בית המדרש

  • פרשת שבוע ותנ"ך
  • וילך
לחץ להקדשת שיעור זה
שיחת מוצ"ש פרשת וילך תש"פ

דרשת שבת שובה התש"פ

התשובה מעלה את השכינה. תשובה מיראה ותשובה מאהבה. צריך לימוד זכות ועין טובה על כולם, כולל המנהיגים.

undefined

הרה"ג זלמן ברוך מלמד שליט"א

ו' תשרי תש"פ
8 דק' קריאה 49 דק' צפיה
על ראשו של אדם שורה שכינה
הזוהר בפרשת נשא שואל: מי שהרע לעולם בחטאיו - למה מועילה לו תשובה, כמו שכתוב "איש או אשה כי יעשו מכל חטאות האדם וכו' והתוודו על חטאתם"? הוא משיב על כך, אבל כדי להבין את תשובתו עלינו להקדים הקדמה. כל אדם מישראל שורה על ראשו שכינה, "על ראשי שכינת אל". הזוהר בפרשת בלק אומר על הפסוק "החכם עיניו בראשו" וכי באיזה מקום עיניו של כל אדם, לא בראשו? אלא החכם יודע להסתכל על מה ששורה על ראשו, השכינה שורה על ראשו. על כן אמרו שאדם אל ילך בגילוי ראש ד' אמות כי השכינה על ראשו, אלו דברי הזהר.
השכינה היא הנשמה האלוקית ששורה על האדם, שמהותה דבקות בד' ביראה ובאהבה, שיוצאות אל הפועל בתורה ובמצוות. כמו ששורה השכינה על האדם היחיד, כך שורה השכינה הכללית בעולם, ומקום השראת השכינה הוא בבית המקדש. השכינה היא הופעה אלוקית, היא הופעת שמו ית'. העולם הזה נברא בשמו ית', העולם הזה נברא באות ה' של שמו, כמו שאמרו חז"ל אלה תולדות השמים והארץ בהבראם - בה' בראם.
"אלה תולדות השמיים והארץ בהבראם – בה' בראם" 1 , באות האחרונה של שם ה-ו-י-ה. האותיות הראשונות של שם ד' מרמזות על המציאות האלוקית העליונה ממעל לעולם, והאות האחרונה ממנה נשתלשל העולם. היא מקור הקיום של העולם, והיא השכינה השורה בעולם. כאשר ישראל חוטאים, חס וחלילה, הם מרחיקים את השכינה ממקורה, הם מרחיקים את האות האחרונה של שמו יתברך, ופוגמים בשמו. כאשר ישראל שבים בתשובה הם מחזירים את האות האחרונה, את הה"א, מחברים אותה אל האותיות הראשונות, ושמו נעשה שלם. וכך רמזו: תשובה - תשוב-ה', להשיב את הה"א של שמו למקומה, וזה מה שאומר הפסוק: "ואעשה למען שמי" 2 , וזה שנאמר: "ושבת עד ד' אלקיך" 3 , כלומר עד שמו יתברך.

ישראל שהם מרכז הבריאה, שורה עליהם השכינה, וכן כל אדם מישראל שורה השכינה עליו, ושם ד' מופיע בו. אות ה' משמו יתברך היא המופיעה בו ומקיימת אותו. אות ה' היא הנשמה האלוקית שמעליו ובתוכו. "ויפח באפיו נשמת חיים ויהי האדם לנפש חיה" 4 . ואומר הזוהר 'מאן דנפח מתוכיה נפח'. ולפי ביאור המקובלים, הנפיחה הזו לא הייתה חד פעמית, אלא כל הזמן הקב"ה מחייה את האדם ואת העולם. כל הזמן כביכול ה' מנשים את האדם ומחיה אותו. זרם נשמתי אלוקי נמשך מהמקור האלוקי אל האדם, מחיה אותו ומקדש אותו בקדושה עליונה, בקדושת ישראל, בקדושה אלוקית.

