בית המדרש

  • שבת ומועדים
  • פורים בראי דורנו
לחץ להקדשת שיעור זה

עומק נצחיות פורים

חז"ל מלמדים אותנו שפורים לא בטל לעתיד לבוא. עניין זה צריך ביאור גדול, הרי פורים לעומת החגים דאורייתא הוא קטן וגם לגבי חנוכה הוא נראה יותר ריק מתוכן. מה סודו שעליו נאמר שאינו עומד להתבטל?

undefined

הרב ש. יוסף וייצן

יב אדר תשפ
15 דק' קריאה 54 דק' צפיה
פורים לימות המשיח

"תשועתם היית לנצח ותקוותם בכל דור ודור".
אנחנו לקראת פורים, ופורים הוא יום שאנחנו מאוד מאוד מחשיבים אותו. המהר"ל בהקדמתו לאור חדש מביא את מדרש שוחר טוב (משלי ט, א), על הפסוקים בסוף מגילת אסתר, שהימים האלה לא יעברו מתוך היהודים וזכרם לא יסוף מזרעם, ואומר המדרש שעתידים כל המועדים להיבטל, אבל פורים לא יתבטל, ויש אומרים גם יום הכיפורים. ואף הרמב"ם אומר דבר דומה: בהלכות מגילה (ב, יט) כותב הרמב"ם (על פי ירושלמי במסכת מגילה) שכל ספרי נביאים וכתובים עתידים להיבטל לימות המשיח, חוץ ממגילת אסתר שאינה עומדת להיבטל. אנחנו גם רואים בדינים של עשיית המגילה, שיש הלכות שנוהגות רק בה – כגון שרטוט.
צריך להתבונן על זה: וכי מה יש בפורים? לכאורה פורים הוא רק איזו הווא אמינא, מחשבת המן הרשע, המן רצה לקעקע ביצתן של ישראל, והתברר שזו רק מחשבה וזה לא מצליח לצאת אל הפועל. גם כשאנחנו אומרים "על הניסים" – בחנוכה אתה מתאר את הצרה ומתאר את הישועה, ובסוף אומר: "ואחר כן באו בניך לדביר ביתך ופינו את היכלך וטיהרו את מקדשך והדליקו נרות בחצרות קדשך, וקבעו שמונת ימי חנוכה אלו להודות ולהלל". יש במה להיאחז – מצוות הדלקת נרות, שמונת ימי חנוכה להודות ולהלל. ובפורים הייתה צרה, ומה בסוף? "ותלו אותו ואת בניו על העץ". המן ניסה להרים ראש ולא הצליח במשימה שלו, איזה מין דבר גדול יש כאן?
ועוד משפט מהתפילה שיש להבין: "תשועתם היית לנצח". וכי זה לנצח? איך הכוח של פורים שייך לנצח, מתי שוב נצטרך אותו? זה דבר שצריך להתבונן בו. כשבעזרת ה' נגיע לימות המשיח לא יהיה רע, פורים הוא לכאורה חג של הישרדות בגלות. הצלחנו להישרד בגלות. ואיזה סוג הישרדות? באילו מחירים? שאסתר, אישה צדיקה, שבויה בבית של אחשורוש, ובסוף המגילה היא בפשטות נשארת שבויה 1 . וכמו שאומרים חז"ל שבפורים לא אומרים הלל בגלל ש"אכתי עבדי אחשורוש אנן" 2 (מגילה יד, א).
יש לנו ארבעה מהלכים איך להסביר את פורים. אני מקווה שנגיע אל המהלך השלישי. המהלך הראשון נגיד אותו מהר, את השני חצי-מהר, את השלישי עוד פחות מהר ועל הרביעי לא נספיק לדבר... אתם יודעים שמה שאני מתכנן לא תמיד קורה.
העיקרון הוא כך: אנחנו אומרים בשבת לפני אל אדון: "אין כערכך ה' א-להינו בעולם הזה, ואין זולתך מלכנו לחיי העולם הבא, אפס בלתך גואלנו לימות המשיח, ואין דומה לך מושיענו לתחיית המתים". זאת אומרת שבמציאות שלנו יש ארבעה שלבים: העולם הזה, ימות המשיח, העולם הבא ולבסוף תחיית המתים. אז המהלך הראשון יהיה שהכוח שלפורים שייך רק בעולם הזה, ובימות המשיח לא כל כך צריך את פורים; המהלך השני יהיה שצריך את פורים לימות המשיח; המהלך השלישי יהיה שפורים יהיה נצרך גם לעולם הבא; והמהלך הרביעי הוא שפורים יחזיק מעמד גם לתחיית המתים.
