הצלחת הנכדים – גדולת שמו של הסבא
הקדוש ברוך הוא מברך את אברהם אבינו בפרשתנו ומבטיח לו: "ואֶעשׂךָ לגוי גדול, וַאֲבָרֶכךָ, וַאֲגַדלה שְׁמֶךָ, וֶהיֵה ברכה". חז"ל מבארים לנו, כי ברכת-ה' זו רומזת לברכה הראשונה אותה אנו מברכים שלוש פעמים בכל יום בתפילת שמונה-עשרה, ובה אנו מזכירים את שלושת האבות – אברהם, יצחק ויעקב: 'ואעשך לגוי גדול' - זה שאומרים 'אלֹקי אברהם', 'ואברכך' - זה שאומרים 'אלֹקי יצחק', 'ואגדלה שמך' - זה שאומרים 'אלֹקי יעקב'.ושואלים חז"ל, אם במהלך הברכה אנו מזכירים את שלושת האבות – אברהם, יצחק ויעקב, מדוע אם כן אנו חותמים אותה דוקא בשמו של אברהם - 'ברוך... מגן אברהם'?אלא, שברכת-ה' לאברהם מסתיימת במילים 'והיה ברכה'. ה' אומר לאברהם, בסופו של דבר - הברכה מיוחסת לך, על שמך היא נקראת. על כן, גם בתפילת שמונה עשרה, חותמים את הברכה בשמך – 'מגן אברהם'. נכון ש'גוי גדול' – זו ברכה חשובה, 'ואברכך' – היא גם כן ברכה חשובה, אך 'ואגדלה שמך' – זו הברכה הגדולה ביותר! למה שאמורים אלוהי יעקב – זה הגדלת שמו של אברהם. כי אם אדם הוא תלמיד חכם ובנו גם כן תלמיד חכם – זו ברכה מעולה, אך גדולה היא ביותר כשנכדו גם הוא תלמיד חכם.כשיש שלושה דורות של תורה, מתקיימים דברי חז"ל: "כל שהוא תלמיד חכם ובנו תלמיד חכם ובן-בנו תלמיד חכם – שוב אין תורה פוסקת מזרעו לעולם... ועל זה אף אמר רבי ירמיה: תורה - מחזרת על אכסניה שלה"

אברהם מחזיר בתשובה
אברהם אבינו היה בעל התשובה הראשון בעולם. הראשון שהתעורר מעצמו להכיר את הבורא יתברך שמו. אחרי שהוא הפך לבעל תשובה, הוא לא נח ולא שקט ואף טרח טרחה גדולה להשיב בתשובה את תרח אביו, שהיה עובד פסילים-אליליים בכל מאודו ('בן יהוידע', ב"ב טו עפ"י רבינו האר"י ז"ל, שער הפסוקים, איוב).אברהם אבינו לא מסתפק בהחזרתו בתשובה של אביו בלבד. הוא חפץ לתקן את כל העולם, במלכות שד"י, להפיץ את האמונה בבורא העולם. הוא אף מוצא כמה וכמה דרכים שעוזרים לו במשימה שנטל על עצמו. דרכים שתנועות התשובה משתמשות בהם עד היום..

האם אברהם כבש את הארץ?
שלושה שלבים בכיבוש. ראיה, הליכה, התיישבות.
אברהם אבינו רצה לכבוש את הארץ מיד לאחר שהובטחה לו. לא להמתין שיכבשו אותה בניו, כי מי יודע מה יהיה בעתיד, אולי יחטאו בניו ויקלקלו את זכות הירושה. הקב"ה נענה לבקשתו של אברהם, ומורה לו לכבוש את הארץ, אך לאו דווקא בדרכים המוכרות לנו, אלא - "קום הִתְהַלֵךְ בָאָרץ לְאֹרכה וּלרֹחבה כי לך אתננה" (יג יז). – התהלך בארץ וכך היא תהיה שלך. בעל 'אור החיים' הקדוש מסביר, כי יש כמה סוגי כיבוש מלבד הכיבוש במלחמה. יש כיבוש בראייה. יש גם כיבוש בהליכה, ויש כיבוש בהתיישבות. תהליך כיבוש הארץ על ידי אברהם נעשה בשלושת האמצעים הללו.