הנשמה המחיה את האדם, ככתוב "ויפח באפיו נשמת חיים", היא כוח החיים המופיע בנשימה. 'נשמה' מלשון 'נשימה', אדם נושם הוא אדם חי. והנשימה היא הבל-אויר היוצא ונכנס בגוף. ההבל הזה הוא הבל גשמי, אך מכיל בתוכו תוכן רוחני, כמו שאומר הפסוק: 'ויהי האדם לנפש חיה', ומתרגם התרגום: "לרוח ממללא", כלומר לרוח מדברת. ההבל הזה של הנשימה הוא גם הכוח של הדיבור, הוא שורש הדיבור. ההבל עובר דרך מיתרי הקול ודרך חמשת מוצאות הפה, וכך אדם מדבר. הדיבור הוא כלי הביטוי של המחשבה, של התוכן הרוחני באדם, של הנשמה האלוקית שבו. נמצא כי כוח החיים, הנשימה - הנשמה, הוא הוא גם כוח הדיבור, הכוח הרוחני האלוקי של האדם. כלומר כאשר הקב"ה נפח באדם נשמת חיים, יש בה כוח כפול חיצוני ופנימי, כוח החיים הטבעי וכוח החיים הרוחני האלוקי.

כשאדם עושה רצון ד' השכינה שהיא אות ה' אחרונה של שמו ית' מתגלה בו. ושמו יתברך מתגלה בשלמות ע"י האדם. אך כאשר אדם חוטא הוא כורת את עצמו ממקור נשמתו, מד' יתברך, ככתוב: "עוונותיכם היו מבדילים ביניכם ובין אלוקיכם". והשכינה, הנשמה האלוקית שבתוכו, יורדת בבחינת גלות. כמו כן, כשעם ישראל חוטא הוא יוצא לגלות והשכינה גולה עמו. כמו שאמרו חז"ל: "כל מקום שגלו ישראל שכינה עמהם".
לגלות השכינה יש צד חמור ואיום, לפגימת שם ד' יש משמעות נוראה. אולם, המציאות הזו שהשכינה לא עוזבת את ישראל, גם כאשר הם חוטאים והיא בגלות איתם, יש לזה גם מעלה עליונה. הזוהר בפרשת האזינו אומר: בכל מקום שגלו ישראל שכינה עמהם. הדבר נלמד ממה שנאמר: "ואף גם זאת בהיותם בארץ אויביהם", המלה "זאת" מיותרת, והכוונה לשכינה, שגם היא נמצאת איתם בארץ אויביהם. עוד אומר הזהר בפרשת האזינו: "הלה' תגמלו זאת" - האם זה הגמול על טוב ד' שאתם משלמים ל"זאת", שהיא השכינה שאתם גורמים לגלותה? זה מראה כמה חביבים ישראל על הקב"ה. משל למלך שכעס על בנו וגזר עליו להוציאו מביתו, והמלכה אמרה - או שהמלך מחזיר אותו או שהיא יוצאת עם בנה, ובשעה שרוצה המלך להשיב את המלכה הוא גם משיב את בנה. וזה מה שנאמר: "ושב ד' את שבותך", השכינה שבה עם ישראל מהגלות. ועוד נאמר: "רצית ד' ארצך שבת שבות יעקב" 5 .