חודש אדר וכוח ההתחדשות
המהלך הראשון הוא הרעיון שאנחנו רגילים להביא בשם תשובות הרשב"א (דף צג). הרשב"א מדבר על כך שפורים לא יתבטל לעתיד לבוא.
אני אומר כעת וורט יפה, רעיון נחמד שאת חלקו ראיתי בחתם סופר וחלק השלמתי בעצמי. אסתר המלכה אומרת: "ואני לא נקראתי לבוא אל המלך זה שלושים יום". מתי היא אומרת זאת? בי"ג בניסן. שלושים יום לפני כן – י"ג באדר. חכמים אומרים ש"לא נקראתי לבוא אל המלך" הכוונה גם למלך שבארץ, וגם למלך מלכי המלכים; אסתר אומרת למרדכי: "כבר שלושים יום אני מרגישה סילוק שכינה". מה קרה? למה היא מרגישה סילוק שכינה?
אנו יודעים שהגורל קבע להמן שהשמדת היהודים תהיה בי"ג באדר בשנה שלאחר מכן, אחרי שנים עשר חודש בדיוק, כי כתוב שבאותה שנה היה אדר מעובר, ומניסן עד אדר היו שנים עשר חודשים בדק 3 . למה דווקא בי"ג באדר? כנראה בי"ג באדר בשנה הקודמת הייתה חולשה נוראית באומה הישראלית. נכון שהחטא בעם ישראל התחיל מוקדם יותר, בשנה השלישית למלכות אחשורוש, כאשר נהנו מסעודתו של אותו רשע, אבל כנראה הנפילה הזו המשיכה להשפיע, וזה נגרר, נגרר ונגרר. ובשנה השתים עשרה גידל המלך אחשוורוש את המן, וכנראה עלייתו של המן נובעת מהתדרדרות של עם ישראל, ושיא ההתדרדרות של האומה הישראלית היה בי"ג באדר.
למה י"ג באדר? חז"ל אומרים שכשהמן הפיל פור הוא שמח, כי זה החודש שמת בו משה רבנו. הוא שמח על מותו, ולא ידע שמשה גם נולד באותו חודש. צריך להבין – איך הוא ידע שמת באדר, אבל לא ידע שנולד? לכאורה מאותו מקור שהוא ידע שמת משה, המן היה אמור לדעת גם שנולד! אפשר לומר שהעלימו ממנו, המגיד שלו אמר לו רק על הפטירה של משה רבנו ולא על הלידה כדי להעלים ממנו מידע, אבל אני חושב שההסבר הוא כזה:
טכנית יכול להיות שהוא ידע; כמו שהייתה מסורת על תאריך מותו של משה הייתה מסורת על לידתו. אלא מה? המן הוא עמלקי, והעמלקים, ברגע שהאומה הישראלית נמצאת בעולם מרגישים שקיומה מפריע להם, מטריד אותם, הם רוצים להסיר מהעולם את הטרדה הזאת, את עם ישראל. ומה מטריד אותם באומה הישראלית? שזו אומה שיש לה סדר, שיש לה תורה, שיש לה מוסר. ומה נותן לאומה הישראלית את הכוח הזה? משה רבנו ותורתו.
לפי המדרש, המן היה אחד מהיועצים שהציעו לאחשורוש לעשות את המשתה, כדי לדרדר את האומה הישראלית. ואכן המשתה הזה גורם להתדרדרות רוחנית נוספת בגלות, עד שאומר המן: "ישנו עם אחד" – ישנים מן המצוות. המן מזהה נכון חולשה נוראית של עם ישראל, שכבר אין לו יכולת לשמור על חוט השדרה שלו. עם ישראל היה במצב ירוד, שבו אין משהו שיצליח לחבר בין עם ישראל לבין הקב"ה. ולא ידע המן שבחודש אדר משה רבנו גם נולד. סדר הדברים הוא שאדם קודם כול נולד ואחר כך הוא מת, ולכן המן חשב שהתאריך הקובע הוא פטירתו של האדם, ולידתו כבר לא רלוונטית. ולא ידע שהתורה שנתן משה רבנו יכולה להתחדש ולהיוולד מחדש.
