בית המדרש

  • הלכה מחשבה ומוסר
  • שיעורי אמונה נוספים
לחץ להקדשת שיעור זה

לימוד השיעור מוקדש לעילוי נשמת

חנה בת חיים

בכורים ותפילה

מה הקשר בין מצוות ביכורים לתפילה?

undefined

הרב דוד דב לבנון

תשס"ג
15 דק' קריאה
פרשת בכורים פותחת במצוות הבאת הבכורים והמצוות הקריאה בשעת הבאה "וְעָנִיתָ וְאָמַרְתָּ לִפְנֵי ה' אלוקיךָ אֲרַמִּי אֹבֵד אָבִי וַיֵּרֶד מִצְרַיְמָה וַיָּגָר שָׁם בִּמְתֵי מְעָט וַיְהִי שָׁם לְגוֹי גָּדוֹל עָצוּם וָרָב וגו' ", משמעות הקריאה להודות לה' "ואמרת אליו - שאינך כפוי טובה" (רש"י).

בסוף פרשה זו, לאחר וידוי מעשר, מופיעה תפילה, שחז"ל מיחסים אותה גם להבאת הבכורים "הַשְׁקִיפָה מִמְּעוֹן קָדְשְׁךָ מִן הַשָּׁמַיִם וּבָרֵךְ אֶת עַמְּךָ אֶת יִשְׂרָאֵל וְאֵת הָאֲדָמָה אֲשֶׁר נָתַתָּה לָנוּ כַּאֲשֶׁר נִשְׁבַּעְתָּ לַאֲבֹתֵינוּ אֶרֶץ זָבַת חָלָב וּדְבָש". ומיד בסמיכות הפרשיות נאמר "הַיּוֹם הַזֶּה ה' אלוקיךָ מְצַוְּךָ לַעֲשׂוֹת אֶת הַחֻקִּים הָאֵלֶּה וְאֶת הַמִּשְׁפָּטִים וְשָׁמַרְתָּ וְעָשִׂיתָ אוֹתָם בְּכָל לְבָבְךָ וּבְכָל נַפְשֶׁךָ". ונראה שגם כאן יש רמז לתפילה, כי איזו היא מצווה נאמר עליה "בְּכָל לְבָבְךָ וּבְכָל נַפְשֶׁךָ", הרי זו תפילה שלמדוה מהכתוב "ולעבדו בכל לבבכם".

חז"ל ראו במצוות הבכורים מקור לתקנת התפילות בכל יום, וכך מובא במדרש תנחומא פרשת כי תבא סימן א':
"'היום הזה ה' אלוקיך מצוך לעשות' זש"ה: 'בואו נשתחוה ונכרעה נברכה לפני ה' עושנו' (תהלים צה), והלא כריעה בכלל השתחויה והשתחויה בכלל כריעה, ומה ת"ל נשתחוה נכרעה נברכה? אלא צפה משה ברוח הקודש וראה שבית המקדש עתיד ליחרב, והבכורים עתידין ליפסק, עמד והתקין לישראל שיהיו מתפללין שלשה פעמים בכל יום, לפי שחביב תפלה לפני הקב"ה מכל מעשים טובים ומכל הקרבנות, שכך כתיב (שם תהלים קמא) 'תכון תפלתי קטרת לפניך משאת כפי מנחת ערב', ומשה רבינו אע"פ שעשה כל מעשים טובים, כיון שנגזר עליו שלא ליכנס לארץ התפלל ואמר 'אעברה נא ואראה' (דברים ג), וא"ל הקב"ה: 'אל תוסף דבר אלי עוד בדבר הזה עלה ראש הפסגה' (שם דברים ג'), לכך נאמר 'היום הזה ה' אלוקיך מצוך לעשות', מה כתיב למעלה מן העניין: 'השקיפה ממעון קדשך', א"ר אבהו בשם רבי יוסי בר חנינא: בא וראה כמה מתחטאין וכמה יש להן פתחון פה לעושי מצות, אדם יש לו עסק אצל מלכות פעמים שהוא נותן כמה ממון עד שמגיעין אותו אצל המלך כיון שהגיע אצל המלך ספק עושה שאלתו ספק לא עשה, אבל הקב"ה אינו כן אלא יורד אדם לתוך שדהו ראה אשכול שביכר תאנה שביכרה רמון שביכר, מניחו בסל והולך לירושלים ובא ועומד באמצע העזרה ומבקש רחמים על עצמו ועל ישראל ועל ארץ ישראל, שנאמר: 'השקיפה ממעון קדשך וגו' ', ולא עוד אלא שהיה אומר: איני זז מכאן עד שתעשה צרכי היום הזה, שכתוב אחריו 'היום הזה ה' אלוקיך מצוך לעשות', ארשב"ל: יצתה בת קול ואמרה לו: תזכה לשנה הבאה ותביא כהיום הזה, כאדם שהוא נותן פרי חדש לחברו ואומר לו יהי רצון שתשנה ותתן לי לשנה האחרת".

