בית המדרש

  • פרשת שבוע ותנ"ך
  • בא
לחץ להקדשת שיעור זה
שיחת מוצ"ש בא תש"פ

סגולת ישראל ביציאת מצרים ובדורנו

'ומתוך כך' ◆ תהלתי יספרו ◆ יעקב בחר לו ◆ לראות עין בעין ◆ קַדשוני בני ◆ אפילו מזידים ◆ פיצול אישיות? ◆ לא הכל מעשים!

undefined

הרה"ג זלמן ברוך מלמד שליט"א

ג' שבט תש"פ
13 דק' קריאה 43 דק' צפיה
'ומתוך כך'
יציאת מצרים היא מהאירועים ההיסטוריים הגדולים ביותר שהיו מבריאת העולם ועד היום הזה. עיקר עניינה של יציאת מצרים הוא לא הניסים העצומים והנפלאות הגדולות שדרכם ראה כל העולם את יד ה' הגדולה, אלא הבחירה שבחר הקב"ה בנו לעם והתגלותה לעיני כל העולם. 'בְּנִי בְכֹרִי יִשְׂרָאֵל' (ד, כב). ריבונו של עולם נטע בנו סגולה אלוקית מיוחדת, שבזכותה אנחנו קרובים אל ה' באופן מיוחד. זהו הטבע המיוחד שלנו.
עם ישראל הוא עם שיש לו דבקות מיוחדת ובלתי פוסקת בריבונו של עולם. אנחנו מדברים כעת על העם כעם, לא על יחידים. גם אם בתקופות מסוימות רבים מתוך העם לא מבטאים את הדבקות הזו בפועל, הם לא משנים את עניינו של העם, המהות של העם נשארת כפי שהיא, שהוא נאמן לה'. עם ישראל הוא עם ה', עם שיש בו יראה ואהבה מיוחדות לריבונו של עולם. זו סגולה, לא איזה כישרון מסויים שקיים באומה ומביא אותה לאמונה, אלא עצם האמונה טבועה בנו. עם ישראל הוא עם מאמין, זה טבעו שלא יכול להשתנות. אנחנו צריכים לשנן ולזכור את זה.
אלו דברים פשוטים ויסודיים. זהו היסוד לכך שיש לעם ישראל גם תפקיד אלקי. רק מתוך הסגולה הזו שקיימת בטבע של עם ישראל הקב"ה נותן לנו את התורה. התורה מבטאת את עצמיותנו, היא
מתאימה לסגולה שלנו, ועל ידה הדבקות שקיימת בתוכנו באה לידי ביטוי בפועל, בחיים המעשיים, חיים אלוקיים. זו מטרתן של התורה והמצוות. זו משמעות הברכה שאנחנו מברכים יום-יום: 'אשר בחר בנו מכל עמים ונתן לנו את תורתו'. הבחירה האלקית בעם ישראל היא הבסיס, שמביאה אותנו לנתינת התורה.

תהלתי יספרו
אני רוצה להוסיף נקודה נוספת, עמוקה מאוד. עניינו של עם ישראל אינו רק להיות דבוק בה', אלא להיות נושאי שמו של ה' בעולם. לא מספיק לקיים מצוות, לחיות חיים אלוקיים, לעבוד את ה' ולהתרומם, להיות מחוברים לריבונו של עולם - כל זה נכון וחשוב אבל יש דבר משמעותי מאוד בנוסף לזה. עניינו של עם ישראל הוא לספר תהילת ה'. עם ישראל הוא העם שמופיע את גדולת ה' בעולם, מספר לכל העולם כולו, 'עַם זוּ יָצַרְתִּי לִי תְּהִלָּתִי יְסַפֵּרוּ' (ישעיה מג, כא).