חז"ל אומרים: "הדור קיבלוה בימי אחשוורוש" (שבת פח, א). משמעות הדבר היא שהתורה שניתנה במעמד הר סיני, הצליחה לתת כוח לעם ישראל שמונה מאות חמישים שנה – או יותר, נגיד תשע מאות שנה, כי סיפור המגילה מתרחש לקראת סוף שבעים שנות הגלות – ומעבר לזה כבר לא היה כוח לתורה שניתנה בסיני לתחזק אותנו, והיה צריך להוריד את התורה מחדש, תורה חדשה שתתחיל ללכת איתנו. והתורה החדשה הזאת שנולדה, היא ה"הדור קיבלוה בימי אחשוורוש", עליה אנחנו אומרים שזה הכוח של פורים. בכל הסברה נצטרך להתבונן בכוח הזה – מה היה הכוח של עם ישראל עד פורים, ומה הכוח החדש שנולד מפורים, שזה הכוח של פורים, הכוח החדש שהוא לנצח.
פורים מעניק כוח בגלות
אז מהו ה"לנצח" הזה? הסבר ראשון, אומר הרשב"א: אין הכוונה שפורים יחזיק מעמד לנצח, כולל בעולם הבא או אפילו לימות המשיח. הכוונה היא שכל המועדים, כמו פסח, שבועות וסוכות, לא תמיד יעזרו לנו לאורך הדורות, כשאנחנו נהיה בגלות, ולא תמיד ייתנו לנו כוח. הם לא יהיו התקווה שלנו בכל דור ודור.
כדי לזכור את הרשב"א, נלביש אותו על המילים: "ותקוותם בכל דור ודור". מה זה "בכל דור ודור"? יש לנו ימי חול ויש ימים טובים, ובאופן בסיסי הימים הטובים הם שנותנים לנו כוח לכל השנה. והמדרש אומר: לא תמיד הימים הטובים יוכלו לתת לנו כוח לכל השנה. יהיו זמנים שפסח לא יצליח לתת לנו כוח, סוכות לא יוכל לתת לנו כוח וכו'. אבל לפורים יש הבטחה – יש לו עוצמה כזאת שבכל המצבים פורים יעודד אותנו, ייתן לנו כוח. גם אם נהיה בגירוש ספרד, באינקוויזיציה, בשואה. מועדים מסוימים יתבטלו לאורך ההיסטוריה – אולי טכנית, ואולי הצדדים המעשיים של המצווה יישארו אבל הכוח שהיא נותנת לא יצליח להשפיע על החיים – אבל פורים תמיד ייתן כוח. הוא המועד שמחזיק אותך ועוזר לך לשרוד במצבים הכי קשים.
ואולי אפשר להסביר ככה את מה שאומרת הגמ' במסכת מגילה (ה, ב): בהתחלה נכתב "לעשות אותם ימי משתה ושמחה ומשלוח מנות איש לרעהו", ובהמשך כתוב "לעשות אותם ימי משתה ושמחה ומשלוח מנות איש לרעהו ומתנות לאביונים". מדייקת מזה הגמ' שבהתחלה רצו לקבוע את הפורים כיום טוב שיהיה בו איסור מלאכה, אבל היהודים לא קיבלו עליהם, ובמקום יום טוב הגיעה מצווה אחרת: מתנות לאביונים.
למה השתנה אופי היום? אנחנו לא צריכים עוד ימים גדולים, יש לנו מספיק ימים גדולים. אנחנו צריכים יום קטן, יום שמדבר על הקטנות שלנו, על כך שלפעמים אנחנו עניים ופושטי יד, שיש לנו חולשות, שיש לנו בעיות. אנחנו מודעים לכך שלא תמיד אנחנו במוחין דגדלות, יש לנו לעתים קרובות קשיים ונפילות, פחד שאנחנו לא ראויים ולא שייכים לבוא אל הקודש, כמו שאסתר פחדה. ובא פורים ואומר לכל אחד מאיתנו: אל תדאג, יש לך קשר, אתה יכול לבוא אל המלך, גם כשאתה נמצא במצב הכי רחוק, גם כשאתה נמצא במצב הכי שפל – אל תדאג. אתה קרוב, אתה אהוב על ידי הקב"ה.
