהיו קודם לכן מרכזי הסדר והשלטון הישן, חרבו. אמנם, רומא עצמה לא חרבה לגמרי, למרות שנכבשה, נבזזה ונשרפה מספר פעמים. לא ניתן היה להשוות את העיר רומא או כל עיר אחרת ברחבי איטליה למה שהיה בימי האמפריה. השבטים לא ידעו מה לעשות עם הערים הללו.

שאלה: כיצד אותם שבטים הצליחו לכבוש אמפריה מסודרת ומיומנת?

תשובה: דווקא מפני שהם לא היו מסודרים ומאורגנים. הערכים שלהם היו שונים. לא היה להם קבעון-קפאון מחשבתי של היצמדות לכללים וסדרי ממשל, ושל הישמעות לאנשים שעומדים בראש הממשל בזכות שושלתם או עושרם. דווקא בגלל המבנה של שבט הנוודים שאינו מסודר, הבנוי מעבדים או עבדים למחצה, נבחר ראש השבט על פי כישוריו הצבאיים, כוחו, אומץ ליבו ועורמתו בשדה הקרב. ובאמת, אנו מוצאים את ראשי השבטים הללו עולים על ראשי האמפריה הרומית מבחינת תכונותיהם האישיות, בכושר הנהגתם, בהצבת מטרות של כיבוש והתפשטות שלא כמו מדינה ששרויה בתפיסה של מגננה, מדינה שאכולה מבפנים בשחיתות. כמובן שלא מדובר בעדיפות תרבותית, שהרי הם לא ידעו אפילו קרוא וכתוב, וודאי לא היו אנשים מעודנים שהכירו טרגדיות יווניות או את שירתו של וירגיליוס...

התפוררות האמפריה הרומית
בתחילה קנו הרומאים את שירותי הברברים בכסף. הם שילמו לשבטים מסויימים כדי שיגנו על גבולות רומא מפני שבטים אחרים. ההסדר עימם היה נח רק בשלב הראשון. כאשר אותם שבטים הבינו שהם יכולים לקחת את הכסף וגם לכבוש ולשדוד, הרי שהמצב השתנה. ההסדרים עם שבטי הגבול היו קיימים כבר מן המאה השלישית וכך זה נמשך והלך עד המאה השישית. האמפריה היתה חזקה מאד מבחינה כלכלית ומבחינה צבאית, אך כל זה הלך והתפורר מכיוון שמעתה אלו שהגנו על הקיסר היו ברברים ולא רומאים. חיל המשמר הפרטורייני שמר על הקיסר. העם הרומאי רצה "לחם ושעשועים" אותם המדינה סיפקה. מדובר כאן על התפוררות האידיאה שייחדה את הציבור הרומאי ויצרה מדינה שבה המטרות הכלליות עמדו מעל לטובת הפרטים.

כשהאיזון הזה הופר על ידי זרם אדיר של עושר מקצווי האמפריה, מצד אחד, וצירוף בלתי-מבוקר של עמים ושבטים למעמד "האזרחות הרומית" החלה התפוררות. היא נבעה מההתפשטות הגדולה, עם התערות של עמים אחרים, זרמים דתיים אחרים, יחד עם ההתפוררות האידאולוגיה המוסרית והתמוססות התפיסה הדתית אלילית-רומית בתוך תפיסות אליליות מיסטיות של המזרח. התעוררה ביקורת נוקבת ואמיתית של פילוסופים ואנשי מוסר שלא ראו שום ערך בשפיכת דם לחינם, ולעומת זאת, השתלטו זרמים פילוסופיים הדוניסטיים-נהנתניים. ואכן היה ממה ליהנות. לאיטליה זרמו אוצרות אדירים מסוגים שונים, דברי מאכל, כלים מכלים שונים, בגדים, זהב וכסף. הוקמו בנייני פאר לשירות הציבור ולא רק לצורכי הקיסרים. נדמה היה שכך זה ימשיך לנצח. עד אשר שבטי הספר חמדו את האוצרות האלה, אף שלא ידעו להשתמש בהם כראוי. המדינה החזקה הזו, בעלת הנסיון הרב, על כל שכלולה ועוצמתה, קורסת 1 , תחת לחצם של כובשים שלא היה להם מה לאבד, חוץ מחייהם, ואפילו החיים אינם המצרך החשוב ביותר, משום שתמיד ישנן נשים שיולדות ותלדנה עוד. לטענתם עיקר האדם הוא אומץ הלב שלו, התהילה והביזה שהוא מביא הביתה.