מאז שהקב"ה בחר בנו לעם, ביציאת מצרים, הוא קשר את שמו אתנו. מאז, כל מה שקשור לעם ישראל - קשור גם אל הקב"ה. כבודו של הקב"ה - תלוי ומתבטא בכבודם של ישראל. הרי ריבונו של עולם נעלם ונסתר, איננו רואים אותו בתוך כל הבריאה. לכאורה אין שום נברא שמגלה באופן ישיר את מציאות ה'. זהו עניינם של ישראל - לספר בעולם את מציאות ה'. ובעזרתם של ישראל הולך ומתגלה איך כל הבריאה כולה מספרת את כבוד ה'. אנחנו אומרים בתהלים: 'הַשָּׁמַיִם מְסַפְּרִים כְּבוֹד אֵל' (יט, ב). אבל כשאנחנו מסתכלים על השמיים אנחנו לא שומעים כלום כי אנחנו לא יודעים מה לשמוע. כך גם 'יוֹם לְיוֹם יַבִּיעַ אֹמֶר וְלַיְלָה לְּלַיְלָה יְחַוֶּה דָּעַת' (שם, ג). הימים מספרים, הלילות מספרים, צריך מישהו שישמיע את קולם לעולם בשפה שהעולם מסוגל לשמוע. זהו תפקידם של ישראל החל מיציאת מצרים ומתן תורה.
הקשר הזה שלנו אל ריבונו של עולם מתחיל מהבחירה האלוקית, מהסגולה המיוחדת שלנו. מתחיל מן הרגע שבו ריבונו של עולם התגלה אלינו, מאותו מעמד שבו כלל ישראל ראה את הופעת ה' בעולם, את האותות והמופתים של יציאת מצרים ואת ההתגלות של מתן תורה - מאז אנחנו מחוברים בשליחות הזו, וממשיכים את המסורת הזו מדור לדור.

יעקב בחר לו
ה' יתברך בחר ללמד את עם ישראל את ה'שיעורים' הללו בדרך הזו שהעולם כולו יראה וישמע שהקב"ה בחר בעם ישראל. ומאז מכיר כל העולם במציאות שעם ישראל הם בניו של ריבונו של עולם, ומהם העולם יכול ללמוד על בורא העולם. לכן, שמו שם הקדוש ברוך הוא קשור במצבם של ישראל, כבודו של הקדוש ברוך הוא מתעלה כאשר כבוד ישראל מתעלה. כשאנחנו מדברים על כבודם של ישראל, אין הכוונה דווקא לאותם אנשים שקוראים בשמו של ה', או דווקא לדור צדיק באופן מיוחד, אלא לכל ישראל באשר הם. המהות של ישראל תמיד קשורה בשמו יתברך. כל דבר שקורה לישראל, בכל דור ובכל מצב, קשור בשמו יתברך. אם עם ישראל מצליח מבחינה כלכלית - זה קידוש ה', כי בניו של הקב"ה מוצלחים. אם הביטחון של ישראל משתפר – זה קידוש ה', כל הצלחה שהיא בכל תחום, כל דבר שמעלה את כבודם של ישראל - זהו כבודו של ריבונו של עולם. כל העולם מכיר בזה שישראל הם עם מיוחד, עם ה'. ולפיכך, גאולתם של ישראל היא כביכול גם גאולתו של הקב"ה.
המדרש אומר (שמות רבה טו, יב):
ר' מאיר אומר: לי ולכם היא הגאולה. כביכול אני נפדיתי עמכם, שנאמר: 'אֲשֶׁר פָּדִיתָ לְּךָ מִמִּצְרַיִם גּוֹיִם וֵאלֹהָיו' (שמואל ב, ז, כג).
כיוון שעם ישראל נגאל - התברר והתגלה מחדש כבוד ה' בעולם. כל זמן שעם ישראל נמצא בגלות גם השכינה נמצאת בגלות, סובלת עם ישראל, וזהו חילול שמו של הקב"ה. כך אומר הנביא יחזקאל, שכאשר עם ישראל יוצא לגלות, הגויים אומרים זה לזה שאין לקב"ה יכולת להציל את עמו. הם לא אומרים שישראל חטאו וכעת הם נענשים, הם מפרשים שיש כאן חוסר יכולת כביכול של הקב"ה. לכן, אומר ה' לנביא יחזקאל, אני אגאל אתכם מן הגלות למען שמי המחולל בגויים, ועל ידי זה 'וְנִקְדַּשְׁתִּי בָכֶם לְעֵינֵי הַגּוֹיִם' (יחזקאל כ, מא. וראה פרקים לו-לז. כשהקב"ה מחזיר את עם ישראל אל ארץ ישראל זה יהיה קידוש ה'.