נתבונן על זה בבחינת התורה: כשעם ישראל צריך להופיע את התורה בעולם, הוא קודם כול צריך להופיע אותה "באורות גבוהים", כמו שאומרים. נבואת משה רבנו יש בה אמירות גדולות, פצצות אטום, דברים נפלאים, הכול יפה מאוד. אבל מרוב גודלו של הדבר הזה, אין לנו כלים להכיל אותו, זה כל כך רחוק מאיתנו עד שאנחנו חוטאים בחטא העגל, זה כל כך רחוק מאיתנו עד שבימי בית ראשון אנחנו עובדים עבודה זרה. אין לנו כלים להכיל את העוצמות של גילוי התורה העליונה הזאת. כך גם מסבירים את עניין כפיית הר כגיגית: כפיית ההר זה לא האיום, אלא המעמד. אתה לא יכול לעמוד מול הקולות וברקים של הקב"ה ולקבל החלטה עצמאית אם אתה רוצה או לא. מי יכול לעמוד מול הקולות וברקים של הקב"ה? זו עוצמה כזאת שאתה נמס ולא יכול לעמוד מולה. אבל התורה שקיבלת במעמד הזה היא לא שלך, אתה לא יכול לקנות את הדבר הזה. זה לא אנושי, זה משהו עליון, א-לוהי.
האידיאה הגדולה היא תורה שתהיה גם ענקית וגם מעשית, ושגם אנחנו נהיה ענקיים. אבל זה לא עובד, האור הא-לוהי לא נבנה ככה. וזה מתנפץ. חורבן בית ראשון. "ישנים מן המצוות". בני ישראל יוצאים לגלות, ולא בטוחים בכלל שיכול להיות להם קשר עם הקב"ה. הגלות מוכיחה לעם ישראל שבאמת אין לו כלים של ממש, יכולת להחזיק את התורה. ומאידך הסרת הטבעת גרמה לעם ישראל להבין שהוא לא יכול להתקיים כמו עוד גוי. נכון, הוא לא יכול להתקיים רק עם הנבואה, הוא לא עם שיכול כל הזמן לחיות במתח גבוה, לגלות אורות של נבואה ודברים נשגבים. ומנגד, אם הוא ילך לקיצוניות השנייה ויתייאש, ויאמר לעצמו "אני אהיה כמו הגויים" – גם זה לא ילך, בסופו של דבר תוסר הטבעת ותיגזר הגזרה.
ואז באה תורה אחרת – הדור קיבלוה בימי אחשוורוש – שהיא לא תורה כל כך עליונה, זו תורה שבעל פה, זו תורה שבה על כל צעד ושעל אנחנו יכולים להיכשל, וצריך לעשות משמרת למשמרתי. זו תורה שמנסה, גם כשאין בית מקדש, לשמור על אחדות שתיתן לנו כוח. קריאת המגילה היא ההלל של פורים, אבל זה הלל בלי לקרוא בשם ה', בלי להגיד דברים גדולים כמו בהלל של ספר תהילים. תורה של מנות קטנות, שיכולה לתחזק אותנו לא באורות הגבוהים אלא בפכים הקטנים. תורה שהיא לא כל כך שמימית אבל היא יציבה.
צריך להיות מודעים לכך שהיינו עם של נביאים וגם בעתיד נהיה עם של נביאים, אבל כדי לבנות את הכלים אנחנו צריכים שנים על גבי שנים את פורים, שנים על גבי שנים צריך לבנות את האורים הקטנים, הפשוטים – את התפילה, את עשיית החסד, את המתנות לאביונים, את ההכנעה, את ההסתמכות על הקב"ה. וזה פורים.
הרלוונטיות של פורים לימינו
איך נסביר לפי המבט הזה, את המשפט "חייב איניש לבסומי בפוריא עד דלא ידע בין ארור המן לברוך מרדכי"? נאמץ את הפרשנות המצמצת ביותר, שכל השנה אנחנו מאוד זהירים ומאוד כנועים ומאוד מפחדים מהעולם הזה, מפחדים מיצר הרע, מפחדים מהיין; ובפורים אנחנו אומרים לעצמנו שאנחנו בוטחים בקב"ה שאנחנו יכולים לגעת ביין, ולא נהפוך בגלל זה לגויים. "עד דלא ידע" – ולא עד בכלל.
יש שני דברים שגורמים לנו להתרחק מהקב"ה: הראשון הוא שאנחנו לא אנשים ענקיים – אנחנו לא כמו משה רבנו, לא כמו ישעיהו, אין לנו נשמה גדולה כמו שלהם, אין לנו היכולת להתרומם. זוהי סיבה ראשונה. ויש סיבה אחרת לא פחות מרכזית – אנחנו מרגישים רחוקים מפני שאנחנו מרגישים שאנחנו קטנים, שאין לנו עוצמות, ואנחנו כל כך מקטינים את עצמנו, ומרגישים שאנחנו לא רצויים, שכל מה שנעשה הוא חסר משמעות. אנחנו מרגישים את החולשות שלנו ומזהים את עצמנו עם החולשות האלה, וזה גורם לנו לא להאמין בעצמנו, לא להאמין שהקב"ה מחשיב את הדברים הקטנים שאנחנו עושים.