שאלה: מאין הם הגיעו ומדוע לא שמעו עליהם לפני כן?

תשובה: כפי הנראה הם היו ברחבי אירופה. אנחנו מתחילים להכיר בקיומם על ידי תיאוריהם של הכובשים הרומאים שנכתבו תוך כדי כיבוש שטחי אירופה. הם מוסרים לנו את שמותיהם של כל שבט ושבט. השבטים עצמם לא ידעו קרוא וכתוב, כך שהם לא יכלו לכתוב מי הם ומאין באו. גם היום אין אנו יודעים מה שהיה לפני המפגש עם הרומאים. לא היה להם כתב, משום שהם לא נזקקו לו. גם הממצאים הארכיאולוגים דלים ביותר מפני שאנשים אלו כמעט שלא בנו דבר. אמנם, יש כמובן השערות מאין באו. יש הטוענים שהם באו מאסיה התיכונית, כמו ההונים, שהיו נוודים וכובשים, שנודעו באכזריותם. יש שחושבים שההונגרים הם צאצאי ההונים היחידים שנותרו באירופה, מפני שההונגרים אינם סלווים, על פי שפתם, והם לא גרמנים-גותים. אלא שיש בעיה בהשערה זו משום שעל פי התאורים היו ההונים ממוצא מונגולי, כלומר, אסייתים, ואילו ההונגרים אינם מונגולים על פי תווי פניהם. יש הרבה תעלומות בתחום הזה. ושוב, אנו יודעים עליהם רק מפני שהרומאים כתבו ותארו את כיבושיהם ומלחמותיהם.

בזמן הכיבוש הרומאי נחלו השבטים הללו תבוסה. אך יש הבדל בין מלחמת כיבוש למלחמת הגנה. גבולות האמפריה הרומית היו עצומים. היה צריך להגן על שטחי ספרד וצרפת של היום, על חלק ניכר מגרמניה של היום ועל מחצית מאנגליה של היום. עד היום הזה ניכרים חומות הרומאים באנגליה. הם השליטו שם סדר רומאי ויסדו ערים מסודרות. לכבוש את השטח זו משימה די קלה אך להחזיק בו זו משימה קשה מאד. מה גם שהיחס שהפגינו הכובשים הרומאים כלפי השבטים המקומיים היה יחס של דיכוי ובוז, כאל יצורים נחותים ופראיים. רבים מבני ובנות השבטים, ביחוד הצעירים והחסונים, נתפסו ונשלחו לרומא כעבדים וכשפחות. כמובן שיחס כזה עורר התמרמרות ושנאה כלפי הרומאים, ואף גרם מפעם לפעם למרידות העבדים ברחבי האמפריה הרומית, ואף חיזק את המוטיבציה של שבטי הספר הכבושים להתמרד ולנקום ברומאים.

השבטים הללו קיבלו עליהם את הנצרות במקביל לקבלת הנצרות על ידי המדינה הרומית. כמובן, שלא כולם קיבלו אותה ולא בבת אחת היא התקבלה. הגאלים והגותים, שקיבלו את הנצרות, היו ותיקים יותר בקשריהם עם רומא. בתחילה הם היו בעלי בריתם של הרומאים, אך אחר כך גם הם לא עמדו בפיתוי ובלחץ העמים האחרים והחלו גם הם לנגוס באמפריה. הנצרות שהם קיבלו היתה שונה מן הנצרות המקורית. זו היתה דת קרובה מאד לאלילות. אפשר לראות את עקבות הדבר הזה גם היום בארצות נוצריות מובהקות, כמו ספרד. ספרד היתה כבושה על ידי וסט-גותים. רבים מן הספרדים הם נוצרים אדוקים עד היום, ועם זאת נצרותם כוללת מנהגים אליליים מובהקים רבים, מורשת העבר הטרום-נוצרי. כך היה גם באיטליה. איטליה לאחר כיבושה הפכה לבליל של עמים רבים ולא רק של צאצאי הלטינים הקדומים. על כן, בשלבים הראשונים הנצרות לא השפיעה רבות על השבטים שקיבלו אותה, לא מבחינה מוסרית ולא מבחינה תרבותית.

