ראש דבר, כדי לראות את התמונה השלמה, נתאר באופן כללי את תמונת הקשר בין המועדים לתהליך תיקון חטא אדם הראשון והשיבה לגן עדן, ואת הנקודות המרכזיות המהוות לה בסיס בפשוטו של מקרא. לאחר מכן נפרט תמונה זו, נדון במשמעות הפרטים הכלולים בה, ונבסס אותה עוד.
פרשת החטא מתחילה בתיאורו של הנחש "וְהַנָּחָשׁ הָיָה עָרוּם מִכֹּל חַיַּת הַשָּׂדֶה". הפעם הבאה בה מופיע הנחש בתורה היא באות המטה והנחש, כלומר בפתח התהליך שהסתיים בחג הפסח. כפי שנראה בהמשך, השחרור משעבוד מצרים מהווה גם שחרור מהתלות בנחש, אשר הובילה לחטא.
בשלב הבא מתוארת שיחה בין הנחש לאשה, שהמאפיין הבולט בה הוא התעלמות מכך שה' הוא זה שנתן לאדם את עצי הגן וציווה עליו לאכול מהם: "... וַיֹּאמֶר אֶל הָאִשָּׁה אַף כִּי אָמַר אֱלֹהִים לֹא תֹאכְלוּ מִכֹּל עֵץ הַגָּן, וַתֹּאמֶר הָאִשָּׁה אֶל הַנָּחָשׁ מִפְּרִי עֵץ הַגָּן נֹאכֵל". חג השבועות מתקן באופן ישיר עניין זה, שכן מצוותו המיוחדת היא הבאת מנחת החיטים, המבטאת את ההכרה בכך שה' הוא זה שנתן לאדם את הצומח, ואת ההכרה בכך שחיי האדם אינם סתמיים אלא הם חיי שליחות ויעוד.
לאחר מכן עומדת האשה בפני השאלה למי להאמין – לה' שאמר כי האכילה מעץ הדעת תביא למוות, או לנחש שטוען "לֹא מוֹת תְּמֻתוּן", ושה' פועל מתוך אינטרס אישי? התיקון לכך הוא בהמלכת ה', המתבטאת בתרועה בראש השנה. זאת ועוד, הנושא בו טען הנחש שה' אינו דובר אמת הוא שאלת החיים והמוות, וגם עניינה של פעולת הזיכרון הא-להית הוא השפעת חיים על רקע של אפשרות למוות, כפי שנראה בהמשך.
מה שמאפשר לאשה להכריע בשאלת האמון אינו שיקול דעת ענייני אלא התעוררות החושים וכוחות הנפש: "וַתֵּרֶא הָאִשָּׁה כִּי טוֹב הָעֵץ לְמַאֲכָל וְכִי תַאֲוָה הוּא לָעֵינַיִם וְנֶחְמָד הָעֵץ לְהַשְׂכִּיל", והחטא מסתיים בתיאור האכילה עצמה: "וַתִּקַּח מִפִּרְיוֹ וַתֹּאכַל, וַתִּתֵּן גַּם לְאִישָׁהּ עִמָּהּ וַיֹּאכַל". נראה שהטלת הספק על ידי הנחש עוררה את חושיה של האשה, והתעוררות זו הביאה אותה לחטא המעשי. כדי לתקן זאת, אנו מענים ביום הכיפורים את הנפש ונמנעים מאכילה ושתיה. כמו כן, לאחר החטא התכחש האדם לאחריותו אליו, ועל כן ביום הכיפורים אנו מתוודים. לבסוף, לאחר הכחשת החטא נאמר "וַיַּעַשׂ ה' אֱלֹהִים לְאָדָם וּלְאִשְׁתּוֹ כָּתְנוֹת עוֹר וַיַּלְבִּשֵׁם", ויום הכיפורים הוא המועד היחיד בו מהווה הלבוש עניין מרכזי. פעולת הכפרה עצמה דומה לפעולת ההלבשה, שכן עניין שתי הפעולות הוא כיסוי של תוצאות החטא. נרחיב במשמעות הדבר בהמשך.
לאחר הכחשת האדם את אחריותו לחטא מתוארות הקללות שנבעו מהחטא, והתבוננות בחיים המתוארים בחג הסוכות מלמדת שבחג הסוכות קללות אלו בטלו, והאדם חוזר למציאות המתוקנת שקדמה לחטא. ראשית, תוצאה מרכזית של החטא היא העיצבון: "הַרְבָּה אַרְבֶּה עִצְּבוֹנֵךְ וְהֵרֹנֵךְ, בְּעֶצֶב תֵּלְדִי בָנִים... אֲרוּרָה הָאֲדָמָה בַּעֲבוּרֶךָ בְּעִצָּבוֹן תֹּאכֲלֶנָּה כֹּל יְמֵי חַיֶּיךָ", ואילו סוכות מאופיין בשמחה רבה: "שִׁבְעַת יָמִים תָּחֹג לַֽה' אֱלֹהֶיךָ בַּמָּקוֹם אֲשֶׁר יִבְחַר ה' כִּי יְבָֽרֶכְךָ ה' אֱלֹהֶיךָ בְּכֹל תְּבוּאָֽתְךָ וּבְכֹל מַֽעֲשֵׂה יָדֶיךָ וְהָיִיתָ אַךְ שָׂמֵֽחַ" (פרשת ראה); שנית, השמחה קשורה לכך שסוכות הוא חג האסיף, בו האדם שמח במעשה ידיו ובתבואה שהצמיח, וזאת בניגוד למציאות המקוללת שבה האדם עמל ואילו האדמה מצמיחה קוץ ודרדר, ובסופו של דבר האדם אינו אוכל ממעשה ידיו אלא אוכל מעשב השדה, כבעל חיים. מצוות ארבעת המינים מבטאת יותר מכל את שמחת האדם בברכת היבול. כמו כן, כפי שנראה בהמשך, ממקומות רבים עולה כי מרחב הסוכה מקביל לגן עדן.
שמיני עצרת הוא המפגש עם המדרגה העתידית, אליה היה האדם מיועד אילו לא חטא. מדרגה זו כוללת את האכילה מעץ החיים, ומתבטאת הן במספר שמונה והן באופי היום 'עצרת', הדומה לאופיו של יום השבת.
כאמור, בחג הסוכות סרה קללת החטא, וכך האדם שב למדרגת החיים של גן עדן. ניתן לראות כי בשני הרגלים הקודמים – פסח ושבועות – מתרחשים השלבים הראשונים של שיבה זו: יציאת מצרים מוגדרת בתורה כגירוש וכשילוח, פעולות המוזכרות לראשונה בגלות האדם מגן עדן. כיון ששורש הגלויות הוא בגלות מגן עדן, לשון משותפת זו רומזת לכך שהשילוח ממצרים מתחיל את התהליך ההפוך לשילוח מגן עדן. כמו כן, יציאת מצרים מתוארת בתורה כהכנה לארץ ישראל, וארץ ישראל היא מקומו הרוחני של גן עדן, כנרמז במקומות רבים בתורה. מטרה זו של היציאה מתממשת בחג השבועות, המקושר בתורה לביאה לארץ ישראל (על ההבדל בין חג השבועות לחג הסוכות מבחינת השיבה לארץ ישראל נעמוד בהמשך).
בששת הפרקים הבאים נרחיב ביחס לכל אחד מהשלבים בדרך השיבה לגן, החל מחג הפסח בו האדם השתחרר משעבוד הנחש, ועד לשמיני עצרת בו הוא יכול ליהנות מעץ החיים.