וזה המסר של פורים. פורים בא להגיד לנו: אל תדאג. תשמח, תבטח, תזכור שאם אתה נמצא במקום הזה ה' לא מצפה ממך לגדולות ונצורות, ה' מצפה ממך לעשות כמיטב היכולת את מה שאתה עושה, והוא שמח בך ואוהב אותך. יחסית לגויים אין מה לדבר – אתה פי כמה וכמה מכל הגויים. ובסופו של דבר זה מה שיש לקב"ה בכל ההוויה, בכל העולמות, והוא בונה עלינו והוא צריך אותנו. וזה מאוד משמח, מאוד מרגיע ומאוד נותן ביטחון, ובולם את אחד המניעים הגדולים של הנפילות שלנו.
לפי תחילת ההסבר, מובן למה צריך את פורים בזמן הגלות, אבל האם אנחנו צריכים אותו גם בימינו? לפי הרעיון שאמרתי עכשיו, בוודאי שצריך את פורים! גם בזמן שנמצאים בגאולה ובימות המשיח, עדיין לא לגמרי מתנקים מהציורים האלה של הריחוק, של הנפילות ושל ההרגשה שאנחנו לא מספיק רצויים. אפשר לצייר את ימות המשיח כזמנים של גדלות, שלא צריך להתמודד עם החולשות האלה ושכולם יהיו נביאים, ויכול להיות שזה לא ככה. יכול להיות שיהיו בסוף העולם כמה שנים כאלה, ויכול להיות שיהיה הבדל כמותי ולא מהותי, ונצטרך את פורים כמעט עד סוף העולם הזה.
אז מה הכוונה ששאר המועדים יתבטלו? הרשב"א אמר שהכוונה היא במשך הדורות. יכול להיות שגם בדורות שלנו יהיו לנו אורות אחרים שיחליפו את יציאת מצרים, אבל את הכוח הזה של פורים – שעוזר לנו להתמודד עם האמירה שתמיד מקננת לנו בלב שאנחנו קטנים, רחוקים ולא משמעותיים – בכל מקרה נצטרך קצת.
זה המהלך הראשון. זה צד של פורים שאני חושב שמאוד נוגע לנו, הלוואי שיהיה לנו הפורים הזה, שנצא מפורים ונרגיש כל הזמן שהקב"ה חפץ במעשים שלנו, ואנחנו יכולים להיות בוטחים ונינוחים ולא לחפש משהו שאין לנו. שיש ערך למציאות שלנו. ועכשיו נעבור למהלך השני.
לנקות את הזהב
עבודת ה' תמיד בנויה משני חלקים – יש עבודת ה' של "עשה טוב", ויש עבודת ה' של "סור מרע". יש אנשים שמעולים בעשה טוב, אבל הסור מרע שלהם הוא פחות חזק, ויש אנשים שמעולים בסור מרע אבל העשה טוב שלהם אולי קצת פחות מוצלח. מה באמת יותר קריטי לגילוי שם ה' – סור מרע או עשה טוב?
בפורים אנחנו רוצים לומר שהחשוב יותר הוא הסור מרע. אם נשווה את "על הנסים" של חנוכה ושל פורים, בחנוכה אנחנו אומרים: "ואחר כן באו בניך לדביר ביתך ופינו את היכלך וטיהרו את מקדשך והדליקו נרות בחצרות קדשך" – עשה טוב! ומה יש בפורים? "ותלו אותו ואת בניו על העץ".
בכל אחד מאיתנו יש המן, ואם אין לנו המן יש בנים של המן, או לא ממש בנים אלא נכדים או נינים... אבל בכל אחד מאיתנו ישנה קליפה מההמן הזה. פורים זה הזמן שבו אנחנו יכולים לחתור לנקודת אמת, פורים הוא "ויהי ידיו אמונה". אנחנו אוחזים באמת וכל כך חותרים לכך שהיא תהיה שלנו, עד שיתפלל אדם שייכנסו אליו דברי תורה, אדם צריך להתפלל שלא ייכנסו אליו מאכל ומשתה ואדם צריך להתפלל שלא ייכנסו אליו דברים בטלים. וכמו שאמר ריש לקיש (שבת קיט, ב), שהעולם כולו ניזון בזכות הבל פיהם של תינוקות של בית רבן, ואומר אביי לרב פפא: אפילו דידי ודידך. האם התורה של תינוקות של בית רבן חשובה אפילו יותר משל אמוראים? התורה של אמוראים יכולה לברוא אנשים! התשובה היא כן. כי אינו דומה הבל שיש בו חטא להבל שאין בו חטא.
