שאלה : שמעתי, שמי שמקבל הלוואה ללא ריבית מחבר – אסור ללווה לומר למלווה - "תודה", משום שיש בכך חשש ריבית. האם אכן זו ההלכה?
תשובה : בגמרא [ב"מ עה, ב] מבואר שאיסור ריבית אינו דווקא בממון – אלא גם בדיבור: תניא, רשב"י אומר: מנין לנושה בחבירו מנה ואינו רגיל להקדים לו שלום שאסור להקדים לו שלום, ת"ל "נשך כל דבר אשר ישך" - אפילו דיבור אסור.
רשב"י דורש מהפסוק שאפילו דיבור שיש בו מעין טובת הנאה מהלווה למלווה – יש בה איסור ריבית. ברמב"ם [פיהמ"ש שם] מבואר שאיסור "ריבית דברים" אינו מדאורייתא, אלא הוא כלול באיסור דרבנן של "אבק ריבית". לדעתו דרשתו של רשב"י מהפסוק איננה דרשה גמורה אלא אסמכתא. על אף שמדובר באיסור דרבנן - הוא מוסכם ללא עוררים על ידי כל הראשונים ונפסק בשולחן ערוך [יו"ד קס, י].
מכאן באו הפוסקים לדון בשאלה האם יש באמירת "תודה" חשש ריבית.
מרן ה'בית-יוסף' [יו"ד סי' קס] כתב: "שנותן לו חן על שהלוהו... ודאי דאסור, מכל שכן דהקדמת שלום".
לפי הבית-יוסף, אם נאסרה הקדמת שלום אע"פ שאינה קשורה ישירות להלוואה – כל שכן 'שנותן לו חן' אסור. ב'שלחן ערוך הרב' [הל' ריבית ט] התבאר מה בדיוק כולל המושג 'נותן לו חן': "ואפילו לדבר דבור טוב בשביל ההלואה... אסור, כגון להקדים לו שלום אם לא היה רגיל מתחלה להקדים לו, ואין צריך לומר לקלסו בפניו או להודות ולהחזיק לו טובה או לברכו בפניו על שהלוהו..."
מכוח הדברים הללו הכריע הרש"ז אויירבעך זצ"ל [מנח"ש ח"ב סי' סח אות ב], שאע"פ שמצד כללי-הנימוס ודרך-ארץ ראוי ללווה להודות למלווה – ויש מקום לומר שאין זה בכלל 'ריבית' – מכל מקום להלכה יש להכריע כדברי 'שולחן ערוך הרב' ואין להתיר לומר 'תודה' אפי' באופן זה! יש לציין כי אמנם יש פוסקים שהתירו לומר "תודה" מטעמי נימוס - אך רק באופן מאד מינימאלי ולקוני, וחלקם הצריכו תנאים נוספים לשם כך [עי' שו"ת עשה לך רב ז, סא].
רעיון "פרקטי" שהוצע הוא, שהלווה יודה למלווה, אך לא על עצם ההלוואה , אלא על השקעת זמן, המחשבה ושאר טרחות – על מנת להוציא את ההלוואה אל הפועל. פתרון זה מבוסס על דעתם של חלק מהאחרונים , שאין איסור ריבית בהוספת תשלום למלווה עבור "טורח, הוצאה ואחריות הדרך" [עי' פת"ש יו"ד קעג ס"ק ג], כל עוד והוא מוערך באמת ע"פ הטרחה וללא קשר לסכום הלוואה.
אלא שמרן הראי"ה קוק זצ"ל חולק על היתר זה, ומביא ראיה מעניינת מסוגיית 'שכר אמירה' במסכת בבא-מציעא [סט, א]: "ואמר רבא, שרי ליה לאיניש למימר ליה לחבריה שקיל לך ארבעה זוזי ואמור ליה לפלוני לאוזפן זוזי. מאי טעמא?... לא אסרה תורה אלא רבית הבאה מלוה למלוה הכא שכר אמירה קא שקיל ושרי".
רבא מתיר לאדם שרוצה ללוות כסף, לשלם לחבירו ע"מ שילך לפלוני וישכנע אותו להלוות לו. הגמ' אומרת שאין בכך ריבית הואיל והכסף שמשלם הלווה לשליח הוא עבור "שכר אמירה" – ומשולם על הסיוע בקבלת ההלוואה. אע"פ שסוף-כל-סוף הלווה הוזיל מכיסו יותר כסף ממה שהוא קיבל בהלוואה – אין בכך ריבית.
הרב קוק מדייק, שהגמ' לא הסתפקה בטעם של "שכר אמירה" – אלא ציינה גם ש"לא אסרה תורה אלא ריבית הבאה מלוה למלוה", ומכאן הוא מסיק [דעת כהן סי' עז]:
ונראין הדברים, שמפני שכאן יש דיבור ע"ד הלואה חמיר טפי, וצריך עכ"פ מדרבנן שיהיו כאן שני אופנים להתיר, חדא שאין הרבית באה מלוה למלוה, והשנית שלא נתן אלא שכר אמירה.
וממוצא דבר למדנו, שבהנאה שבאה בדרך ישר מלוה למלוה, אף על פי שהיא באה על ידי איזה דבר של שכר טורח אחר המקושר לההלואה, אינו מספיק לזה להתיר עכ"פ מדרבנן.
ע"כ אין דעתי נוטה להתיר לקחת שכר מהלוה בעד הטורח של הכתיבה ושל הבאת הכסף, כיון שהשכר הזה בא מלוה למלוה.
הרב מכריע, שמדרבנן אסור ללווה לתת למלווה שכר גבוה יותר, כחלק מ"שכר הטרחה". לדעתו יש בזה סוג של 'אבק ריבית' – שהרי סוף-כל-סוף תשלום זה קשור למהלך ההלוואה.
אך למעשה נראה שבעניין "ריבית דברים" –יש להקל יותר. והיינו שאע"פ שלגבי "שכר טרחה" המתבצע ע"י תשלום כספי או שווה כסף במסגרת ההלוואה, הראי"ה קוק זצ"ל הכריע להחמיר מדרבנן – מסתבר שלגבי "ריבית דברים" שכל עיקרה אינה אלא מדרבנן, יש מקום לומר שחכמים לא עשו גזירה לגזירה, והתירו אמירת דברי תודה על הטרחה שמסביב להלוואה.
יש לשים לב, שהיתר זה איננו גורף ו"אוטומטי" - ויש להקפיד שלא להרבות בדברי שבח ותודות – מעבר למה שסביר עבור הטורח בלבד, שהרי לגבי עצם הלוואה אמירת ה"תודה" בעייתית, כאמור.
***