בתחילה אומר הקב"ה לאברהם: 'שא נא עיניך' – כבוש את הארץ בראייה. ובאמת, כבר בראייה זו 'נתלשה' כל הארץ והפכה לנחלתו של אברהם. זה השלב הראשון. אך שלב זה לא היה מספיק לאברהם, היה חשש בלבו שכיבוש של ראיה הוא לא מספיק. על כן מורה לו הקב"ה: "קום התהלך בה", ותזכה בה בהליכתך.
את העניין הזה, כי אפשר לקנות את הארץ בהליכה, רואים אנו אף בגמרא במסכת ב"ק שמלמדת אותנו על פי הכתוב בפרשתנו, שאם אדם הלך במקום מסויים בארץ – יש לו בכך קניין (ב"ב ק', מחלוקת חכמים ור' אליעזר). מסביר 'אור החיים' הקדוש, כי גם חכמים מודים בכך שעל ידי הראייה של אברהם כבר נעשה קניין וכי כל עניין הציווי 'קום והתהלך' – נאמר לאברהם משום חביבותו, כדי שתהיה הארץ נוחה להיכבש לפניו. אומר הרשב"ם כי המטרה היא לתת לבני ישראל מעמד של יורשים ולא שלל גזלנים, כך אף לא יהיה לשטן רשות לקטרג ולא פתחון פה לבעל מידת הדין.
למה הבטחה אחרי ההתנתקות מלוט?
כל זמן שהיה אברהם מלווה בלוט בן-משפחתו, הקב"ה לא אמר לו מילה בעניין ירושת הארץ. והנה הכתוב מסמיך את הבטחת הארץ לפרידתו של אברהם מלוט – "וַה' אמר אל אברם אחרי הִפָרֶד לוט מעִמו – שׂא נא עיניך וּראה מן המקום אשר אתה שם – צָפֹנָה וָנֶגְבָּה וָקֵדְמָה וָיָמָה" (יג, יד). הפסוק הזה נותן להבין כי יש משמעות רבה לעת בה נפרדו השניים. יש לפרידה הזאת קשר עמוק עם ההבטחה. התשובה היא כי כל זמן שהיו אברהם ולוט יחדיו, לא היה לאברהם זרע. לא היה לו בן ממשיך. ועל כן, במשך כל הזמן הזה – לוט ראה עצמו כממשיך דרכו של אברהם, מתוקף היותו שאר בשרו היחיד. אך לוט לא היה בחיר-ה' להמשכת שושלת אברהם בארץ המובטחת, ועל כן נראה שהקב"ה המתין לניתוק הזה.
הקב"ה ידע שאם לוט יהיה בשעת ההבטחה הזו כשעוד לא היה לאבהם יורש, יקפוץ לוט בראש ויראה עצמו כיורש ישיר של הארץ המובטחת. הקב"ה הוא היחיד שיודע כל הזמן שלאברהם עוד יהיה זרע, מכיוון שהוא רצה לתת לאברהם ולזרעו האמיתי את כל הארץ, 'לאורכה ולרוחבה' – הוא המתין לרגע בו אף אחד לא יפריע לאברהם לקבל את ההבטחה באמתותה, ללא כל שיקול זר.

העין הרעה של מתנגדי ארץ ישראל
עין טובה מול עין רעה
אברהם אבינו ניחן בכמה מידות טובות. מי שחפץ להיות מתלמידיו – צריך לנהוג בשלוש מידות עיקריות המצויות במידותיו הטובות של אברהם, שכך אמר התנא במסכת אבות - "כל מי שיש בידו שלֹשה דברים הללו – מתלמידיו של אברהם אבינו: עין טובה, ורוח נמוכה ונפש שפָלה" (ה, יט).
