יש דברים העומדים ברומו של עולם ובני אדם מזלזלים בהם ואחד מהם הוא מידת "הכרת הטוב", שאדם המקבל טובה, עזרה, סיוע וכדומה מזולתו, ולאחר מכן לא זו בלבד שהוא מתכחש לטובה שקבל אלא פעמים אף משלם רעה תחת טובה לנותן הטובה, אז לא רק שאינו מכיר טובה אלא שהוא כפוי טובה. מי לנו גדול מאדם הראשון שהיה יציר כפיו של הקב"ה (זהר) ואפילו הוא נכשל בכפיות טובה כשאמר לקב"ה (בראשית ג יב): "האשה אשר נתתה עמדי". כמו כן דור-המדבר שהיה דור דעה אף הוא לקה בכפיות טובה כשאמר (במדבר כא ה) על המן: "ונפשנו קצה בלחם הקלוקל" (עיין ע"ז ה ב). על כן כדי לחנך את עם ישראל לרכוש את המידה החשובה הזו נצטווינו בכמה מצוות שתכליתן להשריש באדם את מדת הכרת הטוב.
וכך מסביר ספר החינוך את מצות כיבוד אב ואם: " משרשי מצווה זו, שראוי לו לאדם שיכיר ויגמול חסד למי שעשה עמו טובה, ולא יהיה נבל ומתנכר וכפוי טובה שזו מדה רעה ומאוסה בתכלית לפני אלוקים ואנשים. שייתן אל לבו כי האב והאם הם סיבת היותו בעולם, ועל כן באמת ראוי לו לעשות להם כל כבוד וכל תועלת שיוכל, כי הם הביאוהו לעולם, גם יגעו בו כמה יגיעות בקטנותו.
וכשיקבע זאת המידה בנפשו יעלה ממנה להכיר טובת הא־ל ברוך הוא שהוא סיבתו וסיבת כל אבותיו עד אדם הראשון, ושהוציאו לאוויר העולם וסיפק צרכו כל ימיו והעמידו על מתכונתו ושלמות אבריו, ונתן בו נפש יודעת ומשכלת, שאילולי הנפש שחננו הא־ל יהיה כסוס כפרד אין הבין, ויעריך במחשבתו כמה וכמה ראוי לו להיזהר בעבודתו ברוך הוא ". מדברי ספר החינוך מבואר שכפיות הטובה המתחילה בין בני אדם היא יכולה להביא לבסוף גם לכפיות טובה של האדם כלפי בורא עולם.

משה רבנו משמש דוגמא אישית להכרת הטוב, רואים אנו זאת כשהקב"ה מבקש למנותו מנהיג במצרים במקום אהרן אחיו הוא מסרב, בטענה שהתפקיד מגיע לאהרן שיש לו זכות ראשונים כשהתמסר לעמו במצרים וסבל עמם והנהיגם שם בשנות הרעה, ורק לאחר שהקב"ה אמר למשה שלא רק שאהרן מסכים לחילופי המשמרות אלא "וראך ושמח בלבבו", רק אז התרצה משה. במידה זו ממשיך משה גם כשאינו מלקה את מי היאור במכת דם מפני שהיאור הצילו, ולא את עפר הארץ במכת הכינים מפני שהארץ עזרה לו להטמין את המצרי בחול. התנהגות הפוכה משל משה מוצאים אנו אצל בני ישראל בימי גדעון, שהם "לא עשו חסד עם בית ירובעל גדעון ככל הטובה אשר עשה עם ישראל" ועל כך אומר להם יותם בנו של גדעון: "ואם טובה עשיתם עם ירובעל ועם ביתו ואם כגמול ידיו עשיתם לו? אשר נלחם אבי עליכם וישלך את נפשו מנגד ויצל אתכם, ואתם קמתם על בית אבי". וסופה של כפיות הטובה שהביאה הרס הדדי של השותפים בכפיות הטובה, עד שלבסוף נלקחה מהם ההנהגה שנטלו שלא בדין (עיין שופטים פרק ט).

על רקע הדברים הללו נוכל להבין מדוע הקדימה התורה לפרשת הבאת הביכורים את הכתוב: "והיה כי תבוא אל הארץ", שעל כך אמרו במדרש: "עשה מצוה האמורה בענין שבשכרה תכנס לארץ" (ספרי), מה יש במצות הביכורים שבשכרה נכנסים ישראל לארץ? תכלית מצות הבאת הביכורים היא הכרת הטובה, אמנם האדם עמל רבות עד שזכה בפרי יגיעו, אבל לא היה זוכה לכל מה שיש לו ללא מתנת שמים, על כן לפני בואו ליהנות מפרי עמלו עליו לקחת מראשית פרי האדמה ולהביאו אל המקום אשר יבחר ה', ושם להודיע שכל הטוב שיש לו מקורו מריבון העולם שהוציאו מבית עבדים ונתן לו את הארץ הזאת, ארץ זבת חלב ודבש, ועל כן את ראשית פרי האדמה הוא מעלה לבית ה', להודות ולהכיר טובה לבורא עולם. כי רק חברה שאנשיה יודעים להכיר טובה איש לזולתו, לזכור ולהעריך את זכויות הראשונים של החבר, ולקיים את הכתוב: "איש את אחיו יעזרו ולאחיו יאמר חזק", רק עם חברה כזו מובטחים ישראל שיכנסו לארץ ויצליחו בישיבתה בה.

