עבודת אלול היא עבודת התשובה. חלק מרכזי בעבודה זו תופס הוידוי. בפרט לדעת הרמב"ם שכלל את הוידוי בהגדרת מצוות התשובה:

" כל מצות שבתורה, בין עשה בין לא תעשה, אם עבר אדם על אחת מהן, בין בזדון בין בשגגה, כשיעשה תשובה וישוב מחטאו חייב להתוודות לפני האל ברוך הוא, שנאמר: "איש או אשה כי יעשו וגו' והתודו את חטאתם אשר עשו" (-ז), זה וידוי דברים. וידוי זה מצות עשה. כיצד מתוודין? אומר: 'אנא ה' חטאתי עויתי פשעתי לפניך ועשיתי כך וכך הרי נחמתי ובושתי במעשי ולעולם איני חוזר לדבר זה' וזהו עיקרו של וידוי וכל המרבה להתוודות ומאריך בעניין זה הרי זה משובח" (הלכות תשובה א.א).

הוידוי הוא בעצם הזכרת מעשינו הרעים בפה. בעצם סוג של עימות ועמידה אל מול החטא, לא במחשבה בלבד אלא במציאות. החטא הופך ל"חטא מדובר" ונוכחי.

אבל, אם: "כל המרבה להתוודות ומאריך בעניין זה – כלומר בפירוט החטאים - הרי זה משובח". אזי, עבודת הוידוי היא בעצם חפירה ברוע שלנו? מעין "ועדת חקירה לחיפוש חטאים"?

התשובה היא שאנחנו אולי לא שמים לב, אבל לוידוי יש שני צדדים. אכן אנו "מחפשים את הרע" אבל ברגע שהגינו אותו בפינו – בעצם "הקאנו" אותו החוצה וכדברי הרב הוטנר : "הוצאת החטא מן ההעלם שבנפש, אל הגילוי של הפה, נידון הוא כבירור הרע מן התערובת והעמדתו בפני עצמו".

בימים כתיקונם, יש בידינו מצוות וידוי נוספת, המקדימה את וידוי התשובה של חודש אלול – וידוי המעשרות. נאמר בפרשתנו: " כי תכלה לעשר את כל מעשר תבואתך בשנה השלישת שנת המעשר ונתתה ללוי לגר ליתום ולאלמנה ואכלו בשעריך ושבעו. ואמרת לפני ה' אלהיך בערתי הקדש מן הבית וגם נתתיו ללוי ולגר ליתום ולאלמנה ככל מצותך אשר צויתני לא עברתי ממצותיך ולא שכחתי. לא אכלתי באני ממנו ולא בערתי ממנו בטמא ולא נתתי ממנו למת שמעתי בקול ה' אלהי עשיתי ככל אשר צויתני. השקיפה ממעון קדשך מן השמים וברך את עמך את ישראל ואת האדמה אשר נתתה לנו כאשר נשבעת לאבתינו ארץ זבת חלב ודבש".

בתקופת הקיץ, קץ הקטיף. סוף מילוי החובות שיש לעובד האדמה כלפי העניים, הלווים, הכהנים.

האדם נדרש לומר, להנכיח ולבטא דווקא עניין אחר, את רצונו ומעשיו הטובים. "לא עברתי ממצותיך ולא שכחתי" – טרדת היום יום לא השכיחה ממני את מצוותיך, אוזניי, למרות כל הרעש, עדיין שומעות בקול ה' אלהי - עשיתי ככל אשר צויתני.

וידוי המעשרות מבסס את הטוב שבנו, מעודד אותנו לדבוק בטוב ולאהוב אותו. דווקא מתוך כך, מתוך בהירות הוודאות ברצוננו הטוב, אנו יכולים לגשת "לנקות את האורוות" בשמחה, רק כדי להבריק את הטוב הזה ולעשות אותו טוב יותר.