לפיכך אנחנו היום צריכים להיות מלאים בתחושה של סילוק חילול ה' הנורא שהיה במשך כל הדורות. הרי הגויים אמרו בכל הדורות, שהגלות מוכיחה שתורתם של עם ישראל לא נכונה, שעם ישראל התפזר והושפל. הנוצרים אמרו שעם ישראל נענשים בגלות מכיוון שהם פגעו באלוהים שלהם. לכן הגלות היתה חילול ה' נורא מאין כמוהו, אין חילול ה' גדול יותר מעם ישראל שנמצא בגלות, סובל, נרדף ומדוכא. כשישראל חוזרים לארץ ישראל - מתחיל להסתלק חילול ה', מתחיל לחזור כבוד ה'. עם ישראל, העם המיוחד, עם ה', עם התורה, מתחיל להתעורר ולחזור לארץ ישראל, לבנות פה את ביתו, הוא מקים מדינה משלו בארץ ישראל, אחרי אלפיים שנה. כל הגויים עומדים ומשתאים איך עם מפוזר ומפורד כל כך נשאר בחיים, ואיך ייתכן שהוא מתאחד, ומשתקם, ומתחיל לבנות את עצמו ואת ביתו.
יחד עם התהליך הזה עם ישראל מתחיל גם לחזור לדרכו ולאמונתו. בעיניים מאמינות זה מובן, זה ממש דבר אחד, הרי החזרה לארץ ישראל היא חזרה לעצמיות הישראלית. ממילא כלול בזה גם חזרה לריבונו של עולם וחזרה לתורה. אין קידוש ה' גדול מזה. וכפי שפתחנו, לא משנה מי בדיוק עושה את זה, האם האנשים שמקדמים את התהליך הם אנשים שחושבים שזה קידוש ה', או אנשים שלא אכפת להם מקידוש ה'. כפי ש'אחד שוגג ואחד מזיד בחילול ה'' (אבות ד, ד), כך ויותר מזה גם 'אחד שוגג ואחד מזיד בקידוש ה''. בפועל שם ה' מתקדש, זו עובדה, וכמובן הולכים ומצטרפים לזה עוד ועוד אירועים, עד לאירועים בהם אנו זוכים בזמן האחרון. כל דבר שמראה את כבודם של ישראל - זהו קידוש ה'.

לראות עין בעין
לפני למעלה משבוע היה כאן מפגש שהגיעו אליו ראשי המדינות הגדולות בעולם המערבי: ראשי ממשלת רוסיה, בריטניה, צרפת וסגן הנשיא של אמריקה. ראשי מדינות גדולות חזקות ועצומות באים אל המדינה הקטנה הזו, אל ארץ ישראל, מתכנסים יחד ומכבדים את המדינה ואת העם. התאספו יחד איתם ראשים של עשרות מדינות נוספות. האירוע אמנם היה זכר לשואה, והשואה עצמה היתה חילול ה' נוראי שלא היה כמוהו, לכן יש גם צד קשה ועצוב באירוע הזה. על כל פנים במעמד הגדול הזה שבמדינת ישראל מתאספים כל ראשי המדינות ומכבדים את ישראל - כבוד ישראל עולה, וכבוד ישראל הוא כבוד שמיים.
מיד לאחר מכן מתרחש אירוע נוסף, הכרזה של הנשיא של אמריקה שהוא מכיר בכך שארץ ישראל שייכת לעם ישראל. אמנם בפועל הוא עדיין מציע הצעות של חלוקה, אבל הבסיס בהכרזה שלו הוא שארץ ישראל שייכת לעם ישראל, ולכן לדעתו אנחנו צריכים לקבל חלקים נוספים של הארץ לרשותנו. עצם היחס המכבד הזה הוא קידוש ה'. זה לא רק דבר פוליטי-מדיני, זה לא רק כבוד ישראל, אלא קידוש ה' גדול מאוד. צריך לזכור תמיד שעם ישראל הוא עם ה', וכל מה שקורה לעם ישראל שייך לכבוד שמיים.
