"לא פירש הכתוב תחלת זה החשבון, וכן ויהי מקץ ארבעים שנה (ש"ב ט"ו ז), וכן ובעוד ששים וחמש שנה (ישעיהו ז' ח) וכן ויהי בשלשים שנה (יחזקאל א' א). ויתכן להיות שזה החשבון ליציאת שר המשקים מבית הסהר, או לשבת יוסף שם".
(אבן עזרא, בתחילת פרשת מקץ)
אחרי שביארנו בדברינו לפרשת ויגש תש"ף את הדוגמא הראשונה, ננסה לבאר גם את הדוגמא השניה.
לאחר שנבאר גם את הדוגמא השלישית, נשתדל להציע הסבר כללי לתופעה.

פרק ז' בספר ישעיהו, פותח את סדרת הפרקים העוסקים בנבואות שנאמרו בתקופת אחז. חז"ל מתארכים את הנבואה לשנת ארבע לאחז, שנה מאוד משמעותית בתולדות עם ישראל בימי בית ראשון.
כך מתאר הנביא את המציאות בפסוקים:
"וַיְהִי בִּימֵי אָחָז בֶּן יוֹתָם בֶּן עֻזִּיָּהוּ מֶלֶךְ יְהוּדָה עָלָה רְצִין מֶלֶךְ אֲרָם וּפֶקַח בֶּן רְמַלְיָהוּ מֶלֶךְ יִשְׂרָאֵל יְרוּשָׁלִַם לַמִּלְחָמָה עָלֶיהָ וְלֹא יָכֹל לְהִלָּחֵם עָלֶיהָ: וַיֻּגַּד לְבֵית דָּוִד לֵאמֹר נָחָה אֲרָם עַל אֶפְרָיִם וַיָּנַע לְבָבוֹ וּלְבַב עַמּוֹ כְּנוֹעַ עֲצֵי יַעַר מִפְּנֵי רוּחַ" (ישעיהו פרק ז' א-ב).
המזרח התיכון היה כמרקחה. האימפריה האשורית החדשה, שמרכזה היה בנינוה - ששכנה על גדות החידקל (עירק של היום), החלה לכבוש שטחים בכל האזור. אחז החליט לקבל על עצמו את עול השעבוד האשורי, ולא לנסות להתמודד מול האימפריה החדשה. לעומתו, פקח בן רמליהו - מלך ישראל, היה חלק מקואליציה של עמי האזור, בהנהגת האימפריה הארמית (שכללה שלושים ושתים ממלכות) שהחליטה להילחם באשורים ולנסות לעצור אותם. פקח בן רמליהו יצא למלחמה כנגד אחז והיכה אותו מכה ניצחת, צבא ממלכת יהודה הובס ושרידיו התבצרו מאחורי חומות ירושלים (עיינו דברי הימים ב כ"ה ה-ח). אל פקח הצטרף הצבא הארמי, בראשות רצין מלך ארם, ושתי הצבאות צרו על ירושלים, במטרה לכונן בה שלטון שיתמוך בקואליציה האנטי אשורית. פאניקה ופחד שררו בתוך העיר - וַיָּנַע לְבָבוֹ וּלְבַב עַמּוֹ כְּנוֹעַ עֲצֵי יַעַר מִפְּנֵי רוּחַ.
הנביא ישעיהו נשלח להרגיע את המלך ועמו, בנבואה הבאה: "כֹּה אָמַר אֲדֹנָי יְקֹוִק לֹא תָקוּם וְלֹא תִהְיֶה: כִּי רֹאשׁ אֲרָם דַּמֶּשֶׂק וְרֹאשׁ דַּמֶּשֶׂק רְצִין וּבְעוֹד שִׁשִּׁים וְחָמֵשׁ שָׁנָה יֵחַת אֶפְרַיִם מֵעָם" (שם, שם ז-ח).
ברור שאם הדברים מובנים כפשוטם, אין בהם כדי להרגיע. איזה תקווה נותנים הדברים, אם הישועה תגיע רק בעוד ששים וחמש שנה? לכן טוען אבן עזרא, כי חייבים לומר שהכתוב מציין רק את נקודת הסיום, אבל לא את נקודת הזמן שממנה התחילו להימנות ששים וחמש השנים.
רש"י וגם רד"ק (שם) מסכימים (כל אחד לשיטתו), כי ישעיהו מתייחס לנבואות עמוס: "וְשִׁלַּחְתִּי אֵשׁ בְּבֵית חֲזָאֵל וְאָכְלָה אַרְמְנוֹת בֶּן הֲדָד:.. וְשָׁבַרְתִּי בְּרִיחַ דַּמֶּשֶׂק ...וְגָלוּ עַם אֲרָם קִירָה" (עמוס א' ד-ה), "כִּי כֹה אָמַר יְקֹוָק לְבֵית יִשְׂרָאֵל ... וְהִגְלֵיתִי אֶתְכֶם מֵהָלְאָה לְדַמָּשֶׂק אָמַר יְקֹוָק אֱלֹהֵי צְבָאוֹת שְׁמוֹ" (שם, ה' ד, כז). כמו כן, שניהם מסכימים כי גלות ישראל התרחשה רק בשנת שש לחזקיהו, כלומר רק בעוד עשרים שנה (לאחז נותרו שתים עשרה שנים ועוד שש של חזקיהו).
שניהם לא נתנו מענה לשאלה: כיצד מרגיעות נבואות עמוס את אחז וממלכת יהודה, בשנת ארבע לאחז?
בספרי 'צפנת ישעיהו מעוזיה ועד אחז' (עמוד 191), הצעתי כי אכן ישעיהו מצטט את נבואת עמוס (כשם שהוא מצטט את נבואת בארה אביו של הושע בפרק ח' יט-כ, כמבואר בויקרא רבה ויקרא ו, הובא גם ברש"י על אתר).
נבואת עמוס זו, אומנם איננה מופיעה בספר עמוס, היא נאמרה שנים רבות לפני הנבואות המופיעות בספר. (בספרו של עמוס נמצאות רק נבואות שנאמרו משנתיים לפני הרעש ועד לרעש). נבואת עמוס המצוטטת על ידי ישעיהו, אכן נאמרה ששים וחמש שנים לפני שנת ארבע לאחז. לכן, תוך זמן קצר יוכו ויוגלו הארמים, וגם חלק מיושבי ממלכת ישראל, בידי האשורים.
מתקפתם של האשורים שהחלה, הפסיקה מיד את המצור על ירושלים, והצילה את אחז ועמו.
ניתן ללמוד מנבואות אלו לקחים רבים גם לימינו.
בהמשך דברינו, כמובטח, נבאר את הסיבה שציון הזמנים לא מופיע במלואו ולעתים אף בצורה המעוררת תמיהה.
בינתיים, נמשיך להודות לקב"ה על הנסים בזמן הזה, כמו בימים ההם.