נמצא שישנם שני צדדים לגלות השכינה: מצדנו, מצד ישראל - איום ונורא, שאנו עושים פירוד בשמו ית' וגורמים גלות לשכינה. ומצדו, מצד הקב"ה - חסד נפלא שהקב"ה לא עוזב אותנו גם בגלות.
ביאור העניין: השכינה היא הופעה אלוקית על ידי ישראל, המופיעים את שמו ית', הקוראים בשמו. כאשר ישראל חוטאים ח"ו ולא קוראים בשמו ית' בשלמות הופעת השכינה מצטמצמת, היא מכוסה והיא בגלות. התורה במחשכים, ישראל גולים והמצוות מתמעטות. אור השכינה הוא אור התורה והמצוות. אך לעולם השכינה נמצאת עם ישראל. כלומר, לעולם ישראל לא עוזבים את התורה מכל וכל. וכן כל יחיד ויחיד בישראל תמיד הוא מחובר לשכינה. לעולם נמצא בו אור של טוב של מצוות כל שהן. אם כן, החטאים הם צמצום הופעת השכינה והתשובה מחזירה את הופעת השכינה.
נמצא, שהחטא פוגם את האדם, בזה שהשכינה שעליו נפגמת, בזה שנפגם כביכול שמו יתברך. וכאשר שבים בתשובה, שמו ית' נעשה שלם. על כן התשובה לא רק מתקנת את האדם, אלא מתקנת כביכול את הופעת שמו.

איך האדם מתקן את החטא? אמרנו שהקב"ה ברא את העולם בה"א. אגב, הרי"ף מסביר שזו האות הקלה ביותר לביטוי, וזה מלמדנו שהקב"ה ברא את עולמו בקלות ובלי כל מאמץ. אפשר להעמיק ולהתבונן יותר: האות ה"א היא הבל בלבד - נשימה. ויפח באפיו נשמת חיים, זו האות ה"א שבה ברא הקב"ה את עולמו. זה הכוח האלוקי שבעולם המקיים את העולם, והוא נמשך ומתפשט באדם, ומופיע בכוח הדיבור. נמצא שכוח הנשימה, כוח ההבל היוצא מהאדם, הוא ההבל האלוקי שנפח ד' באדם, הוא הה"א של שמו יתברך. וכאשר אדם שב בתשובה ומתוודה בדברים, שנאמר: "קחו עמכם דברים ושובו אל ד'", הרי הוא לוקח את ההבל של פיו, שהוא הה"א, ומחבר אותו לד', ובזה הוא משלים את שם ד'. ומי שעושה תשובה הוא מביא גאולה. על ידי החטאים מורחקת האות ה"א, והשכינה גולה ובית המקדש חרב. וכאשר שבים בתשובה - מחברים את האות לשם ה', וזו הגאולה הפנימית, ובה תלוי בנין המקדש.
אם כן, נחזור כעת לתשובה שמשיב הזהר על השאלה: מי שהרע לעולם למה מועילה לו תשובה? הזהר משיב: מה שהחטא גורם הוא שהוא מצמצם וממעט את הופעת שמו ית' והתשובה מחזירה את הופעת שמו והכל תוקן.

הנשימה היא הפעולה הטבעית והקלה ביותר של האדם, ללא מאמץ, ללא עמל ויגיעה. ההבל של הנשימה הוא כוח החיים, והוא כוח הדיבור האלוקי. וכשם שבמצב הבריא אין צורך להתאמץ לנשום, כך במצב הרוחני הבריא אין צורך להתאמץ להוציא את הכוח האלוקי אל הפועל. החיים התורניים, לימוד התורה ומעשה המצוות, נעשים בטבעיות ללא עמל ללא יגיעה, אלא מתוך חבור פנימי לדבר ד'. הנשמה האלוקית חיה ומופיעה בטבעיותה.

זה ענינה של השבת, שבה אין עמל ויגיעה, בה יש נשמה יתירה אלוקית, כלומר בשבת מתגלה הנשמה בכל עליונותה, ועל כן אין עמל ויגיעה. וכאשר אדם מתרומם למדרגה עליונה הוא בבחינת שבת תמיד. התורה והמצוות נעשות מתוך חפץ פנימי טבעי, מתוך הארה נשמתית בריאה.