תפילות כנגד בכורים
"אלא צפה משה ברוח הקודש וראה שבית המקדש עתיד ליחרב, והבכורים עתידין ליפסק, עמד והתקין לישראל שיהיו מתפללין שלשה פעמים בכל יום".

וצריך להבין מה הקשר בין מצוות הבכורים לתפילה, מלבד מה שציינו לעיל שבסוף פרשת בכורים מופיעה תפילה? נראה שיש להעמיק בהגדרת מצוות התפילה. מקובל לחשוב שעיקרה של התפילה היא הבקשות שאנו מבקשים בצרכי הכלל והפרט. אולם מעיון במקורות עולה שעיקר התפילה הוא אמירת שבחו של מקום, הכרת רוממותו והודיה על כל מה שגמלנו.

הנה המקור למצוות התפילה הוא מהכתוב "ולעבדו בכל לבבכם" ואמרו חז"ל (תענית דף ב עמוד א) " איזו היא עבודה שהיא בלב - הוי אומר זו תפלה ". ואם כן התפילה היא עבודה שבה אנו עובדים את ה', ותפילות כנגד קורבנות תקנום, משמע כשם שקורבנות נקראות עבודה, מפני שבהם אנו מכירים באלוקותו, הקרבן מבטא מסירות נפש (רמב"ן - כאלו מקריב את עצמו), ועשיתו היא "ריח ניחוח לה'" - לעשות לו נחת רוח, ולפי זה גם התפילה שהיא עבודה שבלב הרי היא כקרבן בבחינת "ובלבבי משכן אבנה", והנה התפילה מורכבת מאמירת שבחו של מקום ומבקשות, ואמרו חז"ל (עבודה זרה דף ז עמוד ב) " לעולם יסדר אדם שבחו של מקום ואח"כ יתפלל, מנלן? ממשה רבינו, וכו' ", ולפי דברינו אמירת שבחו של מקום היא העיקר שבתפילה, והבקשה שאנו מבקשים היא תוצאה נלווית לכך, שאם הקב"ה הוא בעל הכוחות כולם, ובטובו הגדול רוצה להטיב לבריותיו, ממילא אפשר לפנות אליו בבקשה.

ולפי זה מובן מה שאמרו חז"ל (ברכות דף לד עמוד ב):
"המתפלל צריך שיכווין את לבו בכולן, ואם אינו יכול לכוון בכולן - יכווין את לבו באחת; אמר רבי חייא אמר רב ספרא משום חד דבי רבי: באבות".

ולכאורה הברכה הראשונה "אבות" היא ברכת השבח ועדין לא בקש דבר, ואם נאמר שעיקר התפילה היא הבקשה וברכת השבח היא הקדמה לתפילה לא מובן מדוע מספיק לכוון באבות לפני שבקש דבר. וכך מסביר רבינו יונה את הגמ' (ברכות דף ד עמוד ב) " דאמר רבי יוחנן: איזהו בן העולם הבא? - זה הסומך גאולה לתפלה של ערבית ", ושואל מדוע הסומך גאולה לתפילה נחשב לבן עולם הבא? ומתרץ, מפני שהגאולה ממצרים היתה כדי להיות לקב"ה לעבדים, שנאמר "עבדי הם אשר הוצאתי אותם מארץ מצרים", ולכן מיד אחרי שמזכיר גאולת מצרים עליו לעבוד את ה', ולכן יש לסמוך לגאולה תפילה שהיא עבודה. ומי שעושה כן הוא בן עולם הבא. ונראה לפי זה שהתפילה היא סמל לעבודת ה' יותר מכל מצווה אחרת, על כורחך שעיקרה היא לא הבקשות אלא ההכרה שבלב שה' הוא בעל הכוחות כולם, ואמירת שבחו של מקום.

ועוד ראיה ממה שאמרו חז"ל (ברכות דף יד עמוד ב):
"ואמר רבי יוחנן: הרוצה שיקבל עליו עול מלכות שמים שלמה - יפנה ויטול ידיו, ויניח תפילין ויקרא קריאת שמע ויתפלל, וזו היא מלכות שמים שלמה".

משמע שתפילה דומה לק"ש ולתפילין שהיא ביחד עמם מביאה לקבלת עול מלכות שמים שלימה. וזה בודאי נעשה בברכת השבח שעל ידה מגיע ליראת הרוממות.

