בית המדרש

  • פרשת שבוע ותנ"ך
  • החודש
לחץ להקדשת שיעור זה

פרשת החודש תש"פ

undefined

הרב אלדד פרי

אדר תשפ
8 דק' קריאה
ראש חודשים
השבת הקודמת לראש חודש ניסן נקראת "שבת החודש" ובה קוראים בציבור בספר נוסף לזה של פרשת השבוע את "פרשת החודש". ההכנה ליציאה ממצרים מתחילה בצווי אודות הזמן: "הַחֹדֶשׁ הַזֶּה לָכֶם רֹאשׁ חֳדָשִׁים, רִאשׁוֹן הוּא לָכֶם לְחָדְשֵׁי הַשָּׁנָה". מכאן ואילך, יש לעם ישראל זמן ומניין קבוע. זוהי המצווה הראשונה שעם ישראל מצווה, קביעת לוח שנה ייחודי לעם ישראל הבנוי על פי מולד הירח ומתחיל ביום הראשון לחודש ניסן בשנה בה יצאו ממצרים. מרגע שיש נקודת התחלה לעם ישראל, א' בניסן, מגיעים ציוויים נוספים: לקחת שה לכל בית ביום י' בניסן ולשמור אותו בביתם עד יום יד' בניסן וכו'.
רש"י הראשון לתורה מביא את דברי המדרש, לפיו הייתה צריכה התורה להתחיל מהפרשה הזו שהיא המצווה הראשונה בה מצווה עם ישראל, אולם בשל תשובה שיצטרכו ישראל בעתיד להשיב לאומות העולם בדבר זכותם על ארץ ישראל, פתחה התורה בבראשית. ברור בשל כך כי עניין קידוש החודש עמוק ומשמעותי יותר מההיבט הטכני של יצירת לוח שנה פרטי לעם ישראל.