הטוב הוא כמותי, והרע פועל ברובד האיכות. אם יש לך הרבה זהב שמעורב בו הרבה לכלוך, או מעט זהב טהור נקי – מה יותר חשוב, הטהרה והנקיות של הזהב, או הכמות שלו? יש צד שאומר שהנקיות והיכולת להשיל מעלינו את הדברים הלא נקיים, הנטיות הגסות, המחשבות שאינן טהורות וכל שאר הדברים שאנחנו מנסים כל הזמן לתקן בעצמנו, קריטיות יותר להופעת האור הא-לוהי מאשר הכמות של הטוב. אם תצליח באמת להיות נקי – אל תדאג, אתה תתמלא בתורה. הבעיה שלנו היא שיש לנו כל הזמן הסחות דעת. אם נצליח לנקות את הכלי ממילא הוא יתמלא, אבל יותר קשה לעשות את עבודת הניקיון מאשר את עבודת המילוי.
וזה ההבדל הגדול בין התורה שהייתה בימי בית ראשון, התורה שיש לנו מכוח מעמד הר סיני, לבין התורה שצומחת לנו מפורים. הקב"ה רוצה להופיע את הטוב הא-לוהי בעולם, והעולם מלא תערובת של טוב ורע. אחרי הנפילה של אדם הראשון, העולם הוא כל כולו מלחמה גדולה בין הטוב והרע. וזה העניין של המשיח, העניין של מידת המלכות – להכניע את הרע, לצמצם אותו. כמו שאנחנו אומרים בראש השנה: "ויקבלו כולם את עול מלכותך".
כשהקב"ה נותן תורה לעם ישראל, הוא קודם כול נותן הרבה זהב, הרבה טוב. בימי בית ראשון עדיין היה צריך להתרגל לכך שיש תורה, שיכולה להיות נבואה, שיש עם ישראל, אבל אין מלחמה בלתי פוסקת בין הטוב והרע. הטוב והרע יכלו לחיות במקביל, כמו שאומר אליהו הנביא: "עד מתי אתם פוסחים על שתי הסעיפים". הייתה תורה, אחאב לא היה אדם קטן – מלכי ישראל לא היו אנשים קטנים, היה בהם טעם והם ידעו לראות בתורה דברים גדולים – אבל לא היה הרבה חיכוך ומאבק בין הטוב והרע. לאט-לאט העולם זכה ליותר הופעה של התורה, אבל ההופעה של התורה לא מגרשת את החושך, היא לא הצליחה לדחוק את הכוחות השליליים. ובסופו של דבר התורה של ימי בית ראשון לא הצליחה לעמוד מול כוחות הרע של הגויים – למרות שהם היו נפרדים, היינו בארץ ולא היה לנו מגע וחיכוך תמידי עם הגויים, בסופו של דבר הושפענו מהגויים.
התורה של ימי בית ראשון לא הצליחה להשלים את ה"סור מרע". איפה זה בא לידי ביטוי? שעדיין יש עמלק בעולם. עמלק מסמל שהרע עוד לא נדחה. מאז פורים אין עוד עמלק ידוע בעולם. נכון שיש היום גויים שהולכים בדרכי עמלק, אבל רק שמונים-תשעים אחוז בדרכי עמלק... לאט-לאט העולם הולך ומתבסם, זה ה"בסומי", והטוב לאט-לאט מצליח להחדיר את הרעיונות שלו גם לרע, קודם כול לעצמנו ואחר כך גם לגויים. וזה מה שחז"ל מדגישים: בהלל הרגיל יש שם ה', אבל ההלל של פורים, קריאת המגילה, היא לא הופעת שם ה' באופן חיובי, אלא לקיחת השייכות לה' ומתוכה להצליח להתמודד מול הרע, להצליח להתמודד מול הכוחות השליליים, לצמצם את הרע.