וכך אומרת הגמ' (ברכות דף לא עמוד א):
"יכול ישאל אדם צרכיו ואחר כך יתפלל? - כבר מפורש על ידי שלמה, שנאמר: (מלכים א' ח') 'לשמוע אל הרנה ואל התפלה', רנה - זו תפלה, תפלה - זו בקשה",

מלשון השאלה אנו מבינים שחז"ל מגדירים את מצוות התפילה כרינה, היינו אמירת שבחו של מקום, ורמז לכך - 'שירה' בגימטריה 'תפלה' (בעל הטורים). ובלשון הכתוב תפלה זו בקשה, והיא באה אחרי אמירת שבחו של מקום 1 .

והנה ראש השנה הוא יום הדין שבו נגזרים מזונותיו וכל ענייניו, ואם כן ראוי באותו היום להתפלל להיזכר לטובה בדין, וכך אפשר להסביר "יום תרועה יהיה לכם" לפי התרגום "יום יבבה" היינו יום של תחנונים ותפילה, אבל למרבה הפלא, בנוסח התפילה לא מצאנו כל בקשות פרטיות מלבד אמירת מלכויות זכרונות ושופרות, ובזכות מה נזכר לטובה ביום הדין? הגמ' (ראש השנה דף טז עמוד א) קובעת כיצד יזכר לטובה בר"ה:
"ואמרו לפני בראש השנה מלכיות זכרונות ושופרות. מלכיות - כדי שתמליכוני עליכם, זכרונות - כדי שיעלה זכרוניכם לפני לטובה, ובמה - בשופר".

ולפי דברינו לעיל, הגדרת התפילה היא שבחו של מקום וקבלת עבדותו, אם כן על ידי שאומר מלכויות הוא למעשה מתפלל, וממילא יעלה זכרונו לפניו לטובה 2 .

ההודיה כחלק מהתפילה
ראינו לעיל שעיקר התפילה היא אמירת שבחו של מקום, ולכן אם כיוון לבו 'באבות' יצא. ומפרשת בכורים למדנו שגם ההודאה על הטוב שגמלנו הוא ביטוי של תפילה, שכנגד זה התקין משה תפילות בכל יום. ולפי זה מובן החידוש של הרוקח (שורש עבודת ה' והתפילה, הובא בקהילות יעקב) וז"ל:
"בפרק אין עומדין להתפלל צריך שיכוון את לבו לשמים, שנאמר 'תכין לבם תקשי אזניך', המתפלל צריך שיכוון את לבו בכולן, ואם אינו יכול לכוון את לבו בכולן יכוון באחת מהן - 'באבות' או 'בהודיות'",

ולפי זה גם כשיכוון בהודאה דהיינו במודים יהא יוצא לדעת הרוקח 3 , חידוש זה אינו מופיע בגמ' אבל הוא מתישב עם מדרש חז"ל בעניין הבכורים שהזכרנו.

ועניין ההודיה לאו מילתא זוטרתא היא, ואמרו חז"ל "זובח תודה יכבדנני" שזובח יצרו לפני ומתודה, היינו שאמירת התודה יש בה שבירת המידות, ולכן היא בודאי נחשבת לעבודה שבלב. וכתב רש"י (סוטה דף מ עמוד א) " על שאנו מודים לך - על שנתת בלבנו להיות (מודים לך) דבוקים בך ומודים לך ", שעל זה גופא צריך להודות לקב"ה שנותן בלבו להודות.

אפשר לדייק מדברי הרמב"ן שמשמעות העיקרית של התפילות היא הודאה לקב"ה, וז"ל הרמב"ן (שמות פרק יג פסוק טז)
"וכוונת כל המצות שנאמין באלוקינו ונודה אליו שהוא בראנו, והיא כוונת היצירה, שאין לנו טעם אחר ביצירה הראשונה, ואין אל עליון חפץ בתחתונים מלבד שידע האדם ויודה לאלוקיו שבראו, וכוונת רוממות הקול בתפלות וכוונת בתי הכנסיות וזכות תפלת הרבים, זהו שיהיה לבני אדם מקום יתקבצו ויודו לאל שבראם והמציאם ויפרסמו זה ויאמרו לפניו בריותיך אנחנו",

והנה המילה "הודאה" מתפרשת בדבריו גם כעדות שזה כך, וגם כאמירת תודה, ואומר שזה כוונת התפילות, וקובע שזה עיקר עבודת ה' וחפץ אלוקים בבריאת האדם.