המלכות – כנסת ישראל
אין ספק שהמצווה הראשונה של עם ישראל מכילה את הגרעין והשורש של עם ישראל. נקודת המוצא היא איננה כרונולוגית גרידא. היא צופנת בחובה את תמצית חייו של העם המצווה, עם ישראל.
להבדיל מעמים אחרים, שהם אוסף של יחידים אשר חולקים טריטוריה משותפת, תרבות, היסטוריה, ערכים וכדו', עם ישראל נוצר בדרך ההפוכה. ישראל עלו במחשבה לפני שנברא העולם (בראשית רבה, א, ד). עם ישראל נברא כדי לחבר בין הקב"ה לשכינה. יש בעם ישראל צד הדומה לקב"ה (תפילין של הקב"ה מה כתוב בהן? "ומי כעמך ישראל גוי אחד בארץ", בבלי, ברכות, ו, ע"א ועוד הרבה) ועם ישראל הוא "ממלכת כהנים וגוי קדוש" אשר השכינה איתו ומלווה אותו תמיד, אפילו בגלות.
הקב"ה מכונה בזהר הרבה פעמים "שמש" והשכינה מכונה ככינוי עיקרי "סיהרא", לבנה. השמש החומרית פה מאירה ללבנה וזו, כשהיא במילואה, מאירה יפה לארץ. האור איננו שלה, האור הוא אורה של השמש, אך בשעת החשיכה משמשת הלבנה כצינור להעברת אור השמש אלינו פה בכדור הארץ.
על אף הצד האישי של כל יהודי שהוא דומה לפעמים לקב"ה (ראו למשל בשער הכוונות, בנטילת ידיים שחרית, כיצד האדם משול כנגד זעיר אנפין המגביה ידיו עד אריך אנפין למשוך את השפע, או בדרושי ראש השנה בסוד תקיעת השופר), עדיין עם ישראל מזוהה עם המלכות, הלבנה, השכינה. "קוֹל בְּרָמָה נִשְׁמָע נְהִי בְּכִי תַמְרוּרִים רָחֵל מְבַכָּה עַל בָּנֶיהָ" (ירמיהו, לא, יד). עם ישראל מכונה בנה של רחל, היא המלכות.
החיבור בין הקב"ה לשכינה נמסר ביד ישראל. זהו תפקידו של עם ישראל בעולם. "לשם ייחוד קודשא בריך הוא ושכינתיה".
הביטוי הגשמי המסמל חיבור בין הקב"ה למלכות, הוא הופעת אור השמש בירח. זו הסיבה שאומות העולם טעו ועבדו את הכוכבים והמזלות. מכאן אגב שמם ההלכתי הנפוץ ביותר: עכו"ם – עובד כוכבים ומזלות. המחשבה שלהם שגרמי השמיים הפיזיים מבטאים כוח אמיתי, היא מחשבת הפירוד בין הקב"ה לשכינה. הנציג המובהק ביותר של השקפה זו בעולם הוא עמלק. בניגוד לישראל, תפקידו של עמלק בעולם הוא "לשם פירוד קודשא בריך הוא ושכינתיה".
מכאן ברור מדוע המצווה הראשונה שעם ישראל מצווה עליה היא מצוות קידוש החודש. המונח המוכר לכולנו "קידוש" הוא הצהרה בפה, על הכרה שלנו בקדושה של זמן. יש קידוש של שבת, ויש קידוש של יום טוב. כנגד המונח הזה, של קידוש הזמן יש מושג קידוש נוסף: "קידוש החודש".
המשנה אומרת: "ראש בית דין אומר מקודש, וכל העם עונין אחריו מקודש מקודש". (משנה, ראש השנה ב, ז). קדושת הזמן, היא אחת משלוש קדושות שהן ברית שלא תינתק. קדושת הזמן, קדושת המקום וקדושת ישראל.
כנגד הזמן יש שתי קדושות: שבת, שהיא "קביעא וקיימא" (בבלי, חולין, קא, ע"ב) והמועדים, אשר תלויים בישראל שמקדשים את הלבנה. מכאן הברכה: "מקדש ישראל והזמנים".
כנגד קדושת המקום ישנן עשר קדושות. מארץ ישראל, שהיא מקודשת מכל הארצות עד בית קודשי הקודשים שהוא המקום המקודש מכל המקומות (משנה, כלים, א, ו). זו הסיבה שבבית קודשי הקודשים נעשה נס, שהארון לא נכנס ברוחב קודש הקודשים והוא עמד בנס, מחוץ למרחב. שם התחבר המרחב למה שמעליו.
קדושת ישראל מכל העמים ידועה: "וִהְיִיתֶם לִי קְדֹשִׁים כִּי קָדוֹשׁ אֲנִי ה' וָאַבְדִּל אֶתְכֶם מִן הָעַמִּים לִהְיוֹת לִי" (ויקרא כ, כו). לא פלא, אפוא, שחתן הנושא אישה משתמש במונח "קדושה". כאומרנו: "הרי את מקודשת לי". כמו היחס בים הקב"ה לשכינה, יחס הקדושה, כך הוא היחס בין האיש היהודי לאישה היהודית.
אין עוד שום שפה בעולם בה נישאים בני זוג בקדושה. אצל כל השאר המונחים הם של "התחייבויות". לא סתם אין קדושה בנישואי גויים והם לא תקפים על פי ההלכה (ראו רמב"ם, הלכות אישות, פרק ד').
לא לחינם נקראת המלכות גם "ירושלים". באמצעות קדושת המקום (ירושלים והמקדש), יכולים עם הקודש (ישראל), בזמן הקדוש (שלושת הרגלים) לחזות בשכינה (בבלי, חגיגה, ב, ע"א). "יונה בן אמיתי מעולי הרגלים היה ונכנס לשמחת בית השואבה ושרתה עליו רוח הקודש" (בבלי, סוכה, נ, ע"ב).
עתה ברור מדוע אנו מברכים ברכת הלבנה. הצד הפשוט הוא ברכת ה' והודאה על אור הלבנה להבדיל מהעמים שעובדים אותה כעבודה זרה ואסורה. אולם, אם זאת הייתה הסיבה היחידה היה עלינו כבר לחדול ממנהג זה, שכן עבודה זרה זו כבר איננה בנמצא.
אולם הרובד הגבוה יותר שהזכרנו מחבר אותנו לברכת הקב"ה המאיר את אורו במלכות, כשם שהשמש מאירה את הירח. זו הסיבה שהמקובלים סוברים שאין לברך לפני ז' לחודש ומנהג צפון אפריקה גם לא להזדרז באמצע השבוע ולהמתין למוצאי שבת, כדי שהברכה תהיה ברוב עם ובזמן שהלבנה קרובה למילואה.

