בית המדרש

  • שבת ומועדים
  • הכנה לחג השבועות
לחץ להקדשת שיעור זה

קבלת הגר

undefined

הרב הראשי דוד לאו

סיון תשפ
9 דק' קריאה
חג השבועות הוא המועד בו עם ישראל נכנס לברית עם הקדוש ברוך הוא במילה, טבילה והקרבת הקרבנות, כאשר הגדרתם הייתה כגרים שנתגיירו, ואת כל הלכות גרות אנו למדים מהנהגות בני ישראל במעמד זה. גם רות שמגיעה ממואב מוזכרת בספרים כראשונת הגרים, שזוכה להיות אם מלכות בית דוד. עתים נתקלים בתי הדין בשאלות לא פשוטות שמתברר כי המועמדים לגיור הטעו את בית הדין וייתכן שיש מקום לבחון שנית את גירותם.
האפשרות לביטול הגירות, יכולה לבוא מכוח שני נימוקים: א. כאשר מתברר לאחר זמן שקבלת המצוות של הגר לא נעשתה באופן כנה ואמיתי, אלא מן השפה ולחוץ, שיש לומר שגירות זו אין בה קבלת מצוות, שלהלכה מעכבת אף בדיעבד. ב. כאשר מתברר לאחר זמן שאילו הייתה האמת ידועה לדיינים בשעת הגירות לא היו מקבלים אדם זה לתהליך הגיור, יש מקום לדון אם ניתן לבטל את ה"מעשה בית דין" של הגירות, וכעין דיני מקח טעות וכיוצא בזה.
כאשר מתברר לאחר זמן שקבלת המצוות של הגר לא נעשתה באופן כנה ואמיתי, אלא מן השפה ולחוץ, יש מקום לומר שלא הייתה בגירות זו קבלת מצוות, ואם כן לדעת רוב הפוסקים הגירות לא חלה אף בדיעבד. ונדון זה תלוי בשתי שאלות: א. בהנחה שאכן לא הייתה דעתו לקבל על עצמו עול מצוות, האם מאחר שאמר בפיו בבית הדין שמקבל על עצמו לקיים מצוות, יש להתייחס לדעתו באותה שעה כאל דברים שבלב שאינם דברים. ב. האם ניתן להוכיח ממעשיו של הגר לאחר זמן מה היתה דעתו בשעת הגירות, ויתכן שאפילו אם לאחר הגירות לא קיים מצוות בפועל, אין זה אלא שחזר בו מהקבלה שהיתה בשעת הגירות.
מצד הטעיית בית הדין אין מקום לכאורה לדון בביטול הגירות, אלא אם כן נקבע שחלות הגירות היא על ידי בית הדין, שאז יש מקום לדון שבמקרה שאילו היו הדיינים יודעים את העובדות לאשורן לא היו מגיירים, עשוי הדבר לגרום לביטול הגירות, וכמו בכל מי שמחיל חלות בטעות, שהחלות בטלה.
יש להוסיף לזה שעיקר קבלת הגרים באופן שבו אנו עסוקים בו, נראה ברור שהיא דומה למתגיירים לשם אישות, שמעיקר הדין אין מקבלים אותם לכתחילה, והאריכו מאוד בזה האחרונים ליישב את המנהג שנהגו בזמנם לגייר לשם אישות[1], ורוב הטעמים שכתבו אינם שייכים בנדון שלפנינו, ויש להאריך בזה הרבה. ואם כן נראה שלכל הפחות יש לנו אומדנא ברורה, שאילו היו דייני ביה"ד יודעים שאנשים אלו באים ברמאות ואינם בניו של אותו יהודי שטענו, בודאי שלא היו נכנסים בפרצה דחוקה כזו ולא היו מקבלים אותם כלל.
עיקר הדין שהגירות צריכה להיות בבית הדין, נפסק בשו"ע יו"ד סי' רסח ס"ג:
כל ענייני הגר, בין להודיעו המצות לקבלם בין המילה בין הטבילה, צריך שיהיו בג' הכשרים לדון, וביום. מיהו דוקא לכתחלה, אבל בדיעבד אם לא מל או טבל אלא בפני ב' (או קרובים) ובלילה, אפילו לא טבל לשם גרות, אלא איש שטבל לקריו ואשה שטבלה לנדתה, הוי גר ומותר בישראלית, חוץ מקבלת המצות שמעכבת אם אינה ביום ובשלשה. ולהרי"ף ולהרמב"ם, אפילו בדיעבד שטבל או מל בפני שנים או בלילה, מעכב, ואסור בישראלית, אבל אם נשא ישראלית והוליד ממנה בן, לא פסלינן ליה.
הרי שגם לדעה הראשונה כאשר קבלת המצוות [שבפשטות היא עיקר הגירות] נעשתה שלא בפני ביה"ד, הגירות אינה חלה, ואם כן עיקר הצורך בבית הדין לגירות היא לעיכובא לכו"ע[2].