מובא במדרש תנחומא (פרשת קרח סימן יב):
"(על דוד המלך נאמר שהוא הגבר) 'הוקם על' - בגימטריא ק', כנגד ק' ברכות, שבכל יום היו מתים מישראל ק' אנשים, בא דוד ותקנן לק' ברכות (דברים י), 'ועתה ישראל מה ה' אלוקיך' קרי ביה מאה אלו ק' ברכות (אל תקרי מה אלא מאה), כיון שתקנום נעצרה המגפה".

הברכות כוללות את התפילות שבכל יום, וברכות הנהנין והשבח, ונראה מכאן כפי שאמרנו לעיל שסגולת כולן השבח וההודיה הן כתפילה שעוצרת מגיפה. והנה לא ידוע לנו מתי היה בזמן דוד שמתו מאה בכל יום, ואולי זה היה בזמן המלחמות כפי שאמרו במדרש 4 שבזמן דוד היו נופלים במלחמה בגלל שהיו בהם דילטורין, והאומר לשון הרע הוא ככופר כעיקר, ולכן התיקון לכך הוא באמירת מאה ברכות בכל יום 5 .

וכתב "דעת זקנים מבעלי התוספות", שמודים בגימטריה - מאה, ומבאר זאת, כי מי שאומר מודים בכוונה כאילו אמר מאה ברכות. ולפי מה שהזכרנו לעיל ההודיה היא עיקר התפילה ולכן בזכות זה פסקו מלמות.

לפי מה שפרשנו שפרשת קריאת בכורים במהותה היא תפילה, ניתן לבאר את הגמ' (סוטה דף לב עמוד ב):
"תניא, רשב"י אומר: אדם אומר שבחו בקול נמוך, וגנותו - בקול רם; שבחו בקול נמוך - מן וידוי המעשר, גנותו בקול רם - ממקרא ביכורים. וגנותו בקול רם? והאמר רבי יוחנן משום רבי שמעון בן יוחי: מפני מה תקנו תפלה בלחש? כדי שלא לבייש את עוברי עבירה, שהרי לא חלק הכתוב מקום בין חטאת לעולה! לא תימא גנותו אלא אימא צערו, כדתניא: (ויקרא יג) 'וטמא טמא יקרא' - צריך להודיע צערו לרבים ורבים מבקשים עליו רחמים, וכל מי שאירע בו דבר צריך להודיע לרבים, ורבים מבקשים עליו רחמים".

רש"י פירש שם " צערו - צרות שעברו עליו דהיינו צרות שעברו על ישראל צרת לבן הארמי צרת מצרים ". ולכאורה אינו מובן, הרי הצרות הללו כבר עברו, ומה שייך לומר עליהם שיפרסם אותם כדי שיתפללו עליו? לכן נראה שהכוונה כאן "צערו" היא לתפילות שהמביא בכורים נושא בלבו להצלחת פירותיו ולברכת העם והארץ כפי שנאמר "הַשְׁקִיפָה מִמְּעוֹן קָדְשְׁךָ מִן הַשָּׁמַיִם וּבָרֵךְ אֶת עַמְּךָ אֶת יִשְׂרָאֵל וְאֵת הָאֲדָמָה אֲשֶׁר נָתַתָּה לָנוּ וגו' ", אלא שבמקרא בכורים "מתחיל בגנות ומסיים בשבח", מתחיל בגלות לבן ומצרים ומסיים בגאולה שגאל את אבותינו, להודות לקב"ה על שהוציא אותנו מכל הצרות בעבר, וזו הקדמה לבקשה שמבקש עתה, ואת זה צריך לומר בקול רם 6 כדי שרבים יתפללו עליו.

ויש להבין כלפי מי הוא מודיע צערו שהתפלל עליו? נראה שזה הכהן אשר יהיה בימים ההם, "ואמרת אליו" במטרה שיתפלל עליו. ולפי זה מובן החידוש בכתוב "אשר יהיה בימים ההם", ולכאורה פשיטא שאליו מביאים ומה חידוש יש בדבר? אלא שבא לומר, שאע"פ שאינו צדיק כבדורות ראשונים יש לומר לו כדי שיתפלל עליו.

משמעות ההשתחויה בשמונה עשרה
" 'היום הזה ה' אלוקיך מצוך לעשות' זש"ה: 'בואו נשתחוה ונכרעה נברכה לפני ה' עושנו' (תהלים צה), והלא כריעה בכלל השתחויה והשתחויה בכלל כריעה, ומה ת"ל נשתחוה נכרעה נברכה? אלא צפה משה ברוח הקודש וראה שבית המקדש עתיד ליחרב, והבכורים עתידין ליפסק, עמד והתקין לישראל שיהיו מתפללין שלשה פעמים בכל יום".