הכחשת הצדוקים
הצדוקים סירבו להכיר בעובדה זו, שכנסת ישראל היא האם של נשמות ישראל הפרטיות וכי אצל ישראל החשבון הוא לאומי ולא חשבון פרטי. אנו כולם נשמה אחת גדולה ואין לנו כח אלא באחדותנו. מרן הרב קוק זצ"ל הרבה לתאר את סיבת מחלוקות הצדוקים עם החכמים, בכך שהצדוקים לא הכירו במעלה זו.
זו הסיבה שהצדוקים חוגגים את שבועות תמיד ביום ראשון. הם מסרבים להכיר בקדושת הזמן שנקבעת על ידי ישראל ועל כן הם לא מוכנים לפרש את המונח "ממחרת השבת" כמחרת יום טוב ראשון של פסח. מבחינתם שבת היא רק שבת בראשית.
זו הסיבה שהצדוקים סבורים שכל יהודי יכול להביא קורבן ציבור, כנדבה. מבחינתם אפשר שיהודי עשיר יביא את קורבן התמיד של בוקר. הרי ישראל, ככל האומות, הם אוסף של יחידים.
לא כן אומרים חז"ל. את קורבן הציבור ניתן להביא רק משל הציבור. יהודי בודד, עשיר ככל שיהיה, צדיק ככל שיהיה, שיביא את הכבש הטוב ביותר שנולד אי פעם, איננו כלל ישראל! הוא רק גרגיר אחד מתוך נשמת האומה. על כן אין בכוחו להביא קורבן ציבור.
זו הסיבה שישראל חוזרים אחרי בית הדין פעמיים "מקודש מקודש"! בדיוק כפי שחזרו בקצירת העומר על כל מילה שלוש פעמים: "אקצור? והם אומרים לו קצור!. אקצור? והם אומרים לו קצור! שלש פעמים על כל דבר ודבר, והם אומרים לו הין, הין, הין. וכל כך למה? מפני הביתוסים, שהיו אומרים, אין קצירת העומר במוצאי יום טוב" (משנה, מנחות, י, ג).
גם היום יש מי שמנסים לחנך אותנו שאין דבר כזה "קדושת הארץ" חס ושלום, שאין דבר כזה "קדושת השבת או החג", שאנו לא "עם סגולה". כנגדם נשוב ונאמר את דברי הרב (ההדגשות שלי):
"גם בתקופת הבית השני בשובנו אל הארץ המורשה, אחרי המשבר הגדול של גלות בבל, כבר בא הצורך לכרות עמוק את מעין החיים אשר להתחיה, גם אז עמדו כבר מכשולים על הדרך, והכרות שטחיות אשר לא יכלו להחזיק מעמד נצחי בחיי האומה צצו ועלו על שדמותינו והיו לנו לרועץ, לצמחי לענה וראש. לשאוב חיים ממקור דבר ד', אשר בספר היחידי, הניתן לעם סגולה אחד, על פני כל התבל כולה, על זה צריכים אומץ לב והעמקת דעת בלתי מצויה, והידענים השטחיים ודאי לא היו יכולים למצא את ידיהם ואת רגליהם בסקירה תהומית זו. עלו קמשונים בדמות צדוקיות וביתוסיות, והללו באו בטענותיהם המזוייפות לאמור: כיצד יכולה עבודת ה' היותר מסתורית, הנעולה באלפי עזקאין בעד שכלו הרציונלי של האדם, להיות יסודי דבורי? ככה היתה הטענה הצדוקית. עבודת הקדש ודוקא היותר כללית והיותר יסודית שלה, צריכה לפי דעתם להיות דבר פרטי "יחיד מתנדב ומביא תמיד", זאת היא ההשגה השטחית, הצדוקית, שהננו עדיין אוכלים את הבוסר הצומח של גפן סדום זאת ושינינו קהות, אבל נצח ישראל נצח וינצחו "איתוקם תמידא" כי אמנם לא דבר פרטי הוא התוכן של עבודת הקדש בישראל, כי אם דבר דבורי וכללי ודבר העומד ברום חיי הלאום ומחיה את הלאום כולו, ואי אפשר שיהיה יוצא מקשר החיים הזה כל אשר יחובר אל החיים באומה. והלאה אנו צועדים. בנין הארץ, היסוד הראשי, החקלאות, הלא היא אצל כל העמים רק גורם כלכלי חיוני פשוט, אבל העם אשר הנושא שלו כולו הוא קדש קדשים, וארצו, ושפתו, וכל ערכיו כלם קודש הם, כי הוא כולו ממלא את בטוי הקודש של כל האנושיות וכל היקום כלו, ובכל מקום שקוי אור קדש משתלחים לברכה אינם כי אם ענפים מגזע מטעיו, הרי גם חקלאותו כולה היא ספוגת קודש, והקודש