בציבור שומר המצוות יש קבוצה גדולה מאוד של אנשי תורה שלא מבינים את הקשר הבסיסי הזה שבין כבוד ישראל לכבוד ה'. זו לא המצאה של הרב קוק. חז"ל אומרים את זה, הרמח"ל אומר את זה, אבל הם לא מבינים את זה. הם לא מבינים שגם אם ראשי המדינה אינם שומרים תורה ומצוות, המדינה קשורה לכבוד שמיים. לי ולכם זה ברור שכבוד שמיים תלוי בכבוד ישראל, וכאשר כבוד ישראל מתעלה גם כבוד ה' מתעלה. כפי שאמרתי בתחילת הדברים, כל עבודת ה' שלנו וכל קיום המצוות מתחילים ונובעים מכך שאנחנו עם סגולה, והסגולה הזו קיימת בכל מצב ובכל דור. אנחנו רק מבטאים ומביאים אותה לידי ביטוי בפועל. זה בדיוק הגודל של עבודת ה' שלנו, ההבנה שבתוכנו יש בסיס של טבע אלוקי, והוא בא לידי ביטוי בקיום תורה ומצוות. הביטוי המעשי הוא חשוב מאוד, ועדיין הוא פחות בסיסי מאשר עצם המציאות המיוחדת שלנו, שאנחנו אלוקיים. כמובן שגם אנחנו מסכימים שכאשר הסגולה הזו באה לידי ביטוי - כבוד שמיים משתלם ומתגדל הרבה יותר, ואנחנו מקווים לכך ומצפים לכך. אבל אנחנו יודעים שגם בשלבים הנוכחיים כל דבר שקורה לעם ישראל משפיע על כבוד שמים, בגלל שעם ישראל מזוהה כעם ה'. אלו יסודות שצריך לחזור עליהם שוב ושוב.

קַדשוני בני
בהמשך הפרשה אנו מקבלים את המצווה הראשונה – 'הַחֹדֶשׁ הַזֶּה לָכֶם רֹאשׁ חֳדָשִׁים' (יב, ב). המדרש (שמות רבה טו, כד) מפרט לנו את דיני המצווה:
הרואה את הלבנה איך צריך לברך בזמן שהיו ישראל מקדשים את החודש? יש מרבנן אמרין: 'ברוך מחדש חודשים', ויש שאומרים: 'ברוך מקדש חודשים''.
יש מחלוקת האם מברכים על החידוש שמתרחש בכל חודש וחודש, או שבברכה צריך להדגיש את העניין של הקדושה. ויש דעה שלישית:
יש שאומרים 'ברוך מקדש ישראל', שאם ישראל לא מקדשים אותו - אין אותו קודש כלום. ואל תתמה על זה, שהקב"ה קידש את ישראל, שנאמר: 'וִהְיִיתֶם קְדֹשִׁים כִּי קָדוֹשׁ אָנִי' (ויקרא יא, מד), ולפי שהם מקודשים לשמיים לכך מה שהם מקדשים הוא מקודש.
הקב"ה קידש את ישראל, ומתוך הקדושה האלקית הזו יש לנו גם כוח לקדש את החודשים.
רצונך לידע, צא ולמד מכלי שרת: משה קידש את המשכן, ואת כל כליו מי היה מקדשם, יכול היה משה לבוא ולקדשן, אלא מה היו עושים? היה הכהן מקבל בו דבר של קודש, והכלי מתקדשת. ואם כלי חול כשהוא מתמלא מן הקודש מתקדש, על אחת כמה וכמה ישראל שהם קדושים מקדשים את החודש. אמר הקב"ה: אני קדוש, ולעצמי אני מקדש? אלא אני מקדש את עמי ישראל והם מקדישים אותי לכך כתיב 'וִהְיִיתֶם קְדֹשִׁים כִּי אֲנִי ה' אֱלֹהֵיכֶם' (שם כ, ז) וכן אמר דוד: 'וְאַתָּה קָדוֹשׁ יוֹשֵׁב תְּהִלּוֹת יִשְׂרָאֵל' (תהלים כב, ד).