לוט, על אף שהיה קרוב-משפחה של אברהם אבינו, מחליט להיפרד ממנו וממידותיו. הוא הולך לגור בסדום ולקבל את חוקיה. הוא בוחר את המחנכים של סדום ועמורה כמורים לבנותיו. הוא מסכים להיות שופט בסדום ועמורה, על פי מערכת 'החוקים' שלהם. הוא בוחר ב"עין רעה, רוח גבוהה ונפש רחבה", מידות הפוכות מאלו של אברהם אבינו. מידות שלעולם לא ידעו שובע וסיפוק. אך דבר אחד לא ידע לוט, שהעין הרעה הזו משפיעה קודם כל על האדם עצמו.
עיני לוט - עיני תאווה
כשלוט מביט לעבר סדום, הוא מביט בעיניים מלאות בתאוה, כמי שלהוט אחר עריות, אחר ערוות הארץ. "וישׂא לוט את עיניו וירא את כֹל כִכר הירדן כי כֻלָה משקֶה, לפני שַׁחֵת ה' אֶת סְדֹם ואת עמֹרה - כגן ה', כארץ מצרים". – "כל הפסוק כֻלו, על שם עבירה נאמר"., אומר רבי יוחנן במסכת נזיר (כג). בדבריו הוא מראה, כי כל חלק בפסוק הזה – מרמז על פסוק אחר המתאר מציאות של עבירה:
'וישׂא לוט' – 'וַתִשָׂא אשׁת אדוניו את עיניה' (אשת פוטיפר מנסה לפתות את יוסף). 'את עיניו' - 'אותה קח לי כי היא ישרה בעיני' (שמשון, מבקש מאביו לקחת לו אשה מבנות פלישתים). 'וירא' - 'וירא אותה שכם בן חמור' (שכם מתאווה לדינה). 'את כל ככר הירדן' - 'כי בעד אשה זונה עד ככר לחם' (דימוי הזונה במשלי). 'כי כֻלה משקה' - 'אלכה אחרֵי מאהבַי נותנֵי לחמי ומימָי, צַמרִי וּפִשְׁתי, שַׁמנִי וְשִׁקוּיִי' (משקה - משקה).
אזהרת המלאכים ללוט – על העינים
העין הרעה הזו של לוט עלולה לפגוע בו, ולכן כשהמלאכים מוציאים אותו מסדום, הם מזהירים אותו לא להסתכל על סדום בעת הפיכתה - "אל תביט אחריך פֶן תִסָפֶה". אך אשתו, כמי שמורגלת גם היא בעין רעה, לא נזהרת - "ותבט אשתו מאחֲריו". וכך, העין הרעה שלה חזרה ופגעה בה עצמה - "ותהי נְציב מֶלַח".
אלוקים נזהר מהעין הרעה של לוט
הקב"ה ידע על תכונת האופי הזו של לוט, העין הרעה המנחה אותו בכל דרכיו. וזאת אחת הסיבות שבגללה הקב"ה לא הראה לאברהם את הארץ כשלוט היה בסביבתו. רק "אחֲרי הִפָּרֶד לוֹט מעמו". אלוקים מראה לאברהם את כל הארץ. "וַה' אמר אל אברם אחֲרי הִפָּרֶד לוֹט מעִמו שׂא נא עיניך וראה מן המקום אשר אתה שם צָפֹנָה וָנֶגְבָּה וָקֵדְמָה וָיָמָה. כי את כל הארץ אשר אתה ראה לך אתננה ולזרעֲךָ עד עולם".
רק אחרי שלוט הולך לסדום, הקב"ה אומר לאברהם: "ושמתי את זרעֲךָ כַעפר הארץ אשר אִם יוכל איש למנות את עפר הארץ גם זרעֲךָ יִמָנֶה". כל זה, כדי שלוט לא יטיל עין רעה, לא על מספר הילדים של עם ישראל ולא על ההתיישבות בארץ ישראל. שלא ילך לקטרג בפני הגויים על המוסריות של אברהם בן-משפחתו, אחיו ובשרו.
הגויים הללו להוטים לשמוע אחד 'מבפנים' שיצטרף לדבריהם ויאמר שעם ישראל איננו מוסרי. הם מחפשים מישהו משלנו שיאמר: "ליסטים אתם". כך הם חושבים לטהר את עצמם מכל העוולות שהם עשו במשך ההיסטוריה העקובה מדם.
