יעקב חולם חלום. והנה בחלומו, העולם - כסולם. ומעל הסולם: "והנה ה' נצב עליו". מעל כל העולם, שעולה ויורד ונופל וחוזר חלילה.
העולם הזה הוא כמו סולם. אפשר לעלות, אפשר לרדת, אפשר גם להתקע על שלב אחד כל החיים. אבל מה שאי אפשר הוא, לטעות לחשוב שהעולם הוא כמישור, שכולם עומדים על פלטה אחת.
אבל כשרואים את העולם כסולם, מבינים גם שכל מי שעומד על מדרגה מסוימת בסולם הזה, לא נולד שם. על סולם מטפסים ועולים או יורדים, ברגליים שלנו.
הרמב"ם מתאר את ההכרה הזו כהכרה מאוד אופטימית: "הסולם אשר קצהו האחד בשמים וקצהו השני בארץ, ובו מטפס ועולה כל מי שעולה, עד שישיג מי שעליו בהחלט, כיון שהוא יציב וקיים על ראש הסולם" (מורה נבוכים א.טו).
לא רק שאפשר לטפס, לא רק שמי שעולה – מגיע ומשיג, אלא שניתן להגיע "עד למעלה", עד לה' הניצב על גבי הסולם.
אבל מאין כל האופטימיות של הרמב"ם? מה עם הנפילות ואיך מתמודדים איתן?
האם להתחזק? אולי לא לשים אליהן לב? ואולי להשלים עם המצב?
לרמב"ם תשובה מפתיעה:"וכמה מחוכם אמרו 'עולים ויורדים': העלייה לפני הירידה, כי אחר העלייה וההגעה למעלות מסוימות בסולם תהיה הירידה במה שנאצל עליו מן המצווה להנהגת אנשי הארץ ולימודם אשר על זה מכנה ירידה כמו שבארנו".
הירידה, לדעת רבינו, היא תוצאה הכרחית לעלייה! העולם אומר: "מה שעולה למעלה חייב לרדת למטה". אבל החידוש היותר גדול של רבינו הוא, שהירידה אינה סתמית. הירידה היא הכרחית, משום שהיא מטרת העלייה עצמה.
לדעת הרמב"ם, ככל שאדם מתעלה, כך הדחף וההכרח הוא שירד אל העם. שיוכל להנחיל את הישגיו לכל מי שרוצה לעלות. העלייה אינה שלו. כך יש להתבונן על הירידה עצמה, לא כנפילה או מצב שאינו חיובי, אלא כסוג אחר של עליה.
זה המסר שיעקב אבינו מקבל כאשר הוא יורד מארץ הקדש לחרן. יעקב מבין שהירידה לחרן היא תוצאה. תוצאה של הברכות והבכורה שלבסוף, בדרך חזור, יהפכו גם לנצחון על המלאך ולעלייה חדשה.
כך שניתן לומר, שלדעת הרמב"ם: אין ירידה בעולם כלל!