הגמרא קוראת לפעולת קידוש הכלים 'עבודתם מחנכתם'. על ידי ששמים את הקודש בתוך הכלי - הכלי מתקדש והופך לכלי שרת קדוש. המדרש אומר לנו שהקב"ה מקדש את ישראל, וישראל מקדשים אותו. הצד הראשון ברור, ריבונו של עולם קידש אותנו בקדושה אלוקית. אבל מה הפירוש לכך שאנחנו מקדישים אותו. כפי שאמרנו, אנחנו מקדשים אותו בעולם הזה. 'נקדש את שמך בעולם כשם שמקדישים אותו בשמי מרום'. קדושת ה' מופיעה בעולם רק על ידי עם ישראל. עם ישראל מגלה לכל העולם שיש קדושה אלוקית, הוא מופיע את הקדושה הזו בהתנהגות שלו. הוא בכל הדורות נושא את האמירה הזו שיש ריבונו של עולם שהוא קדוש, וכך מתקדש שמו בעולם.

אפילו מזידים
המצווה של קידוש החודש מגלה לנו לאיזו מדרגה עליונה רומם אותנו הקב"ה. במצווה הזו ניתן לנו הכוח ליצור תורה. בדרך כלל המצוות הן הופעת התורה כפי שה' נתן לנו. לחכמי ישראל אין אפשרות לשנות את המצוות. אמנם נאמר שצריך לשמוע לחכמים 'אפילו אומר על שמאל שהוא ימין', אפילו אם נראה לנו שהחכם טועה, זה רק בגלל שאנחנו מניחים שהטעות היא שלנו ולא שלו. אם אנחנו יודעים בוודאות שהחכם טעה – 'טעות לעולם חוזרת'.^^^
קידוש החודש היא מצווה חריגה מבחינה זו שהקב"ה נתן לנו כוח של קדושה לקדש את החודש. אם חכמים מחליטים שראש החודש יהיה למחרת התחדשות הלבנה – הוא יהיה למחרת. יש לזה השלכה עצומה על כל החגים, אפילו על צום יום הכיפורים, ולמעשה על קיום כל המצוות. לדוגמה אם החודש מתחדש למחרת, פירושו של דבר שנער שמגיע לבר מצווה מתחייב במצוות יום אחד מאוחר יותר, וביום הקודם הוא עדיין נחשב קטן. זה שיא הכוח שנתן הקב"ה לישראל - לקדש את הזמנים.
הקדושה המיוחדת הזו קשורה גם לארץ ישראל. קידוש החודש על ידי עם ישראל עניינו דווקא בארץ ישראל, במקום המקודש, ועל ידי חכמי ישראל. כך אפשר להגיע אל המצב המיוחד הזה - ליצור קדושה בזמנים. זהו המסר שמקבלים ישראל לפני יציאת מצרים. לכן, כאשר אנחנו מזכירים בכל יום ובכל לילה את יציאת מצרים, אנחנו לא מתכוונים רק לזכור שלפני שלושת אלפים שנה היה מאורע נפלא וה' הוציא אותנו ממצרים. אנחנו מזכירים לעצמנו שאנחנו עמו של ה', ה' הוציא אותנו כי אנחנו בניו.
בתורה נזכרת יציאת מצרים חמישים פעמים. זהו האירוע היסודי שלנו, ממנו יוצא הכול. את ההסתכלות הזו לומדים ומשננים שוב ושוב בבית מדרשנו, אך כפי שאמרתי מקודם, לדאבוננו, לא כולם למדו את היסוד הזה. ההבדל העקרוני הוא שישנה מחשבה שאם אדם מקיים תורה ומצוות - אז 'בָּנִים אַתֶּם לַה' אֱלֹהֵיכֶם' (דברים יד, א), ואם אתם לא מקיימים תורה ומצוות - אז אתם לא בנים. זו טעות יסודית. אנחנו אומרים שהבסיס הוא הבחירה, הבסיס הוא הסגולה, והתורה והמצוות באים להופיע את הנקודה הפנימית הזו. כמובן שכל עבירה היא חילול ה', אבל להלכה נפסק ש'אף על פי שעובדי עבודה זרה - קרואים בנים' (קידושין לו.).