חז"ל למדו במדרש זה שהשתוויה היא ביטוי של תפילה, ומהחזרה על ביטוי זה שלוש פעמים למדו שמשה התקין שלוש תפילות בכל יום. והנה לפי מה שבארנו לעיל שהתפילה היא "עבודה" מובן הדבר היטב, וכן מצאנו שלמדו מחוליות שבשדרה את מספר הברכות שבשמונה עשרה, מהטעם הנ"ל שהשדרה מרמזת להשתחויה, וז"ל (ברכות דף כח עמוד ב)
"הני שמונה עשרה כנגד מי? אמר רבי הלל בריה דרבי שמואל בר נחמני: כנגד שמונה עשרה אזכרות שאמר דוד (תהלים כ"ט) 'בהבו לה' בני אלים'. רב יוסף אמר: כנגד שמונה עשרה אזכרות שבקריאת שמע. אמר רבי תנחום אמר רבי יהושע בן לוי: כנגד שמונה עשרה חוליות שבשדרה . ואמר רבי תנחום אמר רבי יהושע בן לוי: המתפלל צריך שיכרע עד שיתפקקו כל חוליות שבשדרה".

שלוש מקורות הוזכרו כאן לי"ח ברכות שבשמונה עשרה, ונראה שהן מרמזות לשלוש רעיונות יסוד בתפילה, שהן: א. הכנעה לפני ה', ב. הכרת רוממותו, ג. ויחוד עם אלוקיו, (הבעש"ט היה רגיל לחלק: הכנעה הבדלה המתקה, והדברים מתיישבים לפיו), א. הכנעה באה לידי ביטוי בהשתחוויה ובחוליות שבשדרה, ב. הכרת רוממותו יתברך רמוזה בפרק בתהילים "הבו לה' בני אלים", ג. יחוד בין כנסת ישראל והקב"ה רמוז בשמע ישראל - ה' אחד 7 .

התפילה כקרבן קטורת
"לפי שחביב תפלה לפני הקב"ה מכל מעשים טובים ומכל הקרבנות, שכך כתיב (שם תהלים קמא) 'תכון תפלתי קטרת לפניך משאת כפי מנחת ערב'".


הכתוב משווה את התפילה לקרבן קטורת, כמו שהקטורת מעולה שבעבודות הכהן כך גם התפילה. עם הקטורת נכנס הכהן הגדול לפני ולפנים ביום הכפורים ומתיחד עם בוראו, "וכל אדם לא יהיה באהל מועד בבואו אל הקודש" - אפילו מלאכים לא נמצאים שם, וכך גם בתפילה האדם פונה אל אלוקיו לבדו בלא מתווכחים, ולכן התפילה נאמרת בלחש כתפילת חנה "רק שפתיה נעות וקולה לא ישמע", משום שהיא בינו לבין קונו בלבד. וזהו משמעות המילה "קטורת" מלשון קשר, וכן תפילה היא מלשון קשר "צמיד פתיל" 8 , שמתקשר עם אלוקיו.

סגולת הקטורת להחיות מתים, ועוצרת את המגפה, משום שהיא מחברת את האדם עם מקור החיים הקב"ה. וכך גם סגולתה של התפילה להועיל לכל דבר כפי שיתבאר בהמשך המדרש.

יסוד נוסף רמוז בקטורת, שהקטורת מסמלת את כלל ישראל על כל גווניו המשולים לי"א סממני הקטורת, שכאשר הם מחוברים וקשורים ביחד הם מניבים ריח טוב, ומכאן למדו חז"ל שגם בתפילה (במיוחד בזמן תענית) יש להתחבר ביחד אפילו עם פושעי ישראל כדי שהתפילה תתקבל, כמו החלבנה שריחה רע וכשהיא יחד עם שאר המינים היא משביחה את הריח לטובה 9 , וכך אומר האר"י ז"ל שיש לומר לפני התפילה שמקבל עליו מצוות "ואהבת לרעך כמוך", כדי לחבר עצמו עם כלל ישראל, כי על ידי זה יזכה לקבול התפילות.

תפילה אינה חוזרת ריקם
"ומשה רבינו אע"פ שעשה כל מעשים טובים כיון שנגזר עליו שלא ליכנס לארץ התפלל ואמר אעברה נא ואראה (דברים ג), וא"ל הקב"ה: 'אל תוסף דבר אלי עוד בדבר הזה עלה ראש הפסגה', לכך נאמר 'היום הזה ה' אלוקיך מצוך לעשות', מה כתיב למעלה מן העניין: 'השקיפה ממעון קדשך', א"ר אבהו בשם רבי יוסי בר חנינא: בא וראה כמה מתחטאין וכמה יש להן פתחון פה לעושי מצות אדם יש לו עסק אצל מלכות פעמים שהוא נותן כמה ממון עד שמגיעין אותו אצל המלך כיון שהגיע אצל המלך ספק עושה שאלתו ספק לא עשה, אבל הקב"ה אינו כן, אלא יורד אדם לתוך שדהו ראה אשכול שביכר, תאנה שביכרה, רמון שביכר, מניחו בסל והולך לירושלים, ובא ועומד באמצע העזרה 10 , ומבקש רחמים על עצמו ועל ישראל ועל ארץ ישראל שנאמר השקיפה ממעון קדשך וגו', ולא עוד אלא שהיה אומר: איני זז מכאן עד שתעשה צרכי היום הזה, שכתוב אחריו 'היום הזה ה' אלוקיך מצוך לעשות".

