בית המדרש

  • מדורים
  • חסידים מספרים
לחץ להקדשת שיעור זה

לימוד השיעור מוקדש לעילוי נשמת

רויטל בת לאה

ללמוד את לשון החיות

הבנת לשונם של בעלי החיים אינה אומנות קשה כלל - האומנות הגדולה היא ההבנה של הדיבור בכלל. מסתבר שלעיתים אנו שומעים אנשים מדברים ולמרות שנדמה לנו שאנו מבינים מה הם אומרים, בעצם איננו מבינים דבר; התפיסה שלנו את הדברים שאנו שומעים לעיתים קרובה להיות תפיסה ברמה של געיית שור.

undefined

הרב אריה הנדלר

שבט תשס"ו
3 דק' קריאה
חסידים מספרים כי פעם אחת הלך היהודי הקדוש מפשיסחה עם תלמידו פרץ אל מחוץ לעיר, למקום האחו. שם רעו שוורים שהיו גועים, ומן הנחל הזורם באמצע האחו עלתה להקת אווזים מגעגעים ומטפחים בכנפיהם. "הלוואי שיכולנו להבין את כל השיחות הללו" אמר התלמיד. השיב היהודי הקדוש: "אם תגיע לתפוס מיסודם את הדברים שאתה בעצמך מדבר, תלמד להבין את לשונם של כל הברואים".

הסיפור שלנו מתרחש במסגרת נוף המעניקה לו ממד עמוק. היהודי הקדוש ותלמידו יוצאים אל מחוץ לעיר, אל האחו. יש כאן לא רק יציאה פיזית למקום אחר, אלא גם יציאה נפשית אל מחוץ למערכת הטכנית הרגילה של העשייה היומיומית, שמקשה על האדם להקשיב למה שקורה סביבו. באווירה פסטורלית של אחו ירוק ונחל מפכה מקבלים קולותיהם של בעלי-החיים משמעות של שיחות. הקולות הם בעצם דיבורים של בעלי-חיים, שיש צורך באוזן מיוחדת כדי להבין את שיחתם.

שיחה זו של בעלי-החיים, שהתלמיד מתוודע לקיומה בטיול באחו, מתקשרת אצלנו עם הקטע המיוחס לחז"ל בשם 'פרק שירה'. באותו פרק שמים חז"ל בפיהם של בעלי-החיים השונים את הפסוקים המתאימים לכל אחד ואחד מהם. כך מקבל כל אחד את שירת חייו על-פי הייעוד שלו, על-פי הכישורים שלו, על-פי הייחודיות שלו.

היו שרצו לתפוס את הדברים כפשוטם, כי אכן בעלי-החיים אומרים פרקי שירה ממש, אבל בדברי הריטב"א מצאנו שפירש אחרת: "וכן פרק שירה, שהעופות והחיות מקלסין, לא שהם אומרים כלום, אלא סברא הוא שאם היה להם פה לדבר יש להם לומר כך וכך".

פרק השירה הוא הפרק שבני האדם שמו בפיהם של בעלי-החיים. אילו היה לבעלי-החיים כוח הדיבור, ודאי היו אומרים את פרק השירה. מתוך הסיפור שלנו מתברר כי בעלי-החיים אכן מדברים, אבל לא לכל אחד ישנה היכולת להבין. הדיבור של בעלי-החיים מתבטא בקולות שהם משמיעים: השוורים גועים, האווזים מגעגעים ומטפחים בכנפיהם. הקולות הללו הם דרך ביטוי של בעלי-החיים, דרך ביטוי אופיינית לכל אחד מבעלי-החיים על-פי עניינו.

כשהולך התלמיד עם רבו, היהודי הקדוש, במרחבים הפתוחים של האחו, נכנסת נפשו למצב של התפעלות מיפי הטבע. הוא רוצה כל-כך להבין את שיחתם של בעלי-החיים. האווירה הסובבת מאפשרת לו להבין שאכן בעלי-החיים משוחחים, אבל הוא איננו מבין מה הם אומרים. נפשו כבר פתוחה להבין שכל קול שהם משמיעים אכן מהווה דיבור מסוים, אבל אין הוא יכול לפענח את הדברים. התלמיד פונה אל הרב כדי שייתן לו את הכלים להבין.

הפנייה הזו של התלמיד אל הרב גם היא משמעותית. תפקידו של הרב הוא להיות מסוגל להקשיב, להיות מסוגל להבין את שפת הבאים עמו במגע, גם אם אינם מדברים בפועל ממש. הרב יודע לשמוע שיחות בלתי מילוליות, ומשום כך פונה התלמיד אל הרב, שייתן לו את הכוח להבין את שיחתם של בעלי-החיים.

על רקע האמור מקבלת תשובתו של היהודי הקדוש משמעות עמוקה: "אם תדע לתפוס מיסודם את הדברים שאתה בעצמך מדבר, תלמד להבין את לשונם של כל הברואים". לתפוס מיסודם את הדברים שאתה עצמך מדבר, משמעו להבין את התהליכים הנפשיים העמוקים העומדים מאחורי כל דיבור ודיבור. אין דיבורים של סתם. הדיבור הוא רק ביטוי, הוצאה מן הכוח אל הפועל של תהליכים נפשיים עמוקים המתרחשים בנפש האדם.

הבנת לשונם של בעלי-החיים אינה אומנות קשה כלל; האומנות הגדולה היא ההבנה של הדיבור בכלל. מסתבר שלעתים אנו שומעים אנשים מדברים, ולמרות שנדמה לנו שאנו מבינים מה הם אומרים, בעצם איננו מבינים דבר. התפיסה שלנו את הדברים שאנו שומעים לעתים קרובה להיות תפיסה ברמה של געיית שור.

ההתייחסות השטחית אל הדיבורים הנשמעים באוזנינו מונעת מאיתנו להבין בעצם את מה שנאמר. יסוד היסודות איננו הבנת השפה, אלא הבנת התהליך הנפשי העומד מאחורי כל דיבור. אם ידע האדם את הבנת התהליכים הללו אצל עצמו, יהיה מסוגל להבינם גם אצל זולתו, ללא כל הבדל בין בני אדם לבעלי-חיים.

-----------------
מתוך המדור 'חסידים מספרים' שבעיתון 'בשבע'.

את המידע הדפסתי באמצעות אתר yeshiva.org.il