ההסתכלות שלנו על עם ישראל היא כעל ציבור, כעל עם. לא רק על כל פרט ופרט או על כל מעשה ומעשה בנפרד. כעם, עם ישראל מופיע את שם ה' כל הזמן. כל פרט ופרט הוא רק חלק מההופעה הזו. אם לפעמים יש ירידה רוחנית, אמנם זה לא כבוד שמיים, זה תמיד יהיה רק בפרטים. זה חמור מאוד, זה נורא ואיום, אסור חס וחלילה לזלזל בזה - אבל זה חילול ה' פרטי. אפילו אם יש פרטים רבים, הם פרטים. הפרטים הללו יוצאים מהסדר, הם לא מתאימים לאופי המיוחד של העם. עם ישראל מופיע ככלל, ועם ישראל תמיד הוא עם סגולה. צריכים לחזור ולשנן את זה. זו הסבה לכך שהתורה חזרה חמישים פעם על הבחירה בישראל ביציאת מצרים, כדי שנזכור שעם ישראל הוא עם סגולה. זכינו לבית מדרש מיוחד, שחדור בהבנה העמוקה שאנחנו עם סגולה, הסגולה שהיא לא אמצעי אלא מטרה, היא לא טפל אלא עיקר. אנחנו במעשינו רק מגלים את הסגולה הזו, מוציאים אותה לפועל בכך שאנחנו עושים את רצונו של הקב"ה.

פיצול אישיות?
המדרש (שיר השירים רבה יב, יט), דורש את הפסוק 'קוֹל דּוֹדִי הִנֵּה זֶה בָּא' (שיה"ש ב, ח):
ר' נחמיה אמר: בשעה שאמר לישראל: 'בחודש הזה אתם נגאלים', אמרו לו: משה רבינו! איך אנחנו נגאלים? והלא אין בידינו מעשים טובים! אמר להם: הואיל וחפץ לגאלכם - אין הוא מביט במעשיכם, אלא מביט בצדיקים שבכם ובמעשיהם. זה מה שאמר הכתוב 'מְדַלֵּג עַל הֶהָרִים מְקַפֵּץ עַל הַגְּבָעוֹת': אין 'הרים' אלא בתי דינים.
רבנן אומרים: 'קוֹל דּוֹדִי הִנֵּה זֶה בָּא' - זה משה. בשעה שבא משה ואמר: החודש הזה אתם נגאלים, אמרו לו: משה רבנו! איך אנחנו נגאלים? כל מצרים מטונפת מעבודה זרה שלנו! אמר להם: הואיל והוא חפץ לגאלכם - אינו מביט בעבודה זרה שלכם, אלא 'מְדַלֵּג עַל הֶהָרִים'. ואין 'הרים' אלא עבודה זרה.
ר' נחמיה וחכמים נחלקו כיצד לדרוש את המילה 'הרים', האם הכוונה שהגאולה תלויה בצדיקים, או שה' מדלג על הרשעים. הרעיון הכללי שלהם הוא זהה: 'הואיל והוא חפץ בגאולתכם'.
המצב של עם ישראל ביציאת מצרים היה בשיא השפלות. יש מדרשים נוספים שאומרים כך (שמות רבה כא, ז):
בשעה שיצאו ישראל ממצרים, עמד השטן לקטרג אותן. אמר לפני הקדוש ברוך הוא: רבש"ע! עד עכשיו היו אלו עובדים עבודת כוכבים, ואתה קורע להם את הים?!
המלאכים תמהים, איפה הצדק, הרי בהתנהגות שלהם הם שווים למצרים! הללו עובדי עבודה זרה, והללו עובדי עבודה זרה! לכאורה הקב"ה בחר בישראל והם לא ראויים לכך.
מדרש נוסף במכילתא אומר שישראל לא היו ראויים לצאת ממצרים מפני שלא היו להם זכויות, ולכן נתן להם ה' שתי מצוות - פסח ומילה כדי שיהיו להם זכויות.