הנצרות מתחילה להיות גורם בעל משמעות באירופה החל מתקופתו של קרל הגדול במאה השמינית. למעשה, גם הוא לא ידע קרוא וכתוב, אך לפחות הוא ראה חשיבות בכך. על כן הוא איפשר ועודד הקמת מנזרים בהם ילמדו קרוא וכתוב. ריבוי המנזרים והשפעתם על הסביבה הקרובה, הענקת אדמות למנזרים וצמיתים שישבו על אותן אדמות, קירבת אנשי המנזר לשלטון, כל זה פיתח קשר משמעותי ביותר בין הכנסיה הנוצרית, כגורם תרבותי, לבין שלטון המלך. עד אז השפעת הנצרות היתה מזערית.

למעשה, השפעת הנצרות לא היתה גדולה, מבחינה תרבותית, גם על האמפריה הרומית. אנו רואים זאת ברור יותר בדוגמתה של האמפריה הביזנטית, משום שהיא האריכה מאות שנים לאחר קריסת האמפריה הרומית המערבית. אמנם, קיסר ביזנטיון ראה עצמו כאפוטרופוס של הנצרות, ואכן, ניבנו כנסיות והיתה כמורה, אך החוק הרומי, סדרי השלטון והממשל הטרום-נוצריים לא השתנו כמעט. ראוי לציין, שדווקא לגבי היהודים השינוי היה משמעותי יותר מפני שהכמרים גייסו את הקיסר ואת השלטון נגדם. ואכן פעמים רבות הם הצליחו, למרות שהקיסר דבק גם בחוק הרומי הטרום-נוצרי שעיגן זכויות מסויימות של האזרח והנתין. במצבים כאלה בלט הניגוד שבין נאמנותם של אנשי ממשל לדתם הנוצרית לבין נאמנותם לחוק האזרחי-הרומי, בכך שהם הגנו על היהודים, כאזרחים, מפני אנשי הכנסיה הנוצרית. אבל ברור שכפל הנאמנות יצר בעיות מורכבות ולא תמיד הפתרון היה לטובת היהודים, אף שהחוק היה לצידם. רק בשלב מאוחר יותר, מאות השנים האחרונות לקיומה של האמפריה הביזנטית, חלו שינויים משמעותיים במצב זה והשפעתה של הכנסיה התרחבה וחדרה לרבדי השלטון העמוקים. לאחר הקמת המנזרים וגיבוש כח פוליטי של אנשי הכנסיה, מכיוון שחלקם היו ביחסי קרבת משפחה עם השלטון המלוכני, רק אז השפיעה הכנסיה רבות והיתה בעלת כח שהלך וגדל, עד כי גדל לפעמים יותר מן הכח החילוני המלוכני.