אך כל הדברים הללו לא יעזרו להם כלל. שכן אנו יודעים כי אין דבר יותר חשוב מריבוי זרעו של אברהם אבינו. אין דבר יותר מוסרי מישיבת עם ישראל בארץ ישראל. אין דבר יותר בטוח משבועת ה' לאברהם: "אל תירא אברם אנֹכי מגן לָךְ". ואנחנו דואגים לפרסם את הדברים הללו, ולהנחיל את המידע הזה לבנינו ובני בנינו, עד עולם.

ושבו בנים לגבולם
סיפר הרב, שפעם היה באיזה מעמד בעמק הירדן עם אלוף הפיקוד רחבעם זאבי, גנדי, הי"ד. גנדי הסביר לרב על כל האזורים והנופים, והרב בירך אותו ב"יישר כוח" גדול, על שזכה לכבוש את כל המקומות הללו. גנדי תיקן את הרב ואמר לו: לא "כבשנו", כאילו היה שייך למישהו אחר ואנו כובשים, אלא "החזרנו"! החזרנו לעצמנו את נחלת אבותינו! וענה לו הרב: אם כן, אמת, נאמר "שחררנו". אשריך ששחררת! ושיבח אותו הרב על דיוק זה.

בן שלוש-עשרה לתפילה
סיפר חכם שמעון אליהו, אחיו של הרב זצ"ל: כולם הכירו את כוח התפילה והברכות של אחי, הרה"ג מרדכי אליהו זצ"ל, כשהיה רב ראשי ואף קודם לכן. אני רוצה לספר לכם על כוח התפילה שלו כשהוא היה בגיל שלוש-עשרה בלבד, נער צעיר לפני בר-מצווה, ואני בן אחת-עשרה. היה זה לפני מלחמת העצמאות. שנינו למדנו בישיבת "פורת יוסף" בעיר העתיקה בירושלים, שהיו בה גם כיתות לנערים בגיל בית-ספר יסודי. יום אחד הלכתי עם כל התלמידים בכיתה שלי להתפלל לרפואת ג'ו שמע, שהיה גבאי בית הכנסת. משפחתו ביקשה שהתלמידים ילכו בתום הלימודים להתפלל בקבר רחל, וכך עשינו.
בימים ההם היו הדרכים לבית-לחם ולקבר רחל פתוחות. הלכנו להתפלל, והמורה החזיר את כל התלמידים לשער יפו. שם הוא נתן לכל אחד מאתנו גרוש, שיהיה לנו כסף לנסוע באוטובוס כל אחד לביתו. בביתנו לא הייתה מצויה הפרוטה, וכיוון שהבית היה קרוב, החלטתי ללכת לביתי ברגל. כשעברתי את הכביש באחד המקומות נדרסתי על-ידי אוטובוס ערבי ונפצעתי קשה.
לא היה עלי שום אמצעי זיהוי. כולי הייתי מלא דם. לקחו אותי לבית-חולים ערבי ושם שכבתי במיטה. הרופאים לא יכלו להוציא ממני טיפת מידע, הכול נשכח ממני. ראשי היה נפוח כפליים מגודלו, וגם אם מישהו היה מכיר אותי קודם לכן – הוא לא היה מזהה אותי לאחר הפציעה.
אימא חיכתה לי בבית. כאשר התאחרה השעה היא החלה לדאוג. שאלה את החברים שלי מהישיבה וסיפרו לה שהשאירו אותי יחד עם כולם בשער יפו. מייד היא החלה להסתובב בבתי-חולים יחד עם אחי מרדכי, שהיה גדול ממני בשנתיים. כך הם עברו מבית-חולים אחד לאחר ולא מצאו אותי. משם הלכו ל"מוסקביה" שנקראת היום "מגרש הרוסים". שם הייתה תחנת משטרה והשוטרים הפנו אותם לבתי-חולים ערביים. הם סיפרו להם שהייתה תאונה ושבאחד מבתי החולים הערביים יש ילד פצוע שלא יודעים את שמו.
