כותב ה'שפת אמת' זיע"א (תרומה, תרל"ב) שמאה הברכות שצריך לברך בכל יום (על פי הגמרא במנחות מ"ג, ע"ב), הם כנגד מאה האדנים שאנו קוראים עליהם בפרשתנו.

רוצה לומר, המשכן נועד כדי שתשרה שכינתו של הקב"ה בתחתונים- בעולם התחתון שמלא הסתרות והעלמות. האדנים הם יסוד המשכן, עליהם המשכן עומד, וכמו כן, היסוד להשארת השכינה והדרך של האדם להתחבר עם בוראו היא על ידי הברכה. על ידי הברכה, האדם זוכר את הקדוש ברוך הוא בכל זמן ומקום.

בעל ספר 'הלקח והלבוב' (חודש אדר) כותב, שהשבט השייך לחודש אדר הוא שבט נפתלי. כתוב בתורה על נפתלי "הנותן אמרי שפר" (בראשית מט, כא), ותרגומו 'ומברכין עליהון'. ולכן כותב 'הלקח והלבוב' שעבודת החודש היא להיות נזהר בברכה תחילה וסוף, מילה במילה, לזכור אשר זה השולחן לפני ה', לאכול במתינות וביישוב הדעת ולכוון שבאכילה זו, האדם עובד את ה'.

כתוב בפסוק (דברים ח, יד) "ורם לבבך ושכחת את ה' אלוקיך". ידוע ש'עמלק' בגימטריה 'רם', על ידי אכילה ושתיה נעשה לב האדם 'רם', וזה עלול להביא אותו לשכוח מהקב"ה. עמלק רוצה שאדם יהיה בעל גאוה, ישכח את בוראו ושייחס לעצמו כל דבר, בלי לדעת שהכל מכוחו יתברך.

'ברכה' בגימטריה 'זכר', שעל ידה זוכרים את השם יתברך, הפך קליפת עמלק, שציוונו הקב"ה בתורה (דברים כה, יז) "זכור את אשר עשה לך עמלק וכו' לא תשכח".

על ידי ריבוי אכילה ושתיה, האדם עלול לשכוח מה' יתברך ולהתרחק ממנו, כמו שכתוב (דברים לב, טו) "וישמן ישורון ויבעט". בחודש אדר יש לנו סיוע לזכות לענוה, כמו שאומר ה'שפת אמת' (תרומה, תרל"א) ש'אדר' נוטריקון א' דר, א'- הכוונה לאלופו של עולם שדר בתוך האדם, וכדי לזכות לכך, צריך האדם להיות ד'ל ר'ש, לא להיות בעל גאוה, אלא להאמין שמי שנותן לאדם לעבוד ולהרוויח כסף, הוא בעל הכוחות כולם.

הביטוי לאמונה זו היא אמירת הברכות לפני האכילה ואחריה. יהודי מברך ומודה לבוראו ויודע שעל אף שעבד והרוויח בכוחות עצמו את כספו, הוא בעל ענוה, ולא מייחס לעצמו את הכוח אלא מודה לה'.

בפורים יש סיוע לאדם לזכות לענוה, כמו שמרמז ה'חמרא טבא' "ו'המן נ'ופל ע'ל ה'מיטה" ראשי תיבות 'ענוה'. 'מגילת אסתר' כשמה כן היא- לגלות ולחשוף את יד ה' שמוסתרת בתוך עולם הטבע. בגלל המציאות הגשמית, האדם עלול לחשוב שהכל מתנהל בצורה טבעית, ובפורים אנחנו מגלים שגם מה שנראה בדרך מקרי וטבעי, הוא בעצם נעשה בהשגחה פרטית ו'שהכל נהיה בדברו'.

על עמלק נאמר 'אשר קרך בדרך', היינו, עמלק סובר שכל מה שיש לך הוא ב'דרך מקרה' על פי דרכי הטבע, ולכן כשיהודי מברך, הוא מגלה בכך את אמונתו הטהורה שיש בעל הבית לעולם, והקב"ה משגיח עליו בהשגחה פרטית וגם המאכל המצוי אצלו, הגיע מידו יתברך.

עמלק הוא כפוי טובה, כפי שכותב רש"י שעמלק נמשל לכלב 'והכלבים עזי נפש לא ידעו שבעה'. הכלב כל הזמן נובח 'הב הב'- 'תן לי, מגיע לי'. רמז לכך כותב 'הלקח והלבוב' ש'עמלק' ראשי תיבות ע'ל מ'נת ל'ק'בל. מנגד, על נפתלי כתוב "נפתלי שבע רצון" (דברים לג, כג), כוחו של נפתלי הוא, שהוא שבע ושמח בחלקו, ומתוך כך הוא מודה ומברך על המאכל. ואנו עם ישראל, עם קודש, שמצווים למחות שמו של עמלק ולפרסם מלכותו יתברך, יכולים לזכות לכך בחודש אדר מכוחו של נפתלי.