מעתה יש לחקור האם צורך זה שהגירות תיעשה בפני ביה"ד הוא תנאי בגירות, וכעין עדים לקיום הדבר בקידושין, שבודאי אינם פועלים את חלות הקידושין, אבל עיקר חלות הגירות היא על ידי הגר עצמו [ויתכן גם לומר שאף הגר אינו מחיל את החלות של הגירות, אלא מעשיו גורמים לכך שהגירות תחול מעצמה[3]], או שהצורך שהגירות תיעשה בפני ביה"ד נובע מכך שבית הדין הם המחילים את החלות של הגירות, וכאילו ניתנה להם הסמכות לקבל את הגר לכלל ישראל. ויתכן גם שעיקר החלות של הגירות חלה על ידי הגר עצמו, או על ידי מעשיו, ומכל מקום בית הדין אף הם שותפים למעשה הגירות, והם מקבלים את הגר לכלל ישראל.
הארכתי בדבר בספרי שו"ת משכיל לדוד ובקצרה אציין שמצאנו בזה לכאורה כמה שיטות בראשונים ובאחרונים.
התוספות בסנהדרין סח, ב ד"ה קטן, על הדין שבית דין מגיירים קטן מדין זכין כתבו:
וא"ת והיאך נתגייר כי אמרינן נמי דקטן אית ליה זכייה מדאורייתא ה"מ ישראל אבל עובד כוכבים אמרינן באיזהו נשך (ב"מ דף עב.) דכיון דלא אתי לכלל שליחות לית ליה זכייה אפי' מדרבנן ומיהו הא לאו קושיא היא דא"כ תיקשי לן כל גרים היאך מטבילין אותן אלא כיון דזכייתו וידו באין כאחד שאני.
מבואר מדבריהם שבכל גירות בית דין עושים מעשה זכיה עבור הגר, ולכן אלמלא שזכייתו וידו באים כאחד לא היה ניתן לגייר אף גר, כיון שבגיותו לא היתה לו זכיה. ונראה פשוט לכאורה שהכוונה שבית הדין הם המחילים את החלות של הגירות עבור הגר, שאל"כ במה הם צריכים לזכות עבורו.
כן מובא בקובץ שעורים כתובות אות לג בביאור דברי התוס':
ותימה, מאי זכיה צריך בכל גר שהוא בן דעת ומתגייר מדעת עצמו, והא דצריך דין זכיה בקטן הוא משום דגירות צריכה דעת וקטן לאו בר דעה. ונראה דעת תוס' דהא דגירות צריכה בי"ד, אין פירושו דצריך ראיה גרידא מבי"ד כמו בעדי קידושין, אלא דבי"ד עושין את חלות הגירות.
עוד מובא בקובץ שעורים שם:
ובדגול מרבבה יו"ד סי' רס"ח חקר, בנכרית מעוברת שנתגיירה דבנה א"צ טבילה, אפשר דהוא דוקא אם ידעו בי"ד שהיא מעוברת, והיינו דשמא צריך דעת בי"ד להגירות[4], ולא כמו בעידי קידושין דא"צ דעת העדים כלל להקידושין. .
אמנם בקוב"ש עצמו מסיים שמדברי התוס' שם במסקנת דבריהם נראה שחזרו בהם מהבנה זו, שהרי במסקנה כתבו:
ונראה דזכייה דגירות לא דמי לשאר זכיות דמה שב"ד מטבילין אותו אינם זוכין בעבורו אלא הוא זוכה בעצמו ובגופו שנעשה גר ונכנס תחת כנפי השכינה. והא דפריך בכתובות (שם) תנינא זכין לאדם שלא בפניו, ומשני מהו דתימא עובד כוכבים בהפקירא ניחא ליה, היינו משום דאם היתה חובתו לא היה לב"ד להתמצע להכניס גופו בדבר שיש לו חובה. ואפילו בתינוק דלאו בר דעת חשיב גר, מדמייתי מקטנה פחותה מבת שלשה, שהזכייה בעצמו הוא כדפרישית, שהמילה והטבילה בגופו. וגם מצינו שאבותינו נכנסו לברית במילה וטבילה והרצאת דמים וכמה קטנים היו בשעת מתן תורה.
לדעתו מסקנת התוס' היא שבית הדין אינם מחילים את החלות של הגירות, אלא הגר הוא שמחיל את החלות, וביה"ד אינם אלא כמו עדי קיום בקידושין[5]. וכתב עוד שכן מוכח מדברי התוס' ביבמות מ"ו שכתבו בשם י"מ גבי מי לא טבלה לנידותה, שכיון שידוע לכל שטבלה הרי זה כאילו ראו בי"ד, ומוכח שאין צריך דעת בי"ד לחלות הגירות. ועל פי זה דחה את הצד בדגמ"ר הנ"ל שצריך שידעו בית דין על הגירות.
