המקרה בקצרה:
התובעות הן אדריכליות שהכינו תכניות לעשרים מגרשים והנתבע, שהיה מנהל בחברת בניה, שילם את שכרן. לאחר מכן הכינו התובעות תכניות ל- 26 מגרשים נוספים, ונותרה יתרת חוב בסך כ-7,338 ₪. התובעות תובעות מהנתבע את יתרת החוב בתוספת מע"מ והצמדה.
הנתבע טוען שההזמנה בוצעה על ידי הישוב בו נמצאים המגרשים ולא על ידי החברה שבבעלותו. זאת, בניגוד לתכנון המגרשים הראשונים שהוזמן על ידי החברה שלו. בנוסף, אין הוא אחראי באופן אישי לחובות החברה שלו, ובכל זאת הוא מסכים לשלם חצי ממה שהחברה תחויב.
לטענת התובעות כשם שההזמנה הראשונה בוצעה על ידי החברה, כך גם ההזמנה השנייה בוצעה על ידה, ועל כן הן תובעות את החברה, ולא את הישוב. כמו כן הן נוהגות להחתים את מזמיני העבודה על התחייבות אישית, אך במקרה זה הדבר לא בוצע בגלל לחץ זמן, ולכן על הנתבע לשלם את החוב בעצמו.

פסק הדין: על הנתבע לשלם לתובעת 3,689 ₪ + מע"מ.

הלכה פסוקה (259)

הרב עקיבא כהנא

add_alert

225 - תשלום לשוכר ששיפץ לאחר שריפה שנגרמה באשמתו

226 - מחלוקת לגבי מחויבות בחוב לאדריכל

227 - עובד שהתפטר על מנת לעבוד בעבודה שבוטלה

טען עוד

נימוקים בקצרה:
א. אחריות מזמין עבודה ונהנה ממנה לתשלום שכר העובד
בין הצדדים קיימת הכחשה לגבי זהות הגורם שהזמין את העבודה. יתירה מזו, אפילו מדבריו של הנתבע בבית הדין לא נראה שהיה ברור לו שהמזמין הוא הישוב ולא הוא. במקרה זה ניתן להגדיר את הישוב כבעל הקרקע בהיותו עוסק בפיתוח השטח (למרות שרשמית השטח אינו שייך לישוב).
במצב כזה נשאלת השאלה מה הדין במקרה בו אדם אחד הזמין עבודה עבור אדם אחר, האם ניתן לחייב את המזמין בתשלום? בגמרא (בבא מציעא קיח ע"א) נאמר שאדם השוכר פועל והורה לו לעבוד בשדה של חברו – חייב המזמין לשלם לפועל, ולאחר מכן הוא יכול לתבוע את התשלום מבעל השדה שנהנה מן העבודה.
כאשר המזמין אמר לפועל מראש שהעבודה היא עבור אדם אחר, אך לא אמר לו מי ישלם את שכרו, כתבו התוספות (שם, ד"ה לעשות) שהמזמין אינו חייב בתשלום, וכן משמע מדברי הטור (חו"מ שלו, ב).
אמנם הבית יוסף דייק מדברי רש"י (שם, ד"ה בשל הפקר) שגם במקרה זה מזמין העבודה חייב לשלם. אך בשו"ע (חו"מ שלו, א) פסק כדברי התוספות שהמזמין אינו חייב בתשלום. הסמ"ע הסביר שכיון שהפועל ידע שמדובר בעבודה עבור אדם אחר, לא ניתן לחייב את המזמין בתשלום, אבל אם הפועל לא ידע שהעבודה היא עבור אדם אחר, אז התשלום מוטל על המזמין. במקרה שלפנינו, כיוון שהתובעות ידעו שהשטח שייך לישוב, ולא לחברה, לכאורה הן אינן יכולות לתבוע את החברה.

ב. אחריות מזמין העבודה במקרה זה
אלא שבית הדין קובע מארבע סיבות שהחברה אחראית לשכרן:
א. לגבי החלק הראשון היה מוסכם בין הצדדים שהחברה תשלם, והתובעות לא ידעו על כך שבחלק השני של העבודה האחריות הועברה לישוב. הדבר דומה לדין המופיע ברמ"א (חו"מ שלג, ח) שעובד שהמשיך לעבוד לאחר תום תקופת החוזה שלו ללא הסכם חדש, עושה זאת על דעת ההסכם הראשון. גם כאן סביר היה להניח שהחלק השני של העבודה נעשה באותם תנאים של החלק הראשון, קרי, מול החברה ולא מול הישוב.
ב. הצעת המחיר שהוציאו התובעות היתה ממוענת לחברה. והיא כללה תמחור של העבודה הראשונה והשנייה.
ג. החברה שילמה חלק מהחוב על החלק השני של העבודה.
ד. לדעת אחד הדיינים, במקרה זה המזמין התכוון להפיק רווחים מהעסקה, ולכן הוא הזמין את העבודה, ולכן לא מדובר כאן בעבודה עבור אדם אחר.

ג. אחריות האישית הנתבע לחובות החברה
החברה היא חברה בע"מ, והיא במצב של חדלות פרעון. באופן עקרוני, הנתבע יכול היה להתנער מחובותיה, משום שבהסכם הבוררות של בית הדין עליו חתמו הצדדים נאמר כי הם מכירים בעיקרון שתאגיד משפטי הוא בעל זכויות וחובות, ובעקרון הגבלת האחריות. במקרה זה אין סיבה לחרוג מעיקרון זה. אלא שהנתבע הסכים לקחת על עצמו חצי מהאחריות, ולכן בית הדין חייבו בחצי מהחוב. וודאי שלא ניתן לחייב אותו בריבית והצמדה אותם לא לקח על עצמו.

דיינים: הרב חיים בלוך, הרב עדו רכניץ, הרב עמוס ראבילו