תשובה תתאה ותשובה עילאה
יש מדרגות בתשובה: יש תשובה מיראה, ויש תשובה מאהבה. יש תשובה תתאה, ויש תשובה עילאה. "אלה תולדות השמים והארץ בהבראם" - הה"א של "בהבראם" זעירא. ואמרנו, כי אמרו רבותינו ז"ל: "בה"א בראם". העולם נברא בה"א, אך הה"א הזו היא קטנה, היא האות האחרונה שבשם ד'. יש בשם ד' אות ה"א ראשונה, והה"א הזו גדולה. אולי היא הה"א הרמוזה בפרשת האזינו"ה לד' תגמלו זאת". ה"א זו היא רברבא, היא גדולה, היא העליונה. יש תשובה תתאה, שמשיבין את הה"א האחרונה לשמו יתברך, ויש תשובה עילאה, שמרוממים את הה"א העליונה הקודמת למקורה. יש מדרגות בתשובה. כאשר אדם שב ועוסק רק במצוות זו תשובה תתאה. כאשר אדם שב ועוסק בתורה ובמצוות באהבה וביראה זו תשובה עליונה.

יש תשובה שהיא בחינה של סור מרע, שאדם חוזר למצב שהיה לפני חטאו, זו תשובה מיראה. יש תשובה שאדם משתנה ועולה מעלה מעלה למקום גבוה יותר, מטפס ועולה, מטפס ועולה. התשובה מתגברת ומתגברת, היא לא נעצרת, היא מתפתחת ומשתלמת. זו תשובה מאהבה, ותשובה מאהבה שכזו מהפכת את הזדונות לזכויות, שהרי הנפילה והתשובה ממנה היא שהביאה למהפך ולעלייה. העלייה הזו היא נדחפת ומתגברת כתוצאה מהתשובה, התשובה מרבה עלייה וזכויות, ומה שגרם לכך, הוא החטא שחטא. החטא נהפך לזכות. זו תשובה שנובעת מהמקור היותר עליון שבנפש, מהבינה העליונה שהיא מקור התשובה. עיין באורות התשובה 6 : "מצד הבינה התשובה באה, וברום מעלה, הזדונות הווים לזכויות. ועליה חיה יחיה".

זו הייתה תשובתו של דוד שאמר: "וחטאתי נגדי תמיד", כלומר זכרון החטא עומד לנגדי ודוחף אותי כל הזמן לעלות להתקדם.

תשובה מאהבה נמשכת מהעומק הפנימי של הנשמה, מה'חלק אלו-ה' ממעל שבו, מההבל של הנפיחה, ועל כן המצוות אינן עול מכביד אלא אושר ועונג. התורה נעשית שעשוע - "לולא תורתך שעשועי". המשיכה לקיום המצוות, המשיכה לתורה, היא כמו צימאון בלתי מורווה. מים רבים לא יוכלו לכבות את האהבה. התורה והמצוות הם כמו אויר לנשימה, לא עמל ויגיעה.

ונראה לפרש כך את הפסוק "לולי תורתך שעשועי". לולי הפכה התורה לשעשועי, לולי שאהבתי לתורה ממלאה אותי, אילו עסקתי בתורה ללא אהבה, "אז אבדתי בעוניי", אזי הייתי צריך לתקן את חטאי בתעניות וסיגופים, בעינויים של צומות שלא היו נגמרים.

מספרת הגמרא: כשחלה ר' יוחנן בן זכאי, נכנסו תלמידיו לבקרו. כיון שראה אותם התחיל לבכות. אמרו לו תלמידיו: נר ישראל, עמוד הימיני, פטיש החזק, מפני מה אתה בוכה? אמר להם: אילו לפני מלך בשר ודם היו מוליכים אותי, שהיום כאן ומחר בקבר, שאם כועס עלי אין כעסו כעס עולם, ואם אוסרני אין איסורו עולם, ואם ממיתני אין מיתתו מיתת עולם ואני יכול לפייסו בדברים ולשחדו בממון, אעפ"כ הייתי בוכה. ועכשיו שמוליכים אותי לפני ממ"ה הקב"ה, שהוא חי וקיים לעולם ולעולמי עולמים, שאם כועס עלי כעסו כעס עולם, ואם אוסרני איסורו איסור עולם, ואם ממיתני מיתתו מיתת עולם, ואיני יכול לפייסו בדברים ולא לשחדו בממון, ולא עוד אלא שיש לפני שתי דרכים: אחת של גן עדן ואחת של גהנם, ואיני יודע באיזה דרך מוליכים אותי ולא אבכה?