כעין זה גם בשיעורי ר' שמואל רוזובסקי לסנהדרין על דברי התוס' שם:
הנה בהא דבעי' גירות בפני ב"ד יש לחקור, אם הכוונה בזה דצריך מעשה ב"ד, והב"ד הם המגיירים, או דילמא דא"צ רק שיראו הב"ד את המעשה - גירות ויהיה במעמד ב"ד אבל אין הב"ד עושים בזה מאומה. והנה מלשון הגמ' והר"מ בכ"מ ד"מקבלים גרים" ו"אין מקבלים גרים" משמע דהב"ד הם המגיירים והמקבלים לגירותם וכצד קמא.
ויעוי' בתוס' יבמות דמ"ז ע"א ד"ה יש לך עדים, שעמדו אהא דתניא התם מעשה באחד שבא לפני ר"י וא"ל נתגיירתי ביני לבין עצמי, א"ל יש לך עדים וכו', והקשו דאי בדיעבד חד נמי כשר לגירות ול"צ שלשה רק לכתחילה, א"כ הרי אם יש לו עדים שוב אי"ז בינו לבין עצמו והיכי משכח"ל שיש לו עדים שנתגייר בינו לבין עצמו, עיין שם. ולפי הנ"ל צ"ע דהא אפשר שהיו עדים שראו אבל לא נתכוונו לכוונת גירות, ומאי ק"ל להתוס'. אלא משמע דפשיטא להו דסגי במעמד ב"ד ותו לא, וצ"ע בזה.
בחידושי הגרנ"ט לכתובות סי' כז, נסתפק באמור לעיל שלמסקנה חזרו בהם התוס' ולדעתו יתכן שגם למסקנה דעתם שבית דין הם המחילים את הגירות.
כעין זה מבואר גם בשו"ת זכר יצחק קו"א סי' א:
ונראה עוד בעיקר דין גירות דמלבד מעשה הגירות שנעשה ע"י הגר איכא יסוד שבי"ד מקבלין אותו בין קהל ישראל ודבר זה ע"י בי"ד נעשה ומסור להם, וז"ש בכ"מ אין מקבלין היינו שתלוי ברצון דבי"ד. ועיין בבכורות ל' ע"ב דאפי' קבל עליו כל התורה חוץ מדקדוק אחד מד"ס אין מקבלין אותו. וצ"ע דבפשטות הרי זה שקבל כה"ת הוי גר מה"ת ומה בכך שאינו מקבל דקדוק מדרבנן. אלא משמע שיש ענין של קבלה להיות בקהל ישראל וזה מסור לרצונם של בי"ד, וכשאינם רוצים רשאים שלא לקבלו גם אם מצד הדין הוא גר.
לפי זה יתכן אולי שיש לדון שכשם שבית הדין יכולים להחליט שאינם רוצים לקבל גר זה לכלל ישראל, כך גם אם קיבלוהו בטעות, ואילו היו יודעים את האמת לא היו מקבלים אותו לגיור, מעשה הקבלה בטל.
אמנם קשה לקבוע בזה דברים ברורים, ואין ספק שהצד הפשוט הוא שחלות הגירות אינה תלויה בבית דין, והצד שהחלות תלויה בבית הדין, בין אם נאמר שרק הם מחילים את הגירות, שודאי נראה חידוש גדול מאוד, או אפילו אם נאמר כדברי הזכר יצחק הנ"ל שהגר מחיל את החלות ובית הדין מקבלים אותו לכלל ישראל, הוא הצד המחודש, ואם כן ודאי שאין לסמוך על צד זה להקל ולבטל את הגירות.
עוד יש לצדד ולומר שגם לצד שיש לבית הדין חלק במעשה הגירות, מכל מקום אין מעשיהם מתבטלים גם באופן שהיתה טעות במעשיהם. ובודאי שיש לומר כך לפי דרכו של הזכר יצחק הנ"ל, שחלות הגירות היא על ידי הגר, וביה"ד אינם אלא מקבלים אותו לכלל ישראל, שבדבר מעין זה יתכן שאין צורך אלא שהדבר יעשה ברצון[6], אולם אין נוהגים בזה דיני טעות כמו בהחלת חלויות.