מייד הלכו אמי ואחי לבית החולים. שם הם ראו אותי שוכב באחת המיטות, ראשי נפוח וכל הזיכרון פרח ממני. הרופאים שראו את אמי ואחי אמרו להם: "הדא אל וואלד רח" – הילד הזה הלך. יש לו עוד יום אחד לחיות וזהו. אימא פרצה בבכי, אבל מרדכי שהיה אתה אמר לה: איפה שמעון היה לפני שנפצע? בקבר רחל. נלך לרחל אמנו שתתפלל עליו שיבריא. כך הלכו אימא ואחי מרדכי להתפלל בקבר רחל. שם פנה אחי לרחל אמנו ואמר לה: "אחי שמעון היה אצלך והתפלל לרפואת מישהו אחר. בדרך חזרה הוא נדרס ועכשיו הוא נמצא בבית החולים. תתפללי עליו שיבריא".
אחרי התפילה חזרו אמי ואחי לביתם, כי היה כבר מאוחר ובבתי החולים של פעם לא היו מאפשרים לבני משפחה להיות בבתי החולים בשעה מאוחרת. למחרת בבוקר שבו אמי ואחי לבית החולים. לפי הבשורה של הרופאים לא הייתי אמור לסיים את היום ההוא בחיים. עשרים-וארבע השעות שהם נתנו לי לחיות כבר עברו. אך להפתעת הרופאים במחלקה התחלתי כבר באותו בוקר לזהות אנשים. ההכרה שלי חזרה והשיפור היה משמעותי כל כך עד שהרופאים החליטו לשחרר אותי לביתי כבר למחרת. חזרתי הביתה והתחלתי בתהליך שיקום ארוך, שבסיומו הבראתי לגמרי. לימים סיפרה לי אימא על התפילה המיוחדת ההיא בקבר רחל. תפילה מיוחדת של ילד בן שלוש-עשרה על אחיו הקטן.

לא להטיל מורך בלבבות
סיפר רמי סדן, דובר הרבנות הראשית לישראל לשעבר ותלמיד הרב זצ"ל: בשיא ימי האינתיפאדה, הכביש לגוש-עציון היה נפתח ונסגר פעמים רבות. באחד מימי י"א בחשוון, יום פטירתה של רחל אמנו, קבענו עם הרב זצ"ל שיעור באפרת שבגוש-עציון. בחרנו לצורך כך את בית הכנסת הכי גדול והוא התמלא באנשים עד אפס מקום. אני באתי לקחת את הרב לשיעור. באותם ימים היה לי רכב ממוגן ירי, שאז היה נחשב עדיין דבר נדיר מאוד, ונסעתי עם אותו הרכב. כשהגעתי לרב, פתחתי לו את דלת הרכב וביקשתי ממנו שייכנס. הרב ניסה למשוך קצת את הדלת והדלת היתה מאוד כבדה. הרב שאל: "של מי הרכב הזה?" עניתי לו: "שלי". שאל אותי הרב: "באיזה רכב נוסעים הילדים שלך?" אמרתי: "ברכב ממוגן אבנים". הוסיף הרב לשאול: "ובאיזה רכבים נוסעים כל הילדים באפרת?" אמרתי לו: "ברכב ממוגן אבנים". אמר לי הרב: "אני בזה – לא נוסע!" באותו היום היה לי קשה מאוד להשיג אישור מיוחד כדי להביא את הרב, מכיוון שהכביש נסגר וכו'. בסופו של דבר, נסענו עם הרכב של הרב שלא היה ממוגן בכלל, וברוך ה' הצלחנו לעבור את הנסיעה הזאת בשלום, אחרי עיקופים שעשינו לצורך העניין. לימים שאלתי את הרב: " מדוע הרב התעקש כל כך?"
ענה לי הרב: "ראשית, אני לא נוסע ברכב שהילדים שלך לא נוסעים בו. שנית, אם הייתי בא עם הרכב הזה, זה היה מטיל מורך בלבבות. לא לכל אחד יש רכב ממוגן – אז אני נוסע כמו כולם!"