הזה שביסוד החקלאי מובלט הוא על ידי זה שחגיגת ראשית הקציר, העומר, עולה הוא למדרגת עבודת הקודש היותר עליונה, והקרבן המקודש עמו הוא קרבן צבור, שדוחה את השבת. הביתוסיות ודאי לא היתה חרדה על קדושת השבת ושמירתו יותר משומרי התורה הנצחיים, הפרושים, ולא בשביל משמרת השבת ממלאכת קצירת העומר היתה מלחמתם כל כך נטושה נגד המציאות של האפשרות שידחה העומר את השבת, אם לא יפרשו כפירוש הפלסתר שלהם, ממחרת השבת, ממחרת שבת בראשית, אבל מחשבת רעל עמוקה היתה בלבבם. הם, אשר לא יכלו להתעמק בסגולת ישראל המיוחדת, לדעת את עומק הקדש אשר לגוי הקדוש הזה, אשר בשבתו על אדמת קדשו גם חקלאותו ובנין ארצו בכל תוצאותיה המעשיות והקרקעיות תוכן קודש יש להם, ודגל קודש הוא דגלם, ואוצר הקודש, התורה הקדושה, הוא כל מוסד חייהם הלאומיים כמו הפרטיים. זאת ידעו הכל כי השבת קודש הוא לישראל והשביתה מכל מלאכה היא בו חובה נמרצת, יוצא מן הכלל הוא רק התוכן של עבודת הקודש העליונה, המסתורית, הספוגה אור קדש קדשים, עבודת המקדש, אבל מי יהין לחשוב שתהיה החקלאות קשורה בקשר אמיץ, עם עבודת הקודש העליונה הרזית, השמימית: ידעו הכל כי אסורה היא כל עבודה וכל מלאכה בשבת, ובחריש ובקציר תשבות, ואיך יכול הקרבן הבא ב"החל חרמש בקמה להיות דוחה את השבת", אם לא הרמז הגדול שיש כאן כי החקלאות הארץ ישראלית בישראל, יסוד ישובו ובנין נחלתו, נמשכת היא ממקור הקודש באומה קדושה זו, ואם כי כל העבודה החקלאית בגילויה והתמשכותה המעשית, הרי היא מכלל מלאכת החול ואסורה בשבת, אבל הקרבן של חגיגת ראשית הקציר מהחל חרמש בקמה מוכרח להיות עולה למדרגת הקודש של הצבור הקבועה הדוחה את השבת, ואז האומה יודעת בכללותה איך לנצור את אישון עינה, את קדשיה כולם, את דבר ד' אשר עמה, את התורה ואת המצות שהם חיי סגולתה. וזאת לא יכלה הבייתוסיות לעכל, עיניה החלשות כהו ולא יכלו לסבול את האור הגדול הזה הזורח במלוא הדרו, ועל כן רצתה להאפיל אותו ולהבליט ש"אין קצירת העומר דוחה את השבת", אין החקלאות עולה גם בישראל למדרגה של קודש קדשים, וממילא יתפוס בה החול הרגיל את מעמדו ומזה תוכל כבר הדרגא להיות הולכת ויורדת עד כדי האפסיות של אור הקודש מחיי הלאום, והקבוץ הישובי. אבל נצחו חכמים ו"איתותב חגא דשבועיא", ונודע לכל ישראל כי "ממחרת השבת" וממילא עד ממחרת השבת השביעית אין משמעותם שבת בראשית, ואם אירע ראשית הקציר, קרבן העומר להיות בשבת, דינו הוא כדין כל עבודת הקודש הקבועה, הצבורית, להיות דוחה את השבת, ומזה דוקא יבוא מקור חיים לקדושת השבת ושמירתו בכל צביונו וקדושת משפטי התורה וחוקיה, בכל הדרת קדשם, בדבר ה' מקדש השבת. ומזה גם כן אנו למדים כי רוח האומה כולה, ביחודה וכללותה, כולו קודש הוא "כי עם קדוש אתה לד' אלקיך" וברוח המיוחד הזה אשר אין בכל העמים משלו נקום ונתעודד וכל עמי התבל יתנו לנו כבוד ועוז ותחית עולם תהיה לנו, וידעו תועי רוח בינה, כי קדוש ישראל הוא מקור ישענו סלה, וחיי התורה והמצוה כולם חיי הלאום כולו המה. ונגד המהרסים מכל הצדדים, ונגד הכורים השטחיים, שלא הבינו ולא יבינו עוד את רוח האומה לכל עומקו, שהתאמצו ומתאמצים לעשות את עבודת הקודש ומשמרת התורה והמצות כולה רק לדבר פרטי באומה "יתוקם לנו תמידא" הבא דוקא משל צבור"! (מאמרי הראי"ה, עמ' 179-180)
את המידע הדפסתי באמצעות אתר yeshiva.org.il