המדרש מדייק מהמלים "היום הזה" שתפילה אינה חוזרת ריקם, ואינו זז משם עד שמובטח לו שיעשה בקשתו. וכן יש לדייק ממה שאמר הקב"ה למשה " אל תוסף דבר אלי עוד בדבר הזה ", משמע שאם היה מוסיף לבקש היה הקב"ה חייב למלא את בקשתו.

הביטוי " איני זז מכאן עד שתעשה צרכי היום הזה ", וכן "בא וראה כמה מתחטאין וכמה יש להן פתחון פה לעושי מצות", מזכיר את המעשה עם חוני המעגל 11 שגם הוא התפלל על הגשמים " עג עוגה ועמד בתוכה ", ואמר " נשבע אני בשמך הגדול שאיני זז מכאן עד שתרחם על בניך ", ועל זה אמר שמעון בן שטח:
"אלמלא חוני אתה - גוזרני עליך נידוי. שאילו שנים כשני אליהו שמפתחות גשמים בידו של אליהו לא נמצא שם שמים מתחלל על ידך? אבל מה אעשה לך שאתה מתחטא לפני המקום ועושה לך רצונך, כבן שמתחטא על אביו ועושה לו רצונו"

אנו לומדים מכאן שמי שמרגיש קשור לקב"ה כבן לאב יכול להתחטא כך בתפילה לפני ה', ולכן תפילה כזאת שייכת אחר הבאת בכורים שבאה הוא מכיר טובה לקב"ה ומודה לו.

הרגשה של קיבול תפילות
"ארשב"ל: יצתה בת קול ואמרה לו: תזכה לשנה הבאה ותביא כהיום הזה, כאדם שהוא נותן פרי חדש לחברו ואומר לו יהי רצון שתשנה ותתן לי לשנה האחרת".

לאחר תפילה כזאת התורה אומרת שאדם יכול לשמוע כעין בת קול שמכרזת "היום הזה" - כן תזכה גם לשנה הבאה. והנה למדנו בגמ' (ברכות דף לד עמוד ב):
"אמרו עליו על רבי חנינא בן דוסא, שהיה מתפלל על החולים ואומר, זה חי וזה מת. אמרו לו: מנין אתה יודע? אמר להם: אם שגורה תפלתי בפי - יודע אני שהוא מקובל, ואם לאו - יודע אני שהוא מטורף".

ופירש רש"י שם " אם שגורה - אם סדורה תפלתי בפי במרוצה ואיני נכשל, ותחנתי נובעת מלבי אל פי, כל מה שאני חפץ להאריך בתחנונים ". כלומר, אם התפילה יוצאת מן הלב ואין חציצה בין לבו לפיו כלל יכול להרגיש כעין מענה לתפילתו שהיא מקובלת, וזוהי גם הרגשת האדם שמביא בכורים ומודה לאלוקיו ומתפלל מעומק לבו שחזקה עליו שישמע בת קול שהתקבלו תפילותיו.