'הלקח והלבוב' מביא בשם ספר 'ישמח משה', שמאה ברכות באים לבטל את כוח היצר הרע וחילותיו, שהרי קיצור שמו של של כוח הרע והטומאה לפי מה שמובא בספרי קודש הוא ס"מ, וס"מ עולה כמניין מאה.

אומר ה’ישמח משה’ שכאשר האדם קם בבוקר, הס"מ ישר מתלבש עליו ומקיף אותו, וכך גורם לו התנגדות לעבודת ה', ובכל ברכה וברכה האדם מבטל עוד קליפה שלו, וכשמגיע למאה ברכות מבטל אותו לגמרי. הס"מ שהוא עמלק, מאוד מפחד מברכה, כי מהותו להיות כפוי טובה מתוך כפירה בבורא עולם כפי שכתבנו לעיל, ולכן יש לנו עצה לבטל מעלינו את היצר הרע, על ידי ברכות בכוונה להיות מודה ומוקיר טובה להקב"ה.

אומר ה’אמרי אמת’ זיע"א, ש'עמלק' ראשי תיבות 'קדש ע'צמך מ’ותר לך', כי על זה מתנגד עמלק ביותר. עמלק אינו רוצה שהאדם יקדש את עצמו בדברים המותרים, באכילה ושתיה, וצריך לדעת כי הכח נגד עמלק הוא, לקדש עצמו במותר לו על ידי הברכה, וכך להגביה את עולם המעשה להקב"ה. וזו מעלת חג פורים כידוע ש'יום כיפורים' הוא רק כ-פורים בכ' הדמיון, מפני שביום כיפור אנחנו מתרחקים ונמנעים מאכילה ושתיה, אבל במצוות יום פורים אנחנו מרוממים ומזככים את הגשמיות.

כותב רבנו נחמן מברסלב זיע"א בספרו ליקוטי מוהר"ן (חלק ב סימן ז), שבשעת האכילה יכול האדם לזכות להארת הרצון. היינו, לרצות את ה' יתברך ברצון חזק ובכיסופים עצומים. ניתן לומר שזאת עבודת שבט נפתלי שנאמר עליו "נפתלי שבע רצון".

יבוא השואל וישאל, איך גם אני יכול לזכות לדרגה הנפלאה הזו שבשעת האוכל שזה מעשה גשמי וחומרי, אתמלא ברצונות ובכיסופים לאבי שבשמים, הרי זו דרגה ששייכת רק לצדיקים?

התשובה היא, שהמדרש כותב על הפסוק 'נפתלי שבע רצון' שנפתלי היה שמח בחלקו. ללמדנו, שהשמחה מרחבת דעתו וליבו של האדם, וכך הוא זוכה להיות משכן להשראת השכינה, מפני ש'עוז וחדוה במקומו'. הקב"ה שוכן באדם אשר שש ושמח ב'חלק אלוק ממעל' שבקרבו, על היותו יהודי בן של מלך מלכי המלכים, ואשר נברא מזרע ישראל.

אומר ה'בית ישראל' זיע"א, ששבת מסייעת לעבודת חודש אדר, מפני שבשבת זוכים לשמחה 'ישמחו במלכותך שומרי שבת', וכן כתוב במדרש 'וביום שמחתכם אלו השבתות'. לכן בכל שבת בחודש אדר יש בה תוספת שמחה, ומשם שואבים את עיקר השמחה לכל ימי החודש.

יש להוסיף על פי המובא בתחילת המאמר, שדוד המלך תיקן לומר מאה ברכות כל יום, כדי שהמגיפה שהתחוללה בזמנו בירושלים תעצר. וראוי לציין שהרב הצדיק רבי דוב קוק שליט"א מטבריה, אמר שהעצה לבטל את המגיפה שמחוללת בזמננו בעולם, היא על ידי אמירת מאה ברכות ביום. ועוד, ראיתי בסידור החיד"א הקדוש, שאמירת 'ברכת מודים ומודים דרבנן' שבתפילת שמונה עשרה בכוונה, מעלתה גדולה כמו אמירת מאה ברכות, והאומרה כהוגן כאילו קיים מאה ברכות, כי 'מודים' בגימטריה 'מאה', והיא שבח לה' והכרת הטוב על חסדו וטובו.