יתר על כן מובא בשו"ת אגר"מ יו"ד ח"ב סי' קכד שיש מקום להסתפק שאולי גם טעות של הגר עצמו אינה מבטלת את הגירות:
ואם נימא שגרות לא מתבטלת אולי הוא משום דיש לתלות דכיון דזכות גדול הוא בעצם וטובה היותר גדולה, לא שייך שיתבטל בשביל שלא נעשה הדבר שבשבילו נתגיירה מטעם דאם היתה יודעת זה מתחלה לא היתה מתגיירת, דהרי יש לומר אדרבה אם היתה יודעת מעלת קדושת ישראל וקדושת המצות לא היתה מבטלת הגרות, ונמצא שבין אם אזלינן בתר המעשה היא גיורת ובין אם ניזיל בתר אם היתה יודעת נמי לא יתבטל הגרות, שלכן אין לנו לומר שניזיל בתר אם היתה יודעת רק זה ולא זה. והוא טעם גדול שלכן הוא ספק אצלי. וגם יש לדון מהא דכתובות דף ע"ד דתנאה דלא אפשר לקיומיה ע"י שליח לא הוי תנאה דמטעם זה חליצה מוטעת כשרה שלכן גם בגרות שא"א לקיים ע"י שליח שהיא בעצמה צריכה לטבול ולקבל המצות אין לבטל מצד תנאי ומצד טעות, ולא מצאתי בזה ברור דברים לעת עתה.
הטעם הראשון שכתב, שהגירות היא זכות גדולה כ"כ ולכן אין אומרים שאילו היתה יודעת דבר מסויים לא היתה מתגיירת, לא שייך לכאורה אלא בגר עצמו, אבל לא בבית הדין שמקבלים אותו, ובפרט לפי המבואר שקשה מאוד להתיר לכתחילה לקבל גרים כאלו. אולם הטעם השני שכתב האגר"מ נראה שייך גם בנידון שלפנינו.
לסיכום: נראה שמצד הטעיית בית הדין אין לבטל את הגירות, ובודאי שאין לסמוך לקולא לומר שאינם גרים, אלא בצירוף לצד הקודם שאם נראה שאינם מקיימים תורה ומצוות הגירות בטלה. ויתכן שגם אם נאמר שבאופן שהתברר מיד לאחר הגירות שאין הגר מקיים תורה ומצוות אין הגירות בטלה, מ"מ כאשר בנוסף לזה הטעה הגר את בית הדין יש לצרף צד זה ולבטל את הגירות אפילו לקולא.
במקרה שהגר אכן קיים אורח חיים של קיום תורה ומצוות, ואין לבטל את הגירות מטעם זה, אין ספק שאי אפשר לפסוק לקולא שהגירות בטלה בגלל הטעיית ביה"ד, שהרי לכל הפחות יש בזה ספק גמור. וצ"ע אם יש לחשוש בזה לחומרא ולהצריך גירות נוספת.

[1] עי' שו"ת טוב טעם ודעת סי' רל ושו"ת אחיעזר ח"ג סי' כו שמצדדים להקל בגירות לשם אישות, ואולם הרבה אחרונים חלקו על דבריהם.
[2] אמנם בשו"ת חמדת שלמה יו"ד סי' כט כתב שלדעת הרי"ף גם קבלת מצוות שלא בפני ביה"ד מועילה בדיעבד, אולם בשו"ת בית מאיר סי' יב חלק על דבריו, וכתב שגם לפי דרכו של החמדת שלמה שיטת הרי"ף בזה היא דעת יחיד נגד כל הפוסקים, וא"כ להלכה ודאי העיקר הוא כמ"ש בשו"ע.
[3] כעין מה שכתבו האחרונים לענין חליצה, שמטעם זה חליצה מוטעית כשרה, שהיבם והיבמה אינם מחילים את החלות של השחרור, אלא שהם עושים את מעשה החליצה, ועי"כ ניתרת החלוצה ממילא, ולכן אין החליצה נפסלת אלא באופן של כפיה, שאז חסר בעצם מעשה החליצה, שאינו נחשב מעשה של האדם העושהו.
[4] גם לצד של הדגמ"ר שא"צ דעת בי"ד, יתכן שעל הגירות עצמה צריך דעת בי"ד, אלא שבנכרית מעוברת שנתגיירה הגירות היא של האמא ולא של הולד, ולכן אינם צריכים לדעת על הגירות שלו.
[5] בקוב"ש שם נשאר בצ"ע על תוס' א"כ איך מועילה גירות של קטנים, שאין להם דעת, וז"ל: ותימא איך קטן נעשה גר ע"י טבילה בלא דעת, ומהראיה שהביאו ממתן תורה שהיו כמה קטנים, מוכח דאפילו תינוק המוטל בעריסה אפשר לגיירו וא"צ לדין זכיה, והוא תמוה דמאיזה טעם תחול הגירות בלא שום דעת, וכעין זה קשה ברמב"ם ספ"ה מהל' עבדים עיין שם.
[6] כגון בנדון של הדגמ"ר, י"ל שהואיל וביה"ד כלל לא ידעו על גירותו של העובר, אין כאן קבלה שלו לכלל ישראל.
את המידע הדפסתי באמצעות אתר yeshiva.org.il