^ 1 ועיין עוד בגמ' עבודה זרה דף ז עמוד ב "דתניא, ר' אליעזר אומר: שואל אדם צרכיו ואחר כך יתפלל, שנאמר: תהלים קב תפלה לעני כי יעטוף ולפני ה' ישפוך שיחו וגו', אין שיחה אלא תפלה, שנאמר: בראשית כד ויצא יצחק לשוח בשדה; ר' יהושע אומר: יתפלל ואח"כ ישאל צרכיו, שנאמר: תהלים קמב אשפוך לפניו שיחי צרתי לפניו אגיד. ור"א נמי הכתיב: אשפוך לפניו שיחי! הכי קאמר: אשפוך לפניו שיחי בזמן שצרתי לפניו אגיד". מגמ' זו משמע שכל תפילת שמונה עשרה היא נוסח קבוע שנחשב כשבחו של מקום, ושאלת צרכיו היא דבר נפרד ששואל קודם התפילה או אחריה.
^ 2 ולפי זה תובן כל הברייתא "תניא, אמר רבי יהודה משום רבי עקיבא: מפני מה אמרה תורה הביאו עומר בפסח - מפני שהפסח זמן תבואה הוא. אמר הקדוש ברוך הוא: הביאו לפני עומר בפסח, כדי שתתברך לכם תבואה שבשדות. ומפני מה אמרה תורה הביאו שתי הלחם בעצרת - מפני שעצרת זמן פירות האילן הוא, אמר הקדוש ברוך הוא: הביאו לפני שתי הלחם בעצרת, כדי שיתברכו לכם פירות האילן. ומפני מה אמרה תורה נסכו מים בחג - אמר הקדוש ברוך הוא: נסכו לפני מים בחג, כדי שיתברכו לכם גשמי שנה, "ואמרו לפני בראש השנה מלכיות זכרונות ושופרות. מלכיות - כדי שתמליכוני עליכם, זכרונות - כדי שיעלה זכרוניכם לפני לטובה, ובמה – בשופר". כלומר ע"י שמכיר שהכל מאתו יתברך זוכה להתברך בכל הנ"ל.
^ 3 הבית יוסף הביא חידוש זה בשם הסמ"ק וכתב שהדבר צריך תלמוד מנין לו.
^ 4 ויקרא רבה (וילנא) פרשה כו "רבי יוסי ממלחיא ורבי יהושע דסכנין בשם רבי לוי אמרו מצינו תינוקות בימי דוד עד שלא טעמו טעם חטא היו יודעין לדרוש את התורה מ"ט פנים טמא ומ"ט פנים טהור והוה דוד מצלי עליהון הדא הוא שדוד או' (תהלים יב) אתה ה' תשמרם אתה ה' נטר אורייתהון בלבהון תנצרם מן הדור זו לעולם מן הדור ההוא שהוא חייב כלייה אחר כל השבח הזה יוצאין למלחמה ונופלין אלא ע"י שהיו בהם דלטורין היו נופלין הוא שדוד אומר (תהלים נז) נפשי בתוך לבאים לבאים זה אבנר ועמשא שהיו לבאים בתורה אשכבה לוהטים זה דואג ואחיתופל שהיו להוטין אחר לשון הרע בני אדם שניהם חנית וחצים אלו אנשי קעילה דכתיב בהם (שמואל א כג) היסגירוני בעלי קעילה בידו ולשונם חרב חדה אלו הזיפים דכתיב בהון (תהלים נד) בבא הזיפים ויאמרו לשאול באותה שעה אמר דוד וכי מה השכינה עושה בארץ (שם תהלים נז) רומה על השמים אלהים סלק שכינתך מביניהון אבל דורו של אחאב כלן עובדי עבודת כוכבים היו וע"י שלא היו בהן דילטורין היו יוצאין למלחמה ונוצחין הוא שעובדיה אמר לאליהו (מלכים א יח) הלא הוגד לאדוני וגו' ואכלכלם לחם ומים אם לחם למה מים אלא מלמד שהיו המים קשים לו להביא יותר מן הלחם ואליהו מכריז בהר הכרמל ואומר (שם מלכים א' י"ח) אני נותרתי נביא לה' לבדי וכל עמא ידעי ולא מפרסמי למלכא".
^ 5 האריז"ל מבאר את המשנה במסכת בכורים כפי שמובא בתנחומא "יורד אדם לתוך שדהו ראה אשכול שביכר תאנה שביכרה רמון שביכר, מניחו בסל והולך לירושלים", מדוע מוזכרים המינים הללו: אשכול ענבים, תאנה ורימון? מפני שהם מוזכרים בחטא המרגלים, שדברו לשון הרע על הארץ ופירותיה, ובמצוות הבכורים באים לתקן את החטא הזה ולהודות על שבח הארץ. ולפי זה מובן מדוע דוד תיקן מאה ברכות בכל יום כתיקון לחטא לשון הרע.
^ 6 ונראה שבקול רם כאן הוא כמו שאמרו חז"ל שהכהנים צריכים לברך בקול רם, ולמדו זאת מ"אמור להם", היינו שיגידו כך שישראל ישמעו, וכך גם במקרא בכורים צריך לומר בקול רם, היינו – שהכהן ישמע את הדברים.