מבחינת פרטי ההלכות, אנחנו יודעים שיש מחלוקות רבות על פורים: האם יש בו אבלות, האם יש בו הספד, האם הוא דומה לחגים או לא. זו סוגיה הלכתית מעניינת. יש כאלה שאומרים שיש אבלות בפורים, ואני חושב שזה מתאים יותר לגישה הראשונה. לפי הגישה הזו העיקר בפורים הוא שלא תספיד. יש אבלות בפורים, יכולות להיות עוד צרות, אבל יש לך כלים לא להתייאש, לשמור על הביטחון שהעבודה שלך, גם במצבים הקשים, היא משמעותית, ועליה ייבנה בניין גדול בעתיד.
לפי המהלך השני, אנחנו רוצים להגיד שפורים מבטא את התופעה שהרע הולך ונקלש, שאנחנו מצליחים להחליש את הרע. מהבחינה הזאת משמעות "תשועתם היית לנצח" היא כך: בהופעה של הטוב בעולם יש מדרגות על גבי מדרגות. בימי בית ראשון, כתוצאה מיציאת מצרים, העולם הוכשר להופעה של רמת טוב מסוימת. והאור שיהיה בגאולה, הטוב שיהיה בגאולה, גדול יותר ממה שהיה לאחר יציאת מצרים, כי הסור מרע הוא לנצח – כל נקודה של רע שאנחנו מצליחים לנקות מהעולם, החלק הרע הזה שניקינו לא חוזר, זה תשועתם היית לנצח. מבחינת עבודת ניקוי הכלים, בעבודה של פורים יש דבר נצחי יותר.
עכשיו נגדיר עוד נקודה: כתוב שפורים זה איילת השחר, אור של שחר. לפי הפירוש הראשון, מה זה אור של שחר? בניגוד לאור של שמש שמאירה הרבה אור, האור של השחר הוא אור מוקטן, שאתה יכול להתבונן עליו. לפי הפירוש שאנחנו אומרים עכשיו, עיקר הנקודה של השחר הוא שזו נקודת החיבור של היום והלילה. פורים הוא הרגע שבו היום דוחה את הלילה. לכן קראתי למהלך השני: הכוח של פורים לימות המשיח – כי העניין של המשיח הוא הניצחון של הטוב על הרע.
לשאוף תמיד למדרגה הבאה
אני אגיד את המהלך השלישי בחמש דקות. המהלך הזה התחדש לי השנה, ואני "זורק" אותו...
המהלך הזה בנוי על פסקה של הרב באורות ישראל (ט, א). הרב מדבר שם על גילוי שמו של הקב"ה בזמן שעם ישראל נמצא בארץ ישראל, וגילוי שמו של הקב"ה כשעם ישראל לא נמצא בארץ ישראל. אני רוצה להסביר כך: למדנו שלושה חודשים במידות הראי"ה על האמונה. מה חידדנו לעצמנו כל הזמן? שכשאנחנו מגלים את שמו של הקב"ה, ישנם החלקים שאנחנו יכולים לגלות, המקום שבו אנחנו יכולים בפועל להיות דבוקים בקב"ה, אבל אנחנו צריכים לזכור שכשתופיע את הקב"ה בצורה נפלאה, החלק שלא גילית הוא תמיד הרבה ומעבר למה שאתה יכול לגלות. אור אינסוף הוא תמיד אינסוף! גם כשאתה מצליח להתקרב, אתה תמיד צריך לזכור שיש מדרגה מעבר למה שהשגת. אף פעם אי אפשר לחשוב שהקב"ה נמצא בחלק הגלוי, הגלוי הוא תמיד סולם לגלות את הנסתר, את המדרגה שמעבר הגלוי. בעבודת ה' שלנו אנחנו שמחים במה שזכינו לגלות את שמו של הקב"ה, אבל אנחנו תמיד צריכים להישאר בעמדה של חוסר הסתפקות במה שהצלחנו להתקרב לקב"ה, שתמיד יהיה לנו צימאון למדרגה יותר גבוהה, וכשאנחנו נזכה למדרגה יותר גבוהה צריך להיות לנו צימאון למדרגה עוד יותר גבוהה, וכן על זו הדרך.