פרי האדמה אשר נתת לי
לכתחילה לא קבעה התורה מסגרת או צורה מסוימת שבה יחיה האדם חיי תורה ומצוות, לא סביבה עירונית, לא חקלאית ולא סביבה אחרת. יש המסבירים כי משום כך ניתנה התורה במדבר, כדי שלא לקשור את קבלת התורה למשטר חיים כלשהו (עיין פרק כו בתפארת ישראל למהר"ל מפראג). כי את התורה יש לקיים בכל מקום ובכל זמן, בכל מסגרת או צורת חיים. ואעפ"כ גם אם אין אמירה מפורשת היכן יש לחיות חיי תורה, לא נוכל לכחד שמהתרשמות ממצוות רבות שבתורה נראה שהתורה מעדיפה את חיי החקלאות ועבודת האדמה בחיי היהודי בארץ ישראל, והביטוי לכך הוא ריבוי מצוות התלויות בארץ. ובמיוחד הדבר בולט במצוות הבאת הביכורים, שלקיים אותה יכול רק אדם שיש לו קרקע, ועל כך הוא אומר: "ועתה הנה הבאתי את ראשית פרי האדמה אשר נתתה לי ה'". בספרו עין איה (ביכורים אות כז) מפרש הראי"ה קוק את הייחוד של חיי עבודת האדמה בחברה היהודית בארץ ישראל וכך הוא כותב: בנוהג שבעולם אנו רואים שחברה העוסקת בעבודת האדמה בלבד, שאנשיה הקשורים לנחלתם ורוב שעות היום עסוקים הם במשק החקלאי שלהם הם מנותקים מהחברה הסובבת אותם, הסגירות הזו יכולה לנוון את התפתחותו המדעית והחברתית של החקלאי. ואילו מי שעוסק במסחר וחרושת, המנהל משא ומתן עם האחרים, המעורבות החברתית שלו בנוסף לתועלת הכלכלית היא מחזקת את האגד החברתי הנוצר במפגש ההדדי שבין הסוחרים הצריכים זה לזה, ואגב עיסוקו הכלכלי הוא רוכש מיתר האומות שהוא בא במגע עמם גם השכלה של ידיעות וחידושים, שכל אלו מפתחים את האדם והחברה.
ומוסיף שם הראי"ה וכותב: לפי הנוהג בעולם לכאורה עם ישראל, שתכליתו להיות עם חכם ונבון, היה צריך להיות דווקא עם אשר עוסק בחרושת ומסחר, שיהיה נושא ונותן עם עמים רבים, שכל אלו יסייעו לו לרכוש ידע והשכלה. אבל בעם ישראל אנו מוצאים שרצונו של הקב"ה היה שיהיה עיקר עיסוקו של עם ישראל דווקא בעבודת האדמה, שיהיה עם הנהנה וניזון מטוב ארצו, איש תחת גפנו ואיש תחת תאנתו, מה שיבטיח לו להיות עם נטוע על אדמתו, ושלא יעסוק במסחר וקנין, עיסוק שיגרום לו להתפזר בעמים ולהיות מושפע מתרבותם, השפעה שבדרך כלל היא לטובה ולעם ישראל היא לרועץ. אלא שאז יש לחשוש שההסתגרות החקלאית הזו תביא לניוונו של העם, מדוע התורה לא חששה לכך? ההסבר הוא מפני שיש בעם הזה כוח מיוחד, המאפשר לו להשתכלל ולהתפתח מתוך עצמו מבלי הצורך לקלוט רוחות מן החוץ. (ואולי הכוח הזה מסביר לנו את העובדה שבמשך מאות שנים בגלות, למרות שאומות העולם אילצו אותנו לחיות בגטאות, והגויים סגרו בפנינו את מוסדות ההשכלה, למרות כל זאת צמחו מתוך עם ישראל בכל התקופות גאונים לא רק בתורה אלא בכל תחומי החיים).
את השילוב של חיי עבודת אדמה עם התפתחות רוחנית, מוצא הראי"ה קוק במצות הבאת הביכורים . במשנה מובא: "כיצד מעלין את הביכורים? כל העיירות שבמעמד מתכנסות לעירו של מעמד ולנין ברחובה של עיר". הביכורים הם הביטוי לחיבה הגדולה שיש בישראל לעבודת האדמה, שאנו מביאים למקדש את ראשית פרי האדמה, להורות שתרבותו של העם תגדל דווקא בהיות ישראל עם לבדד החי מעמל אדמתו ואינו זקוק להתפתחותו ללמוד מדרכי הגויים. הסיבה היא כי הכוח המאחד בישראל אינו הכלכלי אלא דווקא הרוחני, ולכן מביאי הביכורים, קודם בואם למקדש, אינם מתכנסים בעיר המחוז ששם השווקים והמרכז המסחרי, אלא דווקא בעיר של מעמד, שנקבעה לפי החלוקה של עם ישראל בבית המקדש, שנחלקו לעשרים וארבעה מעמדות כנגד עשרים וארבע משמרות הכהנים בבית המקדש, וכל העיירות של מעמד מתכנסות דווקא בעיר של מעמד, להורות שהמסגרת החברתית המאחדת את החברה הישראלית היא הקשורה לבית המקדש. ומפני סיבה זו גם לא היו נכנסים לבתים אלא לנים ברחובה של עיר, כדי להורות בזה את חיבתם לחיי הטבע המצויה בעבודת האדמה. ומוסיף שם הראי"ה : אשרי העם שבורר לו חיי תום טבעיים, המצילים אותו מהתדרדרות של פראי אדם, ויחד עם זאת אינם פוגעים ברמתו התרבותית של העם, להיות בעל דעה רמה וזכה עד מאוד, כי עם ישראל מפתח את החמודות הקדושות הגנוזות בקרבו לא מכוחות זרים, אלא מתוך תוכו, מכוחו העצמי הגדול.