המקרה בקצרה:
הנתבעים הם בעליו של בית בישוב, שמחולק לשתי יחידות דיור שמושכרות, אחת מהן הושכרה לתובעים. החוזה שנחתם היה עד חודש יוני 2017, שלאחריו התובעים עזבו את הדירה. כעת הם תובעים מהנתבע לפצות אותם על הנזק שנגרם להם עקב כך שהיה הרבה עובש על קירות הדירה. התובעים התלוננו על כך עוד בחודש דצמבר 2016, והנתבע שלח איש מקצוע שלא פתר את הבעיה. לאחר שהגיע איש מקצוע נוסף הוא אמר שכדאי לבצע בידוד ולצבוע בצבע נגד עובש, אולם, בפועל לא בוצע בידוד והתובעים הם שצבעו על חשבונם.
התובעים מבקשים פיצוי על כך שנדבק עובש למיטה, למזרן, לשתי שמיכות פוך ולתיקים שחייב את התובעים לזרוק חפצים אלו לאשפה. בנוסף, פיצוי על אי שימוש באחד החדרים עקב העובש שהיה בו.
הנתבעים מסרבים לפצות אותם. לטענת הנתבעים לא היתה בעיית עובש בעבר, והסיבה לעובש היא שהתובעים לא אווררו את הבית כראוי. לטענתם, בעל המקצוע אמר שבעיית העובש נובעת מהיעדר אוורור מספק, אולם כדאי לעשות בידוד אבל הדבר לא הכרחי.

פסק הדין:

הלכה פסוקה (259)

הרב עקיבא כהנא

add_alert

205 - עו"ד שהתרשל בטיפול ברישום דירה

206 - עובש בדירה שכורה

207 - עבודה לאחר שליחת תנאים בדוא"ל בלי חתימה על חוזה

טען עוד

על הנתבעים לשלם לתובעים 5,750 ₪ עבור הנזקים שנגרמו לחפציהם.

נימוקים בקצרה:
א. אחריות התובעים להיווצרות העובש
התובע והנתבעים נחלקו מהו הגורם לעובש: האם הגורם הוא נזילה וחוסר בידוד או שמא חוסר באוורור. בית הדין קיבל את טענת הנתבעים שהמקור איננו נזילות, משום שלפי עדות התובע העובש התחיל מהתקרה שבה לא היתה בעיית איטום, כך גם כתב מומחה התובעים.
בית הדין הדגיש שאין לו את הידע והניסיון כדי להשיב על השאלה העובדתית האם אוורור היה פותר את בעיית העובש. בית הדין התייחס להיבט המשפטי והוא לשאלה מי אחראי לעובש. בפני בית הדין הוצג תצהיר של השוכר הקודם שכתב שגם הוא סבל מעובש שנדבק לריהוט ולחפצים. בית הדין קבע שכיוון שמדובר בשני שוכרים בעלי הרגלים שונים, הרי שלא ניתן לומר שלתובעים היו הרגלים חריגים שגרמו לעובש. כמו כן, הנתבעים הודו שהם לא הנחו את התובעים מראש כיצד עליהם לנהוג בבית.
לפיכך, בית הדין דחה את טענת הנתבעים שהתובעים אחראים להיווצרות העובש.

ב. אחריות הנתבעים לנזקי העובש – דעת הרוב
בעניין אחריות הנתבעים נחלקו דייני בית הדין. לדעת הרוב, הנתבעים אחראים לנזק. זאת כיוון שהם התחייבו בחוזה השכירות לתקן כל קלקול במושכר. העובש שתואר הוא לא סביר, והיה צורך לבצע תיקון כדי למנוע אותו, אולם, התובעים לא עשו די לתיקון התקלה.
לגבי הנזק שנגרם לתובעים למרות שמדובר על נזק עקיף יש לחייב את הנתבעים. זאת כיוון שהצדדים התחייבו בהסכם הבוררות לשלם על נזקים עקיפים ועל פי שיטת הרמב"ם שפסק (הלכות חובל ומזיק פרק ז הלכה ז): "כל הגורם להזיק ממון חבירו - חייב לשלם".
במקרה זה הסיבה לחיוב היא שהשוכר מצפה, בצדק, שהמשכיר ידריך אותו כיצד להשתמש בדירה מבלי להינזק, ולכן אם המשכיר לא עשה זאת, ניתן לחייבו מדין הסתמכות (שו"ע חו"מ שו, ו).
לפיכך, יש לחייב את הנתבעים על הנזק שהתרחש מהרגע בו הם ידעו על העובש, קרי, מהביקור של איש המקצוע בחודש ינואר. כיוון שבאותו שלב העובש כבר גרם נזק מסוים הרי שהפיצוי לא יהיה מלא אלא בשיעור שני שליש מהנזק.
לגבי הפחתה בגלל אי שימוש בחדר שהיה בו עובש, יש בכך מחלוקת (עמק המשפט שכירות עמ' תלו-תלז) אלא שבחוזה השכירות נקבע שאם המשכיר אינו מתקן תקלה יהיה השוכר רשאי להזמין איש מקצוע ולהפחית את עלות התיקון מדמי השכירות, לכן מסתבר שהיה על התובעים לפעול לצמצום הנזק ולהשקיע בצביעת החדר לאחר החורף כדי לאפשר את השימוש בחדר, ולכן הפיצוי יהיה רק על אי שימוש בחדר בחורף.

ג. אחריות הנתבעים לנזקי העובש – דעת המיעוט
לדעת המיעוט אי אפשר להטיל על הנתבעים אחריות מלאה לעובש, שכן לטענתם נאמר להם על ידי בעל המקצוע שהבעיה נובעת מחוסר אוורור. בנוסף, הנזק שנגרם לחפצי התובעים מוגדר כגרמא (כמו שכתב הרשב"א ב, נג). לאור הספקות יש לחייב את הנתבעים בסך שליש מהנזק.
מאידך, לדעת המיעוט יש לקבל באופן מלא את דרישת התובעים להפחתת שכר דירה בגין אי שימוש באחד החדרים. זאת, משום שהתובעים עשו את כל מה שיכלו כדי לנקות את העובש, ואילו הנתבעים לא עשו דבר בעניין.

דיינים:
הרב עדו רכניץ, הרב דורון אלון, הרב ישועה רטבי