למה רק כאשר ראה את תלמידיו התחיל לבכות? ראיתי מי שאמר, שהוא אמר לעצמו האם יצאתי ידי חובה ביחס הנכון לתלמידים? אף אני מרגיש צורך לומר לכם, בני הישיבה היקרים, אם חלילה גרמתי לכם צער או אי נעימות כי לא התייחסתי לבקשתכם כפי שציפיתם, דעו כי שגגה היא. בעבר היה מישהו שבא לתת לי שלום בליל שבת, כנהוג, והוא התרשם שאני כאילו התעלמתי ממנו, והוא נפגע ומאז התרחק ממני, ואני לא הבנתי מה קרה למה הוא התרחק, ואחר זמן התברר שהוא נפגע. כמובן שלא היתה לי כל כוונה לפגוע ח"ו.

עוד יש ללמוד שכל אדם נידון לפי מקומו והגדול נדרש ממנו לפי גדלותו ועל כן בכה ריב"ז. ומכאן לימוד לבני הישיבה.

ממשיכה הגמרא: אמרו לו: רבנו, ברכנו. אמר להם: יהי רצון שתהא מורא שמים עליכם כמורא בשר ודם. אמרו לו תלמידיו: עד כאן?! אמר להם: ולואי. תדעו כשאדם עובר עבירה, אומר שלא יראני אדם.
כלומר שתחושו בפועל תמיד את השגחת ד' ית'. כדברי רבי במשנה באבות: "דע מה למעלה ממך: עין רואה ואוזן שומעת וכל מעשיך בספר נכתבים". אפשר לבאר את המשנה לא רק כהדרכה לסור מרע כפי שמשמע מהלשון: "הסתכל בשלושה דברין ואין אתה בא לידי עבירה: דע מה למעלה ממך, עין רואה וכו'". אלא גם באופן של עשה טוב. דע, כי ד' אוהב אותך ותמיד חפץ בטובתך ושומר עליך. כל מעשה טוב שאתה עושה חביב עליו והוא כותב אותו, כמו שנאמר: "אז נדברו איש אל רעהו ויקשב ד', וישמע ויכתב בספר זכרון לפניו ליראי ד' ולחושבי שמו".
מצוה על כל אדם לכתוב ספר תורה. גם אם ירש ספר תורה מאבותיו, מצוה שיכתוב בעצמו בכתב ידו המיוחד לו, המבטא את אישיותו המיוחדת. האדם מצווה גם ללמוד את התורה ולקיים אותה ולהיות ספר תורה חי. "זה ספר תולדות אדם", כל אדם - חייו הם ספר החיים. בכל יום נכתב פרק בספר חייו ואם כולו קודש הוא ספר תורה שלם. ואם יש טעויות בספר - בשביל זה ניתנה מצות התשובה, שעל ידה אפשר לתקן ולהשלים. כל מעשיו לא רק נכתבים אלא גם מצולמים ומוקלטים ובכל שנה עוברים לפניו ית' מעשה איש ופקדתו ועלילות מצעדי גבר, מחשבות אדם ותחבולותיו ויצרי מעללי איש. "אשרי איש שלא ישכחך ובן אדם יתאמץ בך".




^ 1.רושלמי חגיגה פרק ב, הלכה א; בראשית רבה פרשה יב, י
^ 2.יחזקאל כ' י"ד
^ 3.דברים ד' ל'
^ 4.בראשית ב' ז'
^ 5.תהלים פ"ה ב'
^ 6.תחילת פרק י"א



את המידע הדפסתי באמצעות אתר yeshiva.org.il