נחזור אל הפרק הראשון של ימי הביניים - התקופה שקדמה להתהוות האיסלם. האמפריה הרומית המערבית מגיעה לסופה תחת כיבושים שונים ונשנים, הקיסר הרומי האחרון נרצח במאה השישית, והאמפריה המערבית מתפוררת. אז מתחיל תהליך רב-תהפוכות של נדידת השבטים השונים. על היהודים אין אנו יודעים דבר. הרומאים הבודדים שנותרו, או הכמרים שידעו לכתוב, לא מזכירים את היהודים בכתביהם. באירופה שוררת אנדרלמוסיה מוחלטת. התנגשות בלתי פוסקת בין שבטים שונים, עמים שונים, מנהגים שונים, לשונות שונות. עד להתייצבות הגבולות של השושלות העיקריות עוברות מאות שנים. גם ממקורות יהודיים בבבל - בתחום הממלכה הפרסית - אין לנו מידע על הקהילות היהודיות באירופה הנוצרית של אותה תקופה, בגלל הניתוק המדיני בין שני התחומים הגיאוגרפיים האלה. גם המרכז היהודי בארץ ישראל, שהיה בתחום השלטון הביזנטי, היה מנותק בדרך כלל מן השטחים הרומאיים הכבושים על ידי הברברים. בארץ ישראל ישנה כתיבה ויצירה יהודית חשובה מאד - הפיוט, למשל, נוצר בארץ ישראל. בבבל פורחת פעילות הלכתית של רבנן סבוראי וראשוני הגאונים. אך על מצב היהודים באירופה הברברית אין לנו אף ממצא ממשי. כך הוא המצב לא רק לגבי היהודים, אלא גם לגבי עמים אחרים. ההיסטוריונים הגרמנים, למשל, בסוף המאה ה19- והמאה ה20- עשו מאמצים אדירים כדי למצוא את שורשי האומה הגרמנית. הם לא מצאו חומר כתוב. נעשה נסיון לחקור את אגדות העם, אך אלו השערות רופפות מאד מבחינה עובדתית. הנוסחים המוקדמים ביותר של אגדות וסיפורים על מלכים וגיבורים הם כנראה מן המאה התשיעית ואילך. האומות האירופאיות המודרניות, כאומות מגובשות, מוכרות לנו, פחות או יותר, מן המאה העשירית. יש לציין, שנמצאו, אמנם, כמה מסמכים מן המאה השמינית המדווחים לנו על יחסי האדון עם נתיניו, ויתכן שהם מעידים על תהליכים שהיו רווחים גם לפני כתיבתם. בהם מסופר כיצד אדם נעשה לבעל אחוזה, למי הוא מצהיר נאמנות, מי נותן לו את האחוזה וכו'. אלו תעודות לחקר הפיאודליזם הראשוני באירופה, אך אין הן מרחיבות את הדיבור על כלל החיים.

רק לאחר שמתייצבים הגבולות המדיניים, ואף הנצרות, כדת, מתמסדת על ידי מנזרים שבהם התרכזו מורי הדת, ערכם של מסמכים כתובים עולה ונעשה יותר ויותר חיוני מבחינת התיפקוד המדיני והתרבותי באירופה. המלכים הברברים הופכים מתורבתים יותר. אמנם, חלק מהם לא יודעים עדיין לקרוא ולכתוב אך יש מישהו שכותב בשמם ויש מישהו שמקריא את צוויהם. הם נזקקים יותר ויותר לשרידי החוק הרומי כדי לגבות מיסים וכדי לקבוע מעמדות. מאותה תקופה ואילך אנו שומעים יותר ויותר גם על היהודים, מפני שישנם צווים מסודרים לגביהם: איזה מס לקחת מהם, מה להתיר להם ומה לאסור עליהם, להגן עליהם או לא.

יהודי המזרח
בבבל קמים מרכזי יהדות של רבנן סבוראי ושל הגאונים. הגאון הוא ראש הישיבה, בעל מעמד מוכר במסגרת הממלכה הפרסית, בה שלטו שושלת הססנידים. בתקופתם הרגישו היהודים בנוח יחסית, מעמדו של ראש הגולה היה מובטח כאחד האנשים החשובים בממלכה. אמנם, היו תקופות בהן היה מתח בין השלטון המרכזי לבין הקהילה היהודית. פעם אחת הכריז ראש הגולה על הקמת מדינה עצמאית בחלק קטן מארם נהריים, כמרד נגד השלטונות. המדינה התקיימה מספר שנים עד שהותז ראשו של ראש הגולה. כמובן שמאורע זה פגע במעמד המדיני של ראש הגולה, וממילא נפגע מעמדה של הקהילה היהודית בפן המדיני. המעמד הדתי והמשפטי נפגע פחות. היתה זו לא יותר מאשר אפיזודה היסטורית.