^ 7 ועיין עוד במסכת יבמות דף קה עמוד ב "המתפלל צריך שיתן עיניו למטה, שנאמר: (מלכים א' ט') 'והיו עיני ולבי שם כל הימים', וחד אמר: עיניו למעלה, שנאמר: (איכה ג') 'נשא לבבנו אל כפים'. אדהכי אתא ר' ישמעאל בר' יוסי לגבייהו, אמר להו: במאי עסקיתו? אמרו ליה: בתפלה; אמר להו, כך אמר אבא: המתפלל צריך שיתן עיניו למטה ולבו למעלה, כדי שיתקיימו שני מקראות הללו". העינים למעלה – לראות גדלות הבורא, והבלב למטה – להרגיש בשפלות עצמו.
^ 8 רש"י בראשית פרק ל פסוק ח "נפתולי אלקים - מנחם בן סרוק פירשו במחברת (במדבר יט טו) צמיד פתיל, חבורים, מאת המקום נתחברתי עם אחותי לזכות לבנים. ואני מפרשו לשון (דברים לב ה) עקש ופתלתול, נתעקשתי והפצרתי פצירות ונפתולים הרבה למקום להיות שוה לאחותי: ואונקלוס תרגם לשון תפילה, כמו נפתולי אלהים, נתפללתי בקשות החביבות לפניו, נתקבלתי ונעתרתי כאחותי: נפתלתי - נתקבלה תפלתי".
^ 9 ילקוט שמעוני (תורה פרשת כי-תשא רמז שפט) "אמר רב חנינא בר ביזנא אמר רבי שמעון חסידא כל תענית שאין בהן מן פושעי ישראל אינה תענית שהרי חלבנה ריחה רע ומנאה הכתוב בסמני הקטרת אביי אמר מהכא ואגודתו על ארץ יסדה".
^ 10 הגרסה כאן היא עומד בעזרה אבל יש גרסה "עומד בתוך שדהו" משום שמדובר בשעה שכורך עליה גמי, וזה בזמן שהפירות ביכרו ועדין לא הבשילו, ואם כן בודאי ששייך כאן תפילה שהפירות יצליחו בגידולן.
^ 11 מסכת תענית דף כג עמוד א "מעשה ששלחו לחוני המעגל וכו'. תנו רבנן: פעם אחת יצא רוב אדר ולא ירדו גשמים. שלחו לחוני המעגל: התפלל וירדו גשמים! התפלל ולא ירדו גשמים. עג עוגה ועמד בתוכה, כדרך שעשה חבקוק הנביא, שנאמר חבקוק ב' על משמרתי אעמדה ואתיצבה על מצור וגו'. אמר לפניו: רבונו של עולם! בניך שמו פניהם עלי שאני כבן בית לפניך, נשבע אני בשמך הגדול שאיני זז מכאן עד שתרחם על בניך. התחילו גשמים מנטפין, אמרו לו תלמידיו: רבי, ראינוך ולא נמות. כמדומין אנו שאין גשמים יורדין אלא להתיר שבועתך. אמר: לא כך שאלתי, אלא גשמי בורות שיחין ומערות. ירדו בזעף, עד שכל טפה וטפה כמלא פי חבית. ושיערו חכמים שאין טפה פחותה מלוג. אמרו לו תלמידיו: רבי, ראינוך ולא נמות. כמדומין אנו שאין גשמים יורדין אלא לאבד העולם. אמר לפניו: לא כך שאלתי, אלא גשמי רצון ברכה ונדבה. ירדו כתיקנן, עד שעלו כל העם להר הבית מפני הגשמים. אמרו לו: רבי, כשם שהתפללת שירדו, כך התפלל וילכו להם. אמר להם: כך מקובלני שאין מתפללין על רוב הטובה. אף על פי כן, הביאו לי פר הודאה. הביאו לו פר הודאה. סמך שתי ידיו עליו, ואמר לפניו: רבונו של עולם! עמך ישראל שהוצאת ממצרים אינן יכולין לא ברוב טובה ולא ברוב פורענות, כעסת עליהם - אינן יכולין לעמוד, השפעת עליהם טובה - אינן יכולין לעמוד, יהי רצון מלפניך שיפסקו הגשמים ויהא ריוח בעולם. מיד נשבה הרוח ונתפזרו העבים, וזרחה החמה, ויצאו העם לשדה והביאו להם כמהין ופטריות. שלח לו שמעון בן שטח: אלמלא חוני אתה - גוזרני עליך נידוי. שאילו שנים כשני אליהו שמפתחות גשמים בידו של אליהו לא נמצא שם שמים מתחלל על ידך? אבל מה אעשה לך שאתה מתחטא לפני המקום ועושה לך רצונך, כבן שמתחטא על אביו ועושה לו רצונו. ואומר לו: אבא, הוליכני לרחצני בחמין, שטפני בצונן, תן לי אגוזים, שקדים, אפרסקים, ורמונים - ונותן לו. ועליך הכתוב אומר משלי כ"ג ישמח אביך ואמך ותגל יולדתיך"..


את המידע הדפסתי באמצעות אתר yeshiva.org.il