ועוד אומרים לנו חכמים (ילקוט שמעוני תקי"ט):
לא נגאלו ישראל אלא בשכר האמונה, שנאמר: 'וַיַּאֲמֵן הָעָם' (ד, לא). וכן אין ישראל נגאלים לעתיד לבוא אלא בשכר האמונה, שנאמר: 'תָּשׁוּרִי מֵרֹאשׁ אֲמָנָה' (שיר השירים ד, ח).
והמקובלים אומרים שעניינה של גלות מצרים היה לזכך את עם ישראל מהחטא הקדום של אדם הראשון, וכן מחטאי דור המבול ודור הפלגה. בני ישראל השתעבדו בעבודה קשה בחומר ובלבנים כנגד דור הפלגה שבנו בניינים בחומר ובלבנים. גזרת 'כָּל הַבֵּן הַיִּלּוֹד הַיְאֹרָה תַּשְׁלִיכֻהוּ' (א, כב) הייתה כנגד דור המבול. כאשר בני ישראל מסיימים למרק את החטאים הללו - מגיע זמן הגאולה. לפי הגישה הזו יוצא שבני ישראל בשעת יציאת מצרים נמצאים בשיא של טהרה, כי הם סיימו לנקות מעליהם את החטאים הקדמוניים! האמת היא שיש לזה רמז ממש בדברי התורה שקוראת לגלות מצרים 'כּוּר הַבַּרְזֶל' (דברים ד, כ). מה עושים בכור ברזל - מבררים את המתכת, מוציאים את הפסולת ונשארת רק האיכות. זאת אומרת שבני ישראל מזוככים יותר.
ועוד דרשו חכמים (סוטה יא:) על הפסוק 'וַתִּרְבִּי וַתִּגְדְּלִי וַתָּבֹאִי בַּעֲדִי עֲדָיִים' (יחזקאל טז, ז), עם ישראל גדל והגיע לשישים ריבוא אנשים, מספר שמבטא שלמות מיוחדת, ורק אז יצאו ישראל ממצרים (ראה גבורות ה' פרק ט).
אם כן לכאורה יש כאן שתי גישות מנוגדות לחלוטין בדברי חכמים. מצד אחד עם ישראל היו עובדי עבודה זרה, חסרי זכויות לחלוטין, והקב"ה הציל אותם ברגע האחרון, לפני שהם מידרדרים למקום הנמוך ביותר שממנו 'כל באיה לא ישובון'. ומצד שני – בני ישראל מלאי אמונה, ועל פי המקובלים הייסורים שעברו מירקו וזיככו אותם. איך אנחנו מיישבים את הסתירה הזו, מה היה במצרים התקדמות או נסיגה?
האמת היא ששני הצדדים נכונים, 'אלו ואלו דברי אלקים חיים'. מבחינה חיצונית, האווירה של מצרים השפיעה על ישראל, והם ירדו מאוד בהתנהגות שלהם. אבל בתוך הלב פנימה כל הזמן היתה ציפייה לגאולה, כל הזמן בני ישראל חיכו שהקב"ה יוציא אותם ממצרים. על זה אמר המדרש 'בשכר האמונה'. מה שהמקובלים התכוונו לומר הוא שלפני ולפנים הייסורים זיככו את הנפשות, אבל באופן חיצוני, במעשים, היה ההפך.
קשה להבין את הדבר הזה. איך ייתכן שבפנימיות מזדככים, ובחיצוניות מתקלקלים. אפשר להמשיל את הדבר הזה לבני זוג שמאוד אוהבים אחד את השני, והפרידו ביניהם. מצד אחד ככל שעובר הזמן האישה יותר ויותר מתגעגעת לבעלה, ומצד שני היא גם הולכת ומתרגלת לסביבה החדשה ומתרחקת. השנים עושות את שלהן, היא מתרגלת לאווירה ולמציאות החדשה, אבל ברגע שיגידו לה שהיא יכולה לחזור לבעלה - ההתרגלות הזו תתבטל כהרף עין. אדרבה, ככל שעבר יותר זמן, שבו כלפי חוץ היה נראה שהיא התרגלה לגמרי – היא יותר תמהר לשוב אליו כי בפנים הציפייה התחזקה. כמו קפיץ שמותחים אותו עד הקצה, אם תמתח עוד קצת - הוא יקרע, אם תעזוב אותו עכשיו - הוא יקפוץ בחזרה בעצמה רבה מאוד. ככל שתמתח אותו ותרחיק אותו כך החיבור אחר כך יהיה במלוא העוצמה. כך הרגישו עם ישראל כשה' התגלה אליהם.