במצרים מצב היהודים היה קשה למדי, מכיוון שהיא היתה חלק מן האמפריה הביזנטית. באלכסנדריה, שהיתה המרכז היהודי הגדול, היתה מושרשת אנטישמיות עוד מן התקופה הרומית האלילית. יוספוס פלוויוס, למשל, ראה חובה לעצמו לכתוב חיבור כתגובה לאנטישמיות במצרים, בשם "נגד אפיון". אפיון היה תושב אלכסנדריה שכתב השמצות שונות על היהודים. לאחר שרוב אנשי אלכסנדריה קבלו את הנצרות, נמצא לאנטישמיות הזו בסיס אידיאולוגי ושלטוני רחב. הקהילה היהודית באלכסנדריה סבלה קשות, ועל כן הצטמצמה וירדה מאד במספר חבריה. רבים נמלטו לרחבי האמפריה הפרסית.

גזירות הנוצרים בארץ ישראל וברחבי האמפריה הרומית הביזנטית הביאו יהודים רבים לרחבי הממלכה הפרסית ובעיקר לבבל. מלבד זאת, ארץ ישראל עוברת טלטלות של התנגשות בין שתי האמפריות, הביזנטית והפרסית. הביזנטים ממשיכים במדיניות האנטי-יהודית עוד מימי מרד בר כוכבא, כלומר, איסור חמור על היהודים לחיות בירושלים, ולעיתים אף לבקר בה, לחץ ונגישות על האוכלוסיה היהודית בכל הארץ על ידי הטלת מיסים מיוחדים. למרות כל הבעיות האלה, עולה מממצאי הארכיאולוגיה של בתי קבורה ובתי כנסת, שהגליל עדיין מאוכלס באופן צפוף למדי על ידי יהודים שמעבדים את האדמות. מדובר על ישוב יהודי שבוודאי מנה מאות אלפים. קשה לאמוד את המספרים במדויק.

לקראת סוף התקופה הביזנטית, כאשר ארץ ישראל עוברת מיד ליד, מן הביזנטים אל הפרסים ולהיפך, ניתנת לנו אפשרות מסויימת לאמוד את עוצמת האוכלוסיה היהודית מבחינה כמותית. בתחילת המאה השביעית מנסים הפרסים לכבוש את ארץ ישראל מידי הביזאנטים. ביודעם את מצבם הרע של היהודים, שסבלו נגישות קשות, הם מבטיחים ליהודים שיחזירו אותם לירושלים ויאפשרו התיישבות יהודית בה. אז קם יהודי מן העיר טבריה, ששמו, כנראה, היה בנימין, ומצליח לארגן סיוע צבאי לחילות פרס כדי שיכבשו את ארץ ישראל. לא ברור מספר החיילים שהיה באותו חיל יהודי מתנדב, אך מדובר על סיוע משמעותי. יש אומרים שמספרם הגיע עד לכעשרים אלף חיילים מתנדבים. פירושו של דבר שהיה בגליל ישוב יהודי משמעותי. אכן, הפרסים הצליחו לכבוש את ארץ ישראל ואת ירושלים. הם עשו שמות באוכלוסיה הנוצרית ששהתה בירושלים. עדויות אלו נמצאות גם בכתביהם של הנוצרים. אגב, כתבי הנוצרים מאשימים כמובן את היהודים בכך. הם טוענים שהיהודים והפרסים נקמו קשות בנוצרים שגרו בירושלים, גרשו והרגו בהם. ואמנם, הפרסים אפשרו התיישבות מסויימת בירושלים, אך לא קיימו את כל הבטחותיהם. אלא שהכיבוש הפרסי לא ארך שנים רבות, והביזאנטים שבים וכובשים את ארץ ישראל ועורכים פוגרום איום ביהודי ירושלים כנקמה על הריגת הנוצרים. אותו בנימין, על פי עדויות מסויימות, התנצר בלחץ העינויים.


^ 1. ראוי לציין, שהאמפריה הרומית המזרחית - האמפריה הביזנטית - נשארה על כנה כמעט אלף שנים נוספות עד לכיבוש התורכי במאה החמש-עשרה.

את המידע הדפסתי באמצעות אתר yeshiva.org.il