השורש של ימי בית ראשון הוא חטא העגל. מה זאת אומרת? קיבלנו את התורה בצורה כזאת שרצינו להופיע את התורה בחיים שלנו, היא הייתה חיינו, רצינו בפועל לבטא אותה בעוצמה בחיים שלנו. כשהדגש הוא על החלקים שאנחנו יכולים לגלות בפועל מהאור של התורה, מאוד מאוד קשה לא לחטא בחטא העגל, מאוד קשה לא ליפול בחושים של עבודה זרה, גילוי עריות ושפיכות דמים. וכדי להיטהר מהנפילה הזאת של חטא העגל, צריך אלפיים שנה שהקב"ה מתרגל אותנו – וזה מתחיל מפורים – שהחיות הא-לוהית לא נמצאת ברובד הגלוי אלא במה שלא גלוי.
בגלות אין לך ברירה. לאסתר אין ברירה, ההווה שלה לגמרי רקוב, הוא לגמרי דפוק, אין לה שום דבר בחיים האלה עם אחשוורוש. מה יש לה בכל זאת? את הידיעה שהמצב שבו היא מוחזקת בבית המלך, בונה מדרגה נסתרת. זה העניין של אסתר: לבנות את המדרגה הנסתרת, את המדרגה הפנימית שלא יכולה לצאת אל הפועל. בגלל המוגבלות שלנו, מאוד קשה לבנות נפש שלא מתמקדת בדברים שבפועל, אנחנו מאד מתלהבים ממה שגלוי וחיים סביבו. אבל זה לא צריך להיות ככה, השאיפה היא שהשמחה שלך במה שגלוי תעורר בך צימאון למדרגה עוד יותר גדולה. ולכן במשך אלפיים שנה ה' מתרגל את עם ישראל, עד שהוא יהפוך לעם שלא חי רק את ההווה אלא בונה על העתיד. הוא בונה את הצימאון, את התודעה שיש מדרגה עליונה שאנחנו צמאים אליה ושואפים אליה.
פורים צריך להביא אותנו להבנה שדווקא בזמן הגאולה, אנו עוד יותר צריכים את פורים. כי דווקא בזמן הגאולה אנחנו יכולים "לעשות רוורס", להסתכל לאחור ולצדדים ולהתלהב ממה שיש לנו. העניין של פורים הוא לא להסתפק במה שיש לנו, לא להישאב לגלוי, אלא להבין שהדבקות בקב"ה היא אור אינסוף, מדרגה שאינה נגמרת, שאתה צריך תמיד עוד יותר ועוד יותר ועוד יותר. הדרך היחידה לבנות את התנועה הזו היא הגלות, ואחרי שקיבלנו את הפורים של הגלות, עיקרו של פורים הוא להכשיר אותנו שגם בגאולה תהיה לנו תכונת הנפש של אסתר: שלא נחשוב שמה שאנחנו זוכים להשיג זה הקב"ה. ודאי שלא! יש לנו טעימה מהשעשועים, והתענוג שיש לנו עם הקב"ה מביא אותנו לכך שאנחנו רוצים עוד מדרגה ועוד מדרגה. העניין של פורים הוא להתמלא ב"צמאה לך נפשי", במצב שאתה לא מסתפק בגלות ורוצה מדרגה עוד יותר גדולה.
אז בעז"ה שנזכה לחגוג את פורים באמת, וכמו שאמרנו יש עוד ועוד מדרגות לשאוף אליהן.




^ 1.בעולם הנסתר מובא שה' ברא שד שהיה דומה לאסתר, ואחשוורוש חגג עם שד ואסתר השתחררה. אבל זה נסתר. ברובד הפשט – אסתר עדיין שבויה אצל אחשורוש.
^ 2.אמנם יש מחלוקת פוסקים בעניין הזה. הרי יש כמה תירוצים בגמרא מדוע אין אומרים הלל בפורים: יש תירוץ "קרייתה זו הללה", ויש תירוץ "אכתי עבדי אחשורוש אנן". ואפשר להגיד שמחלוקת התירוצים הזו היא מהותית, ונחלקו בשאלה אם בפורים יש הלל, או שאכתי עבדי אחשורוש אנן.
בתשובת חת"ס הביא את המאירי, שפסק שאדם שאין לו מגילה בפורים יאמר הלל. וכתב על זה החת"ס: ודאי שהמאירי למד שהתירוץ שקרייתה זו הללה חולק על התירוץ שאכתי עבדי אחשורוש אנן, וממילא אתה יכול להגיד הללו עבדי ה'! אמנם בחרנו להגיד את ההלל בצורה של מגילת אסתר, אבל בעצם אפשר להגיד הלל.
^ 3.באחת השנים המעוברות הייתה לנו הסברה ארוכה למה דווקא פורים שייך לחודש העיבור.
את המידע הדפסתי באמצעות אתר yeshiva.org.il