לא הכול מעשים
בתיקוני זוהר כתוב שאותו התהליך יהיה גם בדור האחרון. הרב מזכיר את זה באגרת תקנ"ה, הדור האחרון בעקבתא דמשיחא יהיה טוב מבפנים ורע מבחוץ. היו דורות שההתנהגות שלהם כלפי חוץ הייתה טובה, הקפידו במצוות ובדקדוקים, ובפנים היה קלקול. לא היה חיבור, לא היתה אמונה. דור הגאולה נמצא במצב הפוך. החוץ מקולקל ומעוות, אלו רק השפעות חיצוניות, והפנים הוא טהור וזך. יש קליפה שמכסה, ובמקביל בפנים הטהרה מתגברת. גם במצרים בני ישראל למדו מהגויים והתרגלו לעשות כמעשיהם, אבל בתוך הלב פנימה משהו נשמר והתגבר. הם לא שינו את שמם ולא שינו את לשונם, אלא נשארו נאמנים לאומה. גם מי שלא קיים את המצוות, לא שינה את השם. שומרים על המהות, זוכרים שאנחנו מיוחדים, שונים מאחרים. במה אתם שונים - הרי אתם מתנהגים כמו המצרים. באמת כלפי חוץ האווירה משפיעה עלינו, ובכל זאת אנו שומרים על הזהות. וכאשר מצליחים לשמור על הזהות למרות כל ההשפעות החיצוניות - הזהות דווקא הולכת ומתחזקת יותר ויותר, הפנימיות הזו מקבלת מקום יותר יציב ומשמעותי. כך אני רוצה להסביר את דברי המקובלים. ניסיונות רבים מאוד עמדו בפני שמירת הזהות הזו של בני יעקב – והם עמדו בפניהם. זכרנו תמיד: אנחנו יהודים, יש לנו בורא עולם, יש לנו אמונה. בשכר האמונה הזו נגאלו ישראל.
'הן גאלתי אתכם אחרית כראשית'. עם ישראל עבר נסיונות עצומים במהלך הגלות הארוכה, והיה בזה זיכוך גדול מאוד. ובדורנו נראה שמבחינה חיצונית יש קלקולים רבים, ומוכרחים לדעת שהם חיצוניים. לפני-ולפנים זה ההפך, יש התחזקות. כל הניסיונות שעם ישראל עבר ועובר, הם ניסיונות מחשלים. גם היום יש נסיונות של פגיעה בנו, יש ניסיון מאוד גדול בזה שהעולם מחבק את עם ישראל, ומטשטש את הזהויות, ונותן לכל אחד זכויות. אנחנו צריכים לעמוד גם בניסיון הזה, ולפעמים קשה לשמור על הזהות היהודית בדורות שלנו אפילו יותר מאשר בדורות שפגעו בנו.
אנחנו שנמצאים בתקופה הזו של אחרית כראשית ממש, ורואים בעצמנו תהליכים כמו שהיו אז, מוכרחים לדעת להסתכל על הפנימיות של עם ישראל, ולא רק על המעשים. לדעת, לזכור ולשנן, שזה דור שמבפנים הוא טוב מאוד, גם אם בחוץ יש הרבה קליפות. אנחנו מתפללים לריבונו של עולם שהתהליך הזה שאנחנו נמצאים בו יתקדם ויתעצם, ואנחנו נחזור ונגלה את הטוב שבתוכנו גם כלפי חוץ. שנזכה במהרה לגאולה שלמה.
֎ ֎ ֎
לקבלת השיחה כל שבוע במייל או בווצאפ,
שלחו הודעה לכתובת bogrim@yeshiva.org.il , או למספר 0547881227



את המידע הדפסתי